הרהורים של אבא

ליברמן ביסס את מדיניות החוץ שלו על שני עקרונות מרכזיים: הציר הרוסי כציר אלטרנטיבי לתמיכה המסורתית של ארצות הברית ממנה נהנית ישראל, והצהרה על עמדות נחושות וימניות, מתוך תפיסה שמדיניות כזו של הצהרה ברורה על העמדות, תביא לקבלה שלהן בעולם.
באופן כללי שמתי לב כבר מזמן לחיבתו של ליברמן למילה "ברור" ולהטיות שונות שלה, שזה די מוזר בהתחשב בזה שמדובר באדם שהמשטרה מנסה כבר עשר שנים להתחקות אחר מקורות המימון שלו ושל בתו שהתעשרה בגיל 21.
בכל מקרה, המדיניות הזו בהחלט הניבה הישגים מרשימים ביותר, או הישגים ברורים כפי שליברמן היה מנסח זאת, אם כי למצער בעיקר מן הצד הפלשתיני.

הציר הרוסי נתן לליברמן סטירה בפרצוף השבוע כאשר מדוודב בביקורו ביריחו הצהיר כי "רוסיה תמשיך לתמוך בזכות הפלסטינים למדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים". אבל ליברמן כבר רגיל לסטירות מן הרוסים, כי מייד אחרי הנסיעה האחרונה שלו למוסקווה, מדוודב נפגש עם חאלד משעל בדמשק.

הביקור הרוסי היה בתזמון אומלל עם שביתת עובדי משרד החוץ, שלא אפשרה לראש הממשלה הרוסי לבקר גם בישראל. עובדי משרד החוץ שובתים מזה זמן מה במחאה על תנאי השכר הגרועים שלהם, ואפילו "זקני השבט" של משרד החוץ נחלצו לנסות לעזור להם. אבל ללא ספק העובדה שהשר לא מנסה לעזור לעובדיו ולעמוד לצידיו, דווקא בתקופה קריטית כזו ביחסי החוץ של ישראל תורמת לכשלון המהדהד.
באשר לעמדות שמייצג ליברמן, האפקט ברור לגמרי. הדברים כל כך מזיקים שלשכת נתניהו צריכה להבהיר שדברי שר החוץ לא מייצגים את עמדת ישראל. השר מיכאל איתן אמר כי ליברמן הביא אפס הישגים, וח"כ ציפי לבני אמרה כי הוא מזיק למדיניות החוץ של ישראל.

אבו מאזן דווקא יודע את עבודה. חריש עמוק שעשה בדרום אמריקה הביא לכך שמדינות רבות בדרום אמריקה הכירו במדינה פלשתינית: צ'ילה, ברזיל, אקוודור, ארגנטינה, בוליביה, ואפילו איזו מדינה שלא הצלחתי ממש להבין בדיוק איך קוראים לה בעברית, גינאה.

יובל דיסקין, ראש השב"כ, התריע מפני אפקט של כדור שלג. ואכן, נראה כאילו המדינות הללו הן רק הסנוניות הראשונות.

כנראה שהגל הבא הוא של מדינות באיזור הקריביים, וצרפת, ספרד ונורווגיה מצהירות על הכרה קרובה במדינה. וגם, למי שהספיק לשכוח, גם בבית הלבן לא יושב יותר ג'ורג' בוש. האמריקאים אישרו לפלשתינים לתלות דגל פלשתין מחוץ לנציגות שלהם, בצעד רב משמעות.

הפלשתינים גם עובדים במרץ על הצעת גינוי במועצת הבטחון של הבניה בהתנחלויות. הפעם נראה כאילו הווטו האוטומטי של ארה"ב כבר לא יעבוד.

בניגוד למדיניות התלושה של ליברמן, נראה כי הפלשתינאים עובדים לפי תכנית מסודרת אותה פרש סלאם פיאד בנאומו בכנס הרצליה:

"הנתיב שעליו אנו צועדים צריך להגיע לכלל השלמה ב-2011. עד אז תהיה לנו כבר מסה קריטית של שינויים בשטח שעולים בקנה אחד עם עלייתה ולידתה של המדינה הפלסטינית. אם התהליך המדיני לא יביא לסוף הכיבוש, המסה הקריטית של שינוי בשטח תפעיל כל כך הרבה לחץ על ישראל להסיר את הכיבוש. אם נצליח, העולם יגיע למסקנה שלפלסטינים יש משהו שנראה כמו מדינה מתפקדת. והדבר הלא נורמלי היחיד שיישאר באותה תקופה יהיה הכיבוש".

בקיצור, ליברמן גאל אותנו ממדיניות העמימות במשרד החוץ של שמעון פרס, תחושת תהליך השלום שתמיד מתקדם לשום מקום, הדיבורים הגבוהים שהפוכים לנעשה בשטח. כנראה שאפילו אם מוחמד ברכה או אחמד טיבי היו מתמנים לשרי חוץ הם לא היו יכולים להביא להישגים כה מרשימים בזמן כה קצר עבור העם הפלשתיני.

אם כן, יש כבר תאריך יעד להקמת המדינה הפלשתינית: אמצע 2011, כמובן שפינוי ההתנחלויות יבוא באותו הזמן, או קצת לאחר מכן, ואינשאללה אנחנו נהייה עם ההמונים הפלשתיניים לחגוג את העצמאות ברחובות רמאללה. אני רק מקווה שהרשות הפלשתינית לא תשכח באותו המעמד לתת את הכבוד וההערכה למייסד ולארכיטקט האמיתי של המדינה הפלשתינית שבדרך: אביגדור ליברמן, כנראה השר הגרוע ביותר שהיה בישראל אי פעם.