המפסיד הגדול: עיני

נדב

טלטלה במפלגת העבודה. עדיין קצת מוקדם לפרשנויות, לטעמי, אבל ננסה את כוחי בכל זאת: לא משנה מה יקרה הלאה, המפסיד הגדול הוא עופר עיני.

עיני בונה את מנהיגותו על מדיניות של הסדר קורפורטיסטי, קרי – ברית בין המעסיקים, העובדים והממשלה. כל הישגיו (לא שהם רבים כל כך), הושגו באמצעות הברית הזו – מחוק הפנסיה ב-2006, ועד ההסכם להעלאת שכר מינימום, לפני שבועות ספורים. הסכם שכר המינימום מראה גם מדוע ההסדר הקורפורטיסטי קרס בהתמוטטות רועשת – חתימתו של שר התמ"ת על צו הרחבה היא הכרחית לביצוע ההסכם, וברור שחתימה כזו לא תבוא כשבכיסא שר התמ"ת ישב פיון של מי שעיני כינה 'האהב"ל'.

מה שמותיר את עיני בסיטואציה מאוד בעייתית. הברית שלו עם שרגא ברוש לא תספיק כדי להביא לעוד הישגים – מכיוון שהסדר קורפורטיסטי לא יכול להישען על שתי רגליים, וזקוק לרגל השלישית של הממשלה כדי לתפקד.

מאידך, עיני גם לא יכול לאמץ את הפוזיציה של מזכ"ל ההסתדרות הלוחמני, שסוגר את השאלטר בתגובה לכל סכסוך עובדים. ראשית, משום שהתנהגות שכזו מנוגדת לכל האידיאולוגיה שבשמה פעל עד עכשיו. עיני ביסס את עצמו כמי שמשיג הישגים באמצעות משא ומתן, כדרך עדיפה על הדרך של המאבק. פנייה של 180 מעלות תאיין את כל הישגיו עד היום.

שנית, לא רק שהיא תאיין את הישגיו – היא תציב אותו כמפסיד בקרב הגדול של מנהיגי העובדים, בין הקו הלוחמני שהוביל עמיר פרץ לבין הקו הפשרני שהציב עיני. ברגע שעיני הופך להיות מנהיג הסתדרות לוחמני, הוא הופך להיות עמיר פרץ דמיקולו – ומפסיד בהתמודדות.

לבסוף, התייצבות של עיני כמזכ"ל לוחמני תחתוך את כל הבריתות שהוא כרת, בדגש על הברית עם שרגא ברוש. אם עיני ירצה למצב את עצמו כהמשבית הראשי של המשק, הוא יאלץ לעשות זאת על אפו ועל חמתו של ברוש – ובכל מקרה, היכולת של עיני לספק הישגים לברוש בלי קשרים בממשלה היא אפסית, ולכן הברית הזו גמורה.

לכן, לעיני אין ברירה אלא להוביל תקופה שקטה יחסית בראשות ההסתדרות – וזאת דווקא בתקופה שבה מפלגת העבודה הולכת (בשעה טובה באמת) לאופוזיציה, ותתחיל להשמיע את קולה ברמה. עיני ילך ויהפוך ליותר ויותר בלתי-רלוונטי, ככל שיחלוף הזמן.

11 Responses to “המפסיד הגדול: עיני”

  1. היי נדב,

    כפי שאמרתי לך אצלי, אני לא מסכים עם הניתוח שלך. לדעתי עיני יוכל להמשיך בדרכי נועם לעת-עתה, תוך שהוא מציג את ברק כרשע הגדול בכל פגיעה שתבוא, ולטעון שעל מנת להסיר את המפגע, יש לתת לו את הכוח בקלפי וכו' וכו'. כמו כן, אין הרי יו"ר הסתדרות שמוותר באופן קטגורי על נשק השביתה. אם תהיה סיבה מספיק טובה וברורה, גם מזה הוא יוכל להרוויח. בואו נראה: עמיר כבר נוסה ונחרט בזיכרון ככישלון (רבים חשים שהוא לא נענש דיו על לבנון, ולא משנה אם זה מוצדק או לא), בוז'י חננה, שלי מעוררת יותר מדי אנטגוניזם, ברוורמן עיגולד מדי ופרידמן מדי, ופואד זה סיים אולד. היחיד שיכול להציג מראית עין של חידוש מרענן הוא עיני.

    • נדב הגיב:

      עיני הוא לא חבר כנסת, הוא יו"ר הסתדרות. אין לו אופציה 'לשבת בשקט' – לשבת בשקט זה עבורו להיעלם.
      יש מצבים שבהם יו"ר הסתדרות חייב לפעול, בטח אם יש לו שאיפות פוליטיות. קח את שכר המינימום בתור דוגמא – הוא ניסה למצב את עצמו כאלטרנטיבה לעמיר על ידי העלאת שכר המינימום בהסכמה. מה הוא יכול לעשות שם עכשיו?
      להשבית את המשק? הוא משחק לידיים של עמיר
      להסכמות הוא לא יכול להגיע – כי אין עם מי
      להישאר מחוץ לסיפור זה להפוך ללא-רלוונטי.

  2. איתי הגיב:

    זה ניתוח מעניין מאוד אבל הוא גם מאוד מושפע מהעמדה הסובייקטיבית שלך כ"מחנה פרץ".
    לא פחות מדויק לומר שהמפסיד הגדול ביותר הוא בוז'י הרצוג, שמצד אחד נדחף להיות איש אופוזיציה ומצד שני לא ממש יודע איך להיות כזה (בדיוק כמו שעיני לא יודע להיות פרץ).

    • נדב הגיב:

      אני מסכים שגם הרצוג בנפגעים.
      אבל ההבדל המהותי הוא שגם אם להרצוג אין אינסטינקטים של אופוזיציונר, הוא נמצא במיקום מבני שמאפשר לו להיות אופוזיציה. יש לו איך להיחלץ מהמצב, אם הוא יעשה את הדברים הנכונים (למשל, ישב למחליף שלו במשרד הרווחה על הוריד)
      עיני, לעומתו, נמצא במצב של לוז-לוז. כל האופציות שפתוחות בפניו הן גרועות לו.

      (ואגב, לא הבנתי איך זה שאני ממחנה פרץ אמור לגרום לי להעדיף את בוז'י על עיני)

  3. […] שלום חברים,    היום, יום שני, ה- 17 בינואר 2011, הגשנו החתומים מטה (אהוד ברק, מתן וילנאי, עינת וילף, אורית נוקד, שלום שמחון) הודעה לוועדת הכנסת על פרישה מסיעת העבודה והקמת סיעה עצמאית. הסיעה העצמאית תהיה סיעה מרכזית ציונית ודמוקרטית ותקדם רעיונות אלה בכנסת ובממשלה ובבוא היום בציבור – באמצעות הקמת מפלגה חדשה.    זה זמן רב שחלק ניכר מחברי סיעת העבודה מתנהלים כמי שאינם רואים עצמם כחברי הסיעה. הם מסרבים לקבל את סמכות היו"ר הנבחר ומתבטאים ופועלים נגד ההחלטה על שותפות הסיעה בקואליציה. תקופה ארוכה חברי הסיעה, ולאחרונה גם חברי ממשלה, הרשו לעצמם לפעול ולהתבטא בחריפות נגד המפלגה, הסיעה, היו"ר והממשלה, תוך שהם ממשיכים להיות חברי המפלגה, הסיעה והממשלה. התבטאויות אלה נוצלו על-ידי גורמים שאינם מצביעי המפלגה ושטובת מפלגת העבודה אינה לנגד עיניהם כדי לנגח ולהחליש את המפלגה.    מול שטף הביטויים הנמוכים וההפקרות הסיעתית, איש מבין אלה שיצאו כנגד הסיעה ושותפותה בממשלה לא הסיק את המסקנות המתבקשות. מלבד שניים שפרשו מהכנסת, הנותרים המשיכו לתרץ את המשך ישיבתם בכנסת ובממשלה, תוך שהם פועלים נגד הסיעה, היו"ר והמפלגה, בחוסר יכולתם לגבש את התמיכה הנדרשת למהלכים של פרישה מהסיעה או יציאה מהממשלה. למרות טענתם שהם מייצגים את הרצון האמיתי של חברי המפלגה הם לא הצליחו באף שלב להפוך רצון זה לכח פוליטי רלבנטי התומך בעמדתם.    מול אווירת ההפקרות וההתפרקות הסיעתית, דווקא ההתעקשות שלנו על התנהלות סיעתית בהתאם לכללים הפכה לחריגה. אנחנו קיבלנו את סמכות היו"ר הנבחר ועיקרון המשמעת הסיעתית ופעלנו והתבטאנו בהתאם להכרעת המפלגה להיות שותפה בקואליציה. נהגנו באיפוק מול ביטויים חריגים, התקפות אישיות, וזלזול בסיעה. נסיונות חוזרים ונשנים להביא את הסיעה לפעול יחד ולהתנהג במינימום של קולגיאליות התנפצו אל מול פלגנות קיצונית והתנהגות אנרכית.    במקביל, התברר שהפער האידיאולוגי בין חברי הסיעה אינו ניתן לגישור. בפועל נוצרו שתי מפלגות נפרדות. חלק מחברי הסיעה רצו לראות את מפלגה העבודה כמפלגת שמאל סוציאליסטית לוחמנית, הנמצאת משמאל לקדימה ובסביבת מרצ במפה הפוליטית. אנחנו האמנו שעתידה של מפלגת העבודה טמון בחזרה למקורות המפא"יניקים והממלכתיות הבן-גוריונית הנמצאים במרכז המפה הפוליטית.    תמכנו כל העת במאמצי הממשלה והיו"ר לקדם הסדר עם הפלסטינים ומדינות האזור, אבל לא ראינו לנכון לעמוד עם שעון עצר ביחס לתהליך מורכב זה. לא קיבלנו גם את ההלקאה העצמית של מי שראו במדינת ישראל האחראית הבלעדית להיעדר תהליך מדיני. להיפך, חשבנו שהאולטימטומים של חלק מחברי מפלגת העבודה ביחס לתהליך יצרו אצל הפלסטינים את האשליה שהממשלה עתידה ליפול בקרוב ושכדאי ורצוי לחכות לממשלה "נוחה" יותר. האמנו שעל ההנהגה הפלסטינית לנהל מו"מ עם הממשלה הנוכחית ולא לחכות (שוב) לבחירות מוקדמות ולהפלת הממשלה. האמנו ששיתוף הפעולה בין שר הבטחון וראש הממשלה הוא הציר היחיד שעליו יכול להשען הסכם עם הפלסטינים ומדינות האזור שיזכה לתמיכה רחבה בציבור. ראינו בישיבתה של מפלגת העבודה בממשלה ביטוי נכון של מקומה הרצוי במרכז המפה הפוליטית, כשותפה מתאימה לכוחות הפרגמטיים במפלגת הליכוד ובממשלה.    כך נוצר מצב שכל אחד משני חלקי הסיעה נאלץ להתנצל על ההתנהלות של הצד השני ומצא את עצמו מאכזב את מי שציפו ממנו להתנהג בהתאם לתפישות של הצד השני.    הפער בין שתי תפישות אלה חייב הכרעה.    לאור זאת, החלטנו על הקמתה של סיעה חדשה מרכזית, ציונית ודמוקרטית שתפעל בממשלה לקידום רעיונות אלה ותחזק את הכוחות המתונים שבקרבה. בבוא העת נפעל להקמת מפלגה חדשה, שתמשיך את מסורת מפא"י של ציונות פרגמטית המבוססת על פשרה מתוך כח, סולידריות בין אלה המבקשים לתרום לבניין המדינה, ומהפכה בחיים היהודיים היונקת משיבה לחיים ריבוניים. המפלגה החדשה תפעל  לקידום חזון של מדינה משגשגת המבוסס על פיתוח המצוינות של אנשיה וטיפוח תחושת השייכות של כל אחד מאזרחיה תחת החזון ציוני.    המפלגה החדשה תפעל – ככל שיאפשרו הנסיבות – לקבע גבולות מוסכמים ו/או מוכרים למדינת ישראל. היא תחדש את האידיאל הציוני של חיי עבודה וסולידריות בין אלה התורמים לבניין המדינה, וחיזוק ההתיישבות החקלאית. היא תבסס אמנה   חברתית ציונית על   העיקרון   שכל   אזרחי   המ דינה ,  יהודים   ולא   יהודים ,  חרדים   וחופשיים ,  יכולים   להיות   שותפים   מלאים   ושווים  למחויבותה   העמוקה   של   מדינת   ישראל   לחוסנם   ושגשוגם   של   העם   היהודי   והתרבות   העברית   ולהיותה   פתוחה   תמיד   ליהודים   מכל העולם.    לקראת הבחירות הבאות נציג רשימה לכנסת שיהיה בה ייצוג גבוה במיוחד לנשים ולדור הצעיר.  אנחנו קוראים לכל מי שחולקים איתנו חזון זה, ומבקשים לעצמם בית פוליטי היונק מרעיון הממלכתיות הבן-גוריוני ומערכי מגילת העצמאות, אך מותיר מאחור את הפלגנות, להצטרף אלינו.     עם פרישתנו מסיעת העבודה והקמת הסיעה החדשה פתוחה הדרך לחברי סיעת העבודה הנותרים לממש את רצונם לפרוש מיד מהקואליציה ולקיים בחירות ליו"ר חדש למפלגה בהקדם. זוהי הזדמנות עבור חברי הסיעה לפעול מהאופוזיציה למימוש החזון של מפלגת העבודה כמפלגת שמאל סוציאליסטית לוחמנית. אנחנו מאמינים שיש חשיבות לקיומה של מפלגה כזו, ומקווים לראות את חברי מפלגת העבודה פועלים יחדיו למטרה זו.    שלכם,   אהוד ברק מתן וילנאי עינת וילף אורית נוקד שלום שמחון ____________________________________________________________ ולסיום:  ניתוח משועשע ועצבני משהו של רדיקל המקלדת רחביה ברמן "חפש את הכסף: המפץ הקטן של תנועת המושבים" ניתוח היום שאחרי: פרופ’ דני גוטווין בהעוקץ "אהוד והפליטים" נדב פרץ מעלה דווקא את נזכ"ל ההסתדרות על ראש שמחתו: "המפסיד הגדול: עיני" […]

  4. […] המאמר המקורי: עיני בונה את מנהיגותו על מדיניות של הסדר קורפורטיסטי, […]

  5. ידידיה הגיב:

    לצערי (ואולי לשמחתך) נראה שעיני דווקא כן בוחר לשנות כיוון ולזנוח את דרך ההידברות. עוד מתחילת הקדנציה של נתניהו, סברתי שהברית שכרת עם עיני (דרך ברק) היתה מהלך פוליטי מבריק. אני מקווה מאוד שעיני ישוב לדרכו הקודמת גם בלי קשר לברק.

    http://news.walla.co.il/?w=/3/1789711

    • נדב הגיב:

      צריך, כמובן, לחכות ולראות מה יהיו ההתפתחויות. כרגע המהלך שלו לא נראה רציני – כי היכולת שלו ושל עיני להועיל אחד לשני (או ליתר דיוק, להועיל האחד לציבור של השני) מאוד מוגבלת בלי שיתוף הפעולה של המלחמה.
      המאבק על הדלק הוא טוב ויפה, ומשרת – ברמה הזו – את האינטרסים של שניהם. אבל הוא פוגע באינטרסים של הממשלה (כפי שזו תופסת אותם), ולשטייניץ יהיה פשוט יחסית לסכל את המהלך הזה – הוא פשוט צריך לשאול את עיני וברוש איך הם מציעים לממן את הורדת המס על הדלק, באמצעות העלאת מס חברות או באמצעות קיצוץ בשכר עובדי המדינה.

      אגב, אני לא רואה איך עיני חוזר לדרך ההידברות, כשאין לו בני ברית פוליטיים בממשלה – ואין סיכוי סביר שהוא ימצא כאלה (ברק צ'ילבה שלו, הליכוד וישראל ביתנו יותר מדי אנטי-התאגדויות. אולי ש"ס?)

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        לשטייניץ לא יהיה פשוט לסכל את המהלך, כי את עיני וברוש לא מעניין מאיפה יבוא הכסף. מצידם, שיגדילו את הגירעון – מה אכפת להם? נראה לי שאפשר לומר במידה לא מעטה של ביטחון שגם התקשורת, באופן כללי, לא תטרח לשאול את השאלה הזו.
        בשבועות האחרונים, עם כל הבאזז סביב מחירי הדלק והדרישה לסבסד אותם (או להוריד את המיסים) – לא ראיתי אפילו אחד ששאל "ומאיפה אתם חושבים יבוא הכסף".
        מתוקף היותך מקורב אתה אולי מכיר את הנפשות הפועלות טוב ממני, אבל אני מקווה שעיני יפעל בדרך שטובה בעיניי. אני מקווה שנתניהו יהיה חכם מספיק כדי להושיט לו יד.

        • נדב הגיב:

          ההבדל בין הפרשנים לבין שטייניץ לבין הפרשנים הוא ששטייניץ לא צריך לשאול. הוא יכול פשוט לעשות.
          הוא יכול להגיד שהוא מוריד את המס על הדלק, וכדי לשלם את ההפרש הוא מעלה את מס החברות בשבריר האחוז. ואז הוא מעביר את הכדור לידיים של המתנגדים שלו.
          תאמין לי שרק מול האיום הזה, שרגא ברוש יחזור לשבת בצד בשקט.

          אני לא מקורב – בטח שלא לנפשות הפועלות כאן – אבל זה שנתניהו לא הולך לכרות ברית עם עיני זה די מובן מאליו לכל מי שעוקב אחרי נתניהו. גם המעורבות של עיני עד היום הייתה מחוסר ברירה, מבחינתו.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            הלואי ששטיניץ יהיה חכם מספיק.
            אני כמובן לא יודע מה טיב היחסים בינך לבין פרץ, אבל בהתחשב בהתעניינותך בנושאי חברה אני מניח שיוצא לכם לדבר על זה מדי פעם (אני יודע שאני הייתי שמח לדבר איתו…)
            הרושם שלי היה שנתניהו הוביל שיתוף פעולה עם עיני, ואני מקווה שהם ימשיכו בכך. נראה לי שהיציבות שהקנה שיתוף הפעולה הזה היתה מהגורמים החשובים לצליחה המוצלחת של המשבר הכלכלי. אני לא חושב שצריכה להיות פה "ברית פוליטית" – האם לא די בכך ששניהם יסכימו שטובת המדינה מחייבת הידברות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

740230 דפים נצפים, 504 היום
266366 ביקורים, 40 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏