המלחמה בהנשרת תלמידים, או תעיפו מכאן את המופרעים

נדב

שושי פולטין כותבת – מדם ליבה – על ההצלחה לכאורה של משרד החינוך במאבק בנשירת התלמידים.

מסתבר ששיעורי הנשירה בתיכונים ירדו, ומשרד החינוך מאוד מתגאה בעצמו. שושי פחות גאה – היא מצביעה על המשמעויות השליליות של המדיניות של מניעת הנשרה. היא מתארת מצב שבו התלמידים שנשירתם מהתיכון נמנעה, אינם הופכים לתלמידים למופת – הם נשארים בבית ספר, אבל הסיבות שהביאו את המערכת לרצות להנשירם מלכתחילה נשארות בעינן. מדובר, הרי, בתלמידים עם בעיות התנהגות קשות, שפעמים רבות אינם מגיעים לבית הספר – וכשהם מגיעים, הם מייצרים בעיות משמעת חמורות, מפריעים לתלמידים אחרים ללמוד ומקשים על המורים.

שושי נזהרת שלא להציע 'עידוד נשירה'. היא מציעה:

החזרת הלימוד המקצועי, החזרת מסגרת הנוער העובד והלומד, תוך פיקוח הדוק על מקומות עבודה המעסיקים נערים/נערות צעירים כך שיהיו נערים/ נערות עובדים הגאים במקצועם, תוך הגדרת מקומות עבודה מועדפים.

בנוסף, הגדרת מערכת חובות ולא רק זכויות לתלמיד, אם אכן רוצה להיקרא כזה. חובות שהתלמיד יצטרך לעמוד בהם כדי לעלות כיתה, כדי להצליח בלימודים, כדי לא לנשור….

בהמשך אתייחס לשאלת הלימוד המקצועי, אבל ראשית אתייחס לפסקה השנייה: מה זה, אם לא עידוד נשירה? אם יש חובות שהתלמיד צריך לעמוד בהם כדי לא לנשור, מה יקרה לתלמידים שלא יעמדו בחובות האלה?

תיכף לביקורת על הרעיון, אבל קודם כל אציין שזו לטעמי דוגמא מצויינת לשאלה למה אסור לתת לבעלי מקצוע מונופול על המידיניות בתחום מסויים (לתשומת לב כל חובבי 'ממשלות המומחים'). שושי מתמקדת בנקודת המבט התוך-בית ספרית, ומתארת מציאות קשה מאוד. אין לי ספק ששושי מתארת מצב אמיתי וקשה, ואני לא מזלזל לרגע בקשיים של מורה שצריכה להתמודד עם תלמידים כאלה. מצד שני, חשוב לשים לב שהפתרון ששושי מציעה – עידוד הנשרה, אם נקרא לו כך – יעזור מאוד למורים בבית הספר ולתלמידים החזקים, אבל ההשפעה שלו על התלמידים החלשים לא כל כך ברורה.

שושי מציירת כאן תמונה אידילית, של תלמיד שלא הסתדר בבית הספר, הועזב ועכשיו הולך לעבוד. הוא הולך לעבוד כשוליית נפח, נניח, ורוכש נסיון בנפחות. כשיגיע לגיל 18, יתגייס (לגולני כנראה), ישרת את המדינה בגאווה שלוש שנים, ואז יחזור לנפחיה, הפעם כנפח זוטר, ויתקדם עד לדרגת רב-נפחים. כך ישתלב בחברה כאזרח תורם, ובא לציון גואל.

אלא שזו תמונה לא מציאותית. ראשית, התלמיד שנשר מבית הספר איננו מופת למשמעת עצמית והוריו אינם מסוגלים – או שאינם רוצים – לכפות עליו מסגרת (אם זה לא היה המצב, התלמיד לא היה נושר מבית ספר). התלמיד שהונשר לא יגיע, ברוב המקרים, לנפחיה אלא דווקא לברזלים, להעביר שם את זמנו עם החבר'ה. תופעה חיובית?

אבל בואו נניח שמדובר באחד המקרים שאנחנו תמיד שומעים עליהם בסיפורים. תלמיד עם ליקויי למידה קשים, שאף אחד בבית הספר לא הבין אותו, ומהתסכול על הקשיים הפך להיות תלמיד מופרע. מרגע שיצא מבית הספר, התסכול התפוגג לו כלא היה. האם אותו תלמיד יצליח לתאר את המסלול האידילי שתואר לעיל? מסופקני. אין הרבה נפחים בישראל של ימינו, וגם שיטת השוליות כבר איננה עימנו עוד. אם התלמיד יצליח להשתלב בעבודה בשכר, סביר להניח שישתלב במשרת שירותים מהסוג הגרוע ביותר – משהו בסגנון מוכר במקדונלדס, ובכל מקרה – לא משהו שקיומו בקורות החיים יקדם אותו לאנשהו בחיים אחר כך. טובתו של התלמיד מחייבת, להבנתי, שישהה בבית הספר, שיספק לו מסגרת כלשהי, ויקבל בסופה תעודת 12 שנות לימוד (ואת זה אני אומר על סמך היכרות קרובה עם מקרה של הנשרה, שנגמר בכמעט ארבע שנים מבוזבזות – שנתיים של עבודה בעבודות סתמיות בזמן התיכון וכמעט שנתיים של עבודה קשה בהשלמת בגרויות לאחר הצבא).

ולגבי החינוך המקצועי: שוב, בדמיוננו מערכת החינוך המקצועית היא מערכת אידילית, שבה תלמידים שהאוריינטציה שלהם איננה אקדמית יכולים להביא לידי ביטוי ממשי את יכולותיהם האמיתיות, לרכוש מקצוע מבוקש ולהשתלב לאחר מכן בצורה מעוררת כבוד בשוק העבודה. בפועל, בכל המקרים שאני מכיר בתי ספר מקצועיים הופכים להיות 'פח הזבל' של מערכת החינוך הרגילה – המקום אליו מגיעים התלמידים הבעייתיים, כדי שלא יפריעו לתלמידים הטובים ללמוד. ונחשו לאיזה שכבות סוציו-אקונומיות ואתניות:"(בהקשר הישראלי אתניות היא גם עדה וגם לאום)": משתייכים ה'ממוקצעים' ולאילו שייכים העיוניים?

אפילו בימי זוהרה של מדינת הרווחה הישראלית, בשנות השבעים, מערכת החינוך המקצועית שימשה ככלי ליצירת פערים :"(למידע נוסף אפשר לקרוא את מחקריו של שלמה סבירסקי בנושא ההסללה)": – האשכנזים הלכו ללמוד לבגרות, והמזרחים למדו מכונאות ותפירה. נחשו מי השתכר יותר אחר כך?

היום, כמובן, המצב הרבה יותר מורכב. בעשורים האחרונים ישראל עברה מהפך מבחינת המשמעות של התעדה אקדמית – אם פעם תעודת בגרות נחשבה להישג מכובד, שיכול לאפשר לבעליו התשלבות ברבדים הבינוניים של שוק העבודה, היום אי אפשר להיות מזכירה בלי תואר ראשון. מניעת הגישה להשכלה גבוהה משמעותה, בישראל של ימינו, דחיקה לשולי השוליים של החברה. נכון שהמונשרים-לעתיד לא ישיגו תעודת בגרות; אבל רק מי שהיה חסר 12 שנות לימוד (עיוניות) יודע מה המשמעות של זה במצבו הנוכחי של שוק העבודה.

תשאלו – אז מה אתה מציע? ברור שהמצב ששושי מתארת הוא מצב בעייתי. איך פותרים אותו?

לצערי אני, כמוכם, יודע את התשובה. כולנו צועקים אותה כבר הרבה זמן. כיתות קטנות יותר, טיפול אישי ופרטני במונשרים, וכו' וכו'. האם זה הולך לקרות בעתיד הקרוב? לצערנו, סביר להניח שלא. אבל בכל זאת, אני חושב שהצעד ששושי מציעה הוא צעד שירע את המצב לעומת מה שיש לנו כרגע, ולכן עדיף להימנע ממנו. אם תשאלו אותי מה עדיף – טובת התלמידים החזקים והמורים או טובת התלמידים החלשים – אצביע ללא ספק על טובת החלשים.

16 תגובות »

נדב ב18/02/2008 21:00 תחת חברה בישראל

16 Responses to “המלחמה בהנשרת תלמידים, או תעיפו מכאן את המופרעים”

  1. ולנסיה הגיב:

    לפעמים נדמה לי שקל מידי להזניח את טובת ה"חזקים". העובדה שאדם יכול לשבת במשך יום לימודים שלם באותו מקום ואולי אפילו ללמוד משהו באותה הזדמנות לא צריכה להפוך אותו לנושא בנטל אדם אחר שאינו מסוגל או אינו מעוניין לעשות זאת. ההזדמנות של אותם תלמידים המסוגלים להפיק רווח אמיתי מהשהייה בבית הספר היא הזדמנות פז שלא תחזור. הזדמנות להקדיש עצמם ללימודים ללא טרדות פרנסה, מגורים וכיו"ב שירדפו אותם אחר כך. ההזדמנות הזו יכולה לסייע להכשרת המדענים, רופאים ושופטים של העתיד. היא לא צריכה להיות המחיר המשולם עבור החזקה בכוח של נוער בעייתי במסגרת חינוכית כדי שלא "ישבו על הברזלים", מתחת לחלון הבית שלך וירעישו.

    אמת, גם לאותו נוער צריכה להימצא מסגרת. אני לא משוכנעת שמסגרת חיובית ומעודדת שתכשיר שרברבים, חשמלאים ומכונאי רכב היא פתרון רע כל כך. נפחים היא כמובן בחירה דמגוגית שקופה. ישנם מקצועות כדוגמאת אלו שהזכרתי בהם מתפרנסים חסרי השכלה או בעלי השכלה נמוכה שכר גבוה מזה שלי או של אקדמאיים אחרים.

    בעוד שפתרון ההכשרה המקצועית יכול להיות פתרון הולם, במידה ויבוצע כראוי, הפתרון המוצע על ידך נראה לי כמזיק ופוגע בכל צורת יישום. מה גם שהעלאת הדרישה מתעודת בגרות לתואר ראשון קשורה קשר ישיר והדוק לגישת ה"להוציא כמה שיותר תלמידים עם תעודת בגרות". אני מסכימה שההזדמנות צריכה להיות שווה (כולל הטיית המשאבים לטובת מעוטי היכולת הכלכלית), אך מי שהוכיח כי אינו מסוגל או מעוניין לנצל אותה לא יקבל את התגמול. ביום שבו תאלץ את המערכת לנפק תואר ראשון לכל דכפין, גם הוא יאבד מערכו. חייב להיות רף ממיין. אין כמות בלתי מוגבלת של מקומות עבודה בשכר גבוה והמעסיק הפוטנציאלי חייב למיין את שפע המועמדים למשרה שכזו על מסך הידע המועט שעומד לרשותו.

    • נדב הגיב:

      אם הייתי משתכנע שתיתכן הנהגת הכשרה מקצועית טובה – שווה מבחינת הרמה ללימודים העיוניים, נניח – יכול להיות שהייתי תומך בה.
      יש עם זה שתי בעיות:
      ראשית, האם הסיכויים שזה יקרה גדולים מהסיכויים שתונהג תוכנית יעילה ואפקטיבית לשילוב של התלמידים האלה בחינוך העיוני? האם העלות נמוכה יותר? לא נראה לי.
      שנית, אני בספק שזה יקרה – פשוט מכיוון שאנחנו יודעים מה החתך הסוציו-אקונומי של כל אחת מהאוכלוסיות, ונדיר ששירות שמכוון לאוכלוסיה ממעמד סוציו אקונומי נמוך מתוקצב כמו שירות שמכוון לאוכלוסיה ממעמד סוציו אקונומי גבוה.

      וכמה הערות:
      ראשית, אולי יש כמה מקצועות כאלה, שמשתכרים בהם הרבה. הם מעטים ומתמעטים, כשיותר ויותר מקצועות עוברים 'פרולטריזציה' – והופכים להיות רשת ענקית שמעסיקה בשכר מינימום וללא תנאים. גם אם יש עדיין כמה מקצועות שהם בגדר נפחים, הם עולם הולך ונעלם.
      שנית, אין ספק שלהסמכה אקדמית יש תמיד פונקציה ממיינת. אבל בכל זאת לא מדובר במדד מוחלט, ואפשר להפוך אותו לגרוע פחות או יותר. זה בהחלט צעד בדרך להשלטת טרור של מיון ע"י התעדה.

      • העלמה עפרונית הגיב:

        רוב התלמידים הם לא "חזקים" ולא "חלשים" אלא פלוס-מינוס תלמידים ממוצעים. והשאלה היא המסר ומה איכות הלימודים שאנחנו מקנים להם. במצב שבו משאירים (כמעט את) כולם בכיתה, החזקים יסתדרו לבד (אולי לא יממשו את כל הפוטנציאל שלהם, אבל בטח יסתדרו) החלשים הרבה פעמים לא ימצאו את עצמם ויהיו מתוסכלים, והבינונים יפלו בין הכיסאות או לחילופין, ידרדרו בעצמם. כי אם חוסר מאמץ או התנהגות בעייתית לא כרוכים בתוצאה משמעותית, למה לטרוח?
        אני לא מדברת על לקויות למידה כאלו ואחרות, אלא על תלמידים שבצורה די מובהקת מצהירים שיש להם דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלהם במקום לשבת בכיתה ולעשות את עצמם לומדים. על טעויות משלמים, ואם "בחרת" להשקיע את זמנך בתיכון בישיבה בקפיטריה או במחששה,אל תתפלא אחר כך שאתה צריך "לבזבז" שנתיים נוספות בהשלמת בגרויות.

        • נדב הגיב:

          את בהחלט מדברת על לקויות למידה כאלו ואחרות. לא מכיר מחקרים, אבל ברוב המקרים שאני מכיר של 'נושרים' מדובר באיזשהו מיקס בין קשיי למידה לקשיי התנהגות.
          שנית, אני לא מקבל את השיח של ה'בחירה'. אנחנו מדברים כאן על ילדים בני 15-16 – להגיד שהם עושים את הבחירות שלהם וצריכים לעמוד בהן נראה לי קצת קיצוני. אני בהחלט רואה בהם קורבנות – של המערכת, של הסביבה, של המשפחה שלהם או של משהו אחר – ולא אשמים.
          אבל אני מסכים איתך שיש כאן בחירה שהיא כמעט בלתי אפשרית – האם לזרוק לרחוב את התלמידים החלשים או לפגוע (קשות) בלימודים של התלמידים האחרים. אני בהחלט נוטה לצד של הראשונים, אבל יכול בהחלט להבין את הנטייה ההפוכה.

      • ולנסיה הגיב:

        חשבתי על תגובתך עד עכשיו וישנו נושא שהייתי רוצה לחדד.

        נניח לרגע בצד את ההיתכנות המעשית של כיוון כזה או אחר. אני רוצה לדבר על האידיאל. לדעתי, ברגע שמחליטים על האידיאל הרצוי קל יותר להתווכח על הדרכים הפרקטיות למימושו.

        לפי תגובתך אני יכולה להבין שמערכת אחת, בהכרח עיונית בלבד, בעלת דרישות אחידות שתצליח "לשלב" לתוכה את כל הילדים והנוער באשר הם היא המצב הרצוי. אני, כמובטח, מניחה בצד את כל שלל הטענות הפרקטיות שעולות מרעיון שכזה ומביטה אל עתיד "ורוד" בו האידיאל ממומש במלואו.

        עתיד מלא בבוגרי עיוני מתוסכלים, בו לכולם יש אותה תעודה חסרת משמעות ביד (כמעט כמו היום), בו רמת ההשכלה הנרכשת בתיכון רודדה ושוטחה לרמה המאפשרת לכל אחד לסיים אותו בהצלחה (עדיין כמעט כמו היום), בו שלל אנשי ספר ורוח (נניח, בהתחשב בטענה הקודמת) מחכים חודשיים לתור לרצף.

        באותו עתיד, אני צפויה לשלוח את ילדי העתידיים למסגרת חינוכית בה יאלצו לחלוק כיתה עם שלל צעירים שמסיבות כאלה ואחרות ישליכו אותו מראש גרם מדרגות. פעמיים. הכל בשם השילוב הקדוש. אמא שלי נאלצה לשלם את ההוצאות הרפואיות, אני לא מעוניינת. בצעידה העיקשת של מערכת החינוך אל עתיד כזה אני מאמינה שלא אהיה היחידה שתפנה לפתרונות פרטיים, יקרים וממוינים להחריד. בכך הנתק בין המסוגלים כלכלית ואלו שאינם רק יחריף. המיון יהיה אך ורק על בסיס יכולת כלכלית, או כמעט אך ורק, עם מס-שפתיים בצורת מלגה לילד "עני" או שניים.

        לעומת זאת, במידה ויהיה ניתן ליצור מגוון אמיתי של מסלולי הכשרה והשכלה מגיל יחסית צעיר, כלומר בערך בחטיבת-הביניים של ימנו, המצב יכול להיות שונה (בהינתן אותם תנאים אופטימליים שביקשתי בתחילת התגובה). כשאני מדברת על מגוון מסלולי הכשרה, אני מתכוונת שיהיו מסלולים רלוונטיים גם למוסיקאים מחוננים, גם לבעלי אוריינטציה הנדסית יוצאת מגדר הרגיל, לספורטאים וכן – גם למי שכלל כישוריו ושאיפותיו יובילו אותו להיות נגר.

        השלב הראשון יהיה חייב להיות, כמובן, מתן לגיטימציה לשימוש במסלולי ההכשרה האלטרנטיביים. בשיא מימוש האידיאל כפי שגיבשתי אותו לנגד עיני נכון לעכשיו, אני רואה את בית הספר כמעין אוניברסיטה – קמפוס גג המכיל בתוכו "פקולטות". אני הייתי רוצה לראות גמישות וניידות בין "שיעורים", "קורסים" או "חוגים" ולא הייתי שמה חסמי גיל נוקשים כל כך לכל קורס. בסוף תהליך ההכשרה התלמיד יכול לצאת בעל תעודה (ישנם שהיו מתחילים גם תואר ראשון בהינתן ההזדמנות, לדעתי), בעל מקצוע, בעל שניהם, או אף אחד מהם.

        כתנאי קבלה לקורס יכולים להיות ציונים מקורסים קודמים או בחינות סף, כך שכל תלמיד ידע שניגש לתחום התואם את רמתו הנוכחית בחומר ולאן עליו לשאוף על מנת ללמוד אותו.

        נכון שבכל תרחיש ייתכנו בתי ספר פרטיים אליטיסטיים, אבל כאן נראה לי שגם לתלמיד שאין ידו משגת הכשרה חיצונים או פרטית יהיה סיכוי להגשים יותר פוטנציאל לימודי – הן בעקבות העדר "הפרעות" של אלו שמקומם אינו שם והן בזכות האפשרות לבחור גם מסלולים שכיום חסומים בפניו וקיימים רק בהכשרה פרטית (של "חוגים" בעיקר). יתרון נוסף הוא האפשרות של התלמיד המתקשה לשלב קורסים "רגילים" במסלול הכשרה קל יותר או פחות עמוס וכך לצאת לפחות עם תעודה חלקית, בהנחה ששיטת תעודת הבגרות לא תשתנה כלל.

        אני יודעת שמסיבות פרקטיות התרחיש האופטימי שלי אינו בר מימוש במצב הנתון כיום. השאלה, בעיני, היא לאן אנחנו רוצים לשאוף.

        • נדב הגיב:

          אני מסכים איתך שחשוב להחזיק בתמונה כוללת של 'לאן אנחנו רוצים להגיע' – לא במובן האוטופיסטי, אלא לאיזה כיוון אנחנו רוצים לקחת את החברה. מצד שני, אני חושב שצריך לזהות נקודות שבהן פעולה שהיא בכיוון הפוך לכאורה למטרה זו, היא הפעולה הנכונה. אני חושב שבמקרה זה, התוצאה היחידה של קבלת העמדה של שושי היא הפסקת המאבק על כל תלמיד, בלי להציע לו פתרון חלופי.

          • ולנסיה הגיב:

            ייתכן. חבל שכרגע נשאר לנו רק לבחור בין שתי אפשרויות לא נעימות, כמו שהזכרת בתגובה לעפרונית. גם בבחירה הזו אני לא בטוחה באיזה כיוון ההליכה תהיה מזיקה פחות ולאיזה טווח.

  2. יואב (לונדון) הגיב:

    בסופו של דבר, מישהו יצטרך "לשטוף את הכלים", אי אפשר להקים מסעדה שבא כולם שפים. ובהקשר הרחב יותר, אי אפשר לקיים חברה שבא אין עובדי כפיים. צריך לבנות בתים, צריך לשטוף רחובות, צריך לגדל עגבניות וצריך לטפל בזקנים, לא כולם יכולים להיות רופאים, עורכי דין ומהנדסים. לכן, יש לנו שלוש אפשרויות:
    1. להחליט שאת ה"עבודות השחורות" עושים מהגרי עבודה מהעולם השלישי. על כל הבעיות הכלכליות, החברתיות והלאומיות שזה יוצר (במיוחד במדינה שלא תתן להם לעולם להתאזרח ולהשתלב).
    3. להחליט שאת ה"עבודות השחורות" עושים האנשים הפחות מוכשרים ללימודים עיוניים, אחרי שעברו הכשרה מקצועית לאותן עבודות בגיל המתאים, ותמורת שכר הולם.
    2. להחליט שאת ה"עבודות השחורות" עושים בוגרי תיכון עיוני (ואולי גם אוניברסיטה?). כמובן שאז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה? למה את רוצה לבזבז כל כך הרבה כסף על ללמד נערים שלא רוצים ולא יכולים ללמוד, שהלימודים מתסכלים אותם, שהשהות שלהם בבית הספר מתסכלת את המורים ואת שאר התלמידים, בזמן שהית יכולה לתת להם מקצוע מכובד, ולתת להם אפשרות להתחיל את הקריירה קצת יותר מוקדם?

    • נדב הגיב:

      אתה מדבר על שלוש אופציות באיזשהו עולם אידיאלי. אם הייתי יכול לבחור, יתכן שהייתי בוחר באפשרות מס' 2*.
      אבל זה לא המצב – הברירה היא בין לשלוח את הילדים האלה לשבת על הברזלים לבין להשאיר אותם בבית הספר העיוני.

      * אם כי אני חולק על ההנחה שהתועלת היחידה של לימודים עיוניים היא ברכישת מקצוע – לפי ההגיון הזה, מי שלא ילמד מקצוע אקדמי יכול באותה מידה לא ללמוד ביסודי, נניח מעבר לכתה ד'.
      אבל

  3. […] הפוסט המלא והצעותיו של נדב >>> בבלוג “הרהורים של אבא“ נערך על ידי הגר שקד תגיות לחיפוש בבלוג: […]

  4. לנדב,
    לא ארחיב משום שאני מסכימה עם ולנסיה, המגיבה הראשונה..
    רק אומר שאותם תלמידים שבהם מדובר לא זוכים לתעודת בגרות, לא בהם מדובר.
    לגבי פתרונות אפנה אותך לפוסט של יצחק ג'קי אדרי, בנושא המלחמה בעוני.
    שים לב לפתרון לגבי מערכת החינוך!
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=318265
    יצחק ג'קי אדרי קורא לעודד מפעלים להקים בתי ספר תעשייתיים לילדים הנפלטים ממערכת החינוך כמו בית הספר של מפעל אורמת והקריה למחקר גרעיני.
    לא מדובר ב"נפחים" כהגדרתך..
    כל טוב,
    שושי

    • נדב הגיב:

      אם הפתרון שמציע אדרי ייושם, יכול להיות שאסכים איתך שצריך להעביר לשם תלמידים (אם כי הרעיון של בתי ספר המופעלים על ידי חברות מסחריות נראים לי רעיון רע מאוד).
      עד שזה יקרה, אני מעדיף להמשיך את המאבק על כל תלמיד, למרות העלות – שאני לא מזלזל בה לרגע – למורים ולתלמידים החזקים.

  5. אותו תלמיד שלא הסתדר בבית ספר כבר בזבז יותר מארבע שנים על להיות בבית הספר, ולא לעשות דבר שמועיל לו. הדבר היחיד שהוא לומד הוא שהוא לא-יוצלח, ומעמדה כזו הוא ממשיך לבזבז את זמנו עד אחרי הצבא. אולי הצליח להוציא תעודת בגרות, אבל בגרות – כנראה שלא. הוא עושה צבא בתפקיד לקב"א נמוך, ממשיך להרגיש שהוא לא שווה כלום, חי מדמי אבטלה ולא נמצא מועיל למפעל הציוני.

    אופציה ב' היא להשקיע בו, כיתות קטנות וכיו"ב. רעיון מעניין אך בלתי ישים לחלוטין מבחינה כלכלית. זכורני חישוב שעשה איוון איליץ' בספרו "ביטול בית הספר" שהראה שחינוך שיוויוני לכל יזלול את כל התקציב של ארצות הברית.

    אז עדיף שילך הביתה. ילך לעבוד. יקבל עידוד לעבוד (מס הכנסה שלילי לנושרים?). שנתיים נסיון בעבודה במק-דונלדס שווים יותר משנתיים של תסכול בתיכון. אחר כך הוא ישלים בגרות כשהוא בוגר מספיק לרצות בכך, ולא בגיל שיש לו דברים אחרים בראש. הלימוד יהיה יעיל יותר, רציני יותר ומוצלח הרבה יותר.

    • נדב הגיב:

      עם כל הכבוד לאיוון איליץ', אני חושב שהחברה בת זמננו בהחלט יכולה להרשות לעצמה לצמצם מעט את מספר התלמידים בכיתה. שים לב: לא מדובר על לרדת ל-5 תלמידים למורה, אלא מ-40 ל-30, נניח.

  6. מעין הגיב:

    נדב,

    רוב התשובות שלך לולנסיה, שאני מאוד מסכימה עם טיעוניה, מסתכמות ב"חינוך מקצועי הוא לא אפשרי, במקומו התלמידים ישבו על הברזלים".

    הנה דוגמא שאפשר אחרת:
    http://zur-lavon.org/modules.php?name=whowe

    אני מציעה לך גם לרדת מדוגמת הנפחים, משום שהיא מראש מציגה עבודת כפיים כמקצוע נלעג ולא קיים. כפי שאמרו המגיבים מעליי, כדאי להחליף את זה במקצוע שכן קיים היום, כמו נגר או מכונאי, או כפי שמראה הקישור – במקצועות טכניים-תעשייתיים לסוגיהם.

    • נדב הגיב:

      מוזר, מעין, לי נראה שהתגובה הראשונה שלי בדיון הזה נפתחת ב'אם הייתי משתכנע שתיתכן הנהגת הכשרה מקצועית טובה – שווה מבחינת הרמה ללימודים העיוניים, נניח – יכול להיות שהייתי תומך בה'.

      ואם את רוצה בניסוח אחר: אם הייתה עומדת על הפרק תוכנית להנהגת חינוך מקצועי – הייתי מסתכל על הפרטים, ויכול להיות שהייתי משתכנע (אם כי תוכניות כאלה הן בעייתיות מטבען).
      אבל מה ששושי כתבה לא נוגע לבתי ספר מקצועיים; היא מתייחסת להפסקת המאבק בהנשרת תלמידים. מה שהפריע לי היה שהגישה שלה לא הייתה 'איך נעזור למי שלא מסתדר בחינוך העיוני', אלא 'איך נדאג שהם לא יפריעו'. בתי ספר מקצועיים נשלפו כפתרון מהשרוול, בנוסח 'הנה, יש מה לעשות איתם'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

857637 דפים נצפים, 71 היום
304083 ביקורים, 34 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏