הרהורים של אבא

בשנת 2000, כחלק מההכנות להרחבת הרפת, חנכנו יונקיה חדשה, מתוחכמת וממוחשבת, שיודעת להגמיע עגלים לבדה. העברתי לשם את העגלים הראשונים, עשיתי את כל הפעולות הנדרשות, והשארתי אותם לבד ללילה – כדי שיממשו את יכולתם לשתות מתי שבא להם.
כשהגעתי בבוקר, הסקרנות אכלה אותי – שתו או לא שתו? המערכת עובדת או לא? העגלים בריאים? טוב להם? עוד לפני הקפה של הבוקר, הלכתי לראות מה קורה עם העגלים.

לא היו עגלים. כל העשרה שהועברו לצורך הניסוי נגנבו במהלך הלילה.

זו לא הייתה גניבת הבקר הראשונה אצלנו, וגם לא האחרונה. מאז מנסים לגנוב אצלנו פרות באופן שנתי, בערך, וגניבות של ציוד חקלאי הן הרבה יותר תכופות.

לכן, אני מאוד מבין את הכעס והתסכול של נפגעי גניבות חקלאיות. אבל עדין, אני חושב שהתגובות לרצח (לכאורה) של גנב צאן בידי בעל חוה הן מסוכנות ומפחידות.

אין ספק שגניבות חקלאיות הן לא לגיטימיות. אין ספק גם שעל המדינה מוטלת החובה לאפשר לאנשים לעסוק במקצועם בלי שמי שנהנה מזה יהיו הגנבים. אבל הדגש הוא על המדינה – לא על האזרח. מתן אישור לאזרחים לירות על פולשים, כמו שמציע ישראל ×›×¥, הוא צעד בדרך המתרחקת משלטון החוק, מכיוון שהיא סותרת כל מיני תפיסות שמקובלות אצלנו – למשל, שעונש ניתן לאחר משפט. למשל, שמי שמטיל את העונש הוא השופט, ולא אחד הצדדים המעורבים. הצעת חוק כזו גם תגרום למציאות מפחידה, שבה העונש על הסגת גבול הוא מוות – תארו לעצמכם את השובתים המתבצרים במפעל, לדוגמא, או את הטיילים שטעו בדרך ונכנסו לאחת החוות שצומחות בזמן האחרון בנגב כפטריות אחרי הגשם.

אז מה עושים? מה, ניתן להמשיך לגנוב מאיתנו כאילו אין מחר?

לדעתי הדרך לפתרון הבעיה – או לפחות לצמצומה – היא כפולה: מצד אחד, חיזוק המשטרה. מצד שני, שינוי המצב הסוציואקונומי בנגב.

הפריסה של המשטרה ברחבי הנגב היא פשוט בדיחה. ברמת הנגב, המועצה האזורית הגדולה במדינה, יש סיור משטרתי אחד ועוד סיור מתמיד אחד – משמר אזרחי של מתנדבים. הסיכוי שאלו יגיעו בזמן כדי לסכל פריצה, או אפילו כדי לתפוס את האחראים בזמן המעשה לאחר שהוזעקו, אפסי. הקצאת תקנים נוספים למשטרה תשפר, ללא ספק, את המצב.

אבל ×–×” רק חצי הפתרון. כל עוד לאנשים יש מוטיבציה לגנוב, הם יגנבו. כל המחקרים מראים שהפשיעה משגשגת כאשר היא האופציה היחידה למוביליות חברתית. כשהאופציות של אנשים הן או להישאר עניים, ולהוריש את העוני לילדים שלהם, או לפשוע – המצפוניים (והפחדנים) נשארים עניים, כל השאר הופכים לפושעים.

וזה בדיוק המצב בכפרים הלא מוכרים. אין מערכת חינוך ראויה לשמה – למרות שמשרד החינוך מחוייב להקציב לילדי הפזורה, כפי שהוא מגדיר אותם, בדיוק את אותו הסכום שהוא מקציב לכל ילד אחר – כולנו מכירים את השטיקים שבעזרתם מעדיפים את מי שרוצים להעדיף (תקציב מיוחד ×›×–×” ותקציב יעודי אחר). וגם אחרי שהגיעו התקציבים, בכפר לא מוכר עולה הרבה יותר כסף ללמד – חשמל, × × ×™×—, מצריך גנרטורים שבית הספר צריך ללמד.
תעסוקה כמובן שאין בכפרים הלא מוכרים – גם בעיירות הבדואיות אזור תעשיה הוא חלום באספמיה, אבל הרשויות, שסובלניות יחסית לבנייה למגורים, לא מוכנות לשמוע על בנייה לצרכים מסחריים. כל בנייה כזו נהרסת באופן מיידי. ואם אין חינוך ואין תעסוקה, אתם יכולים לתאר לעצמכם את האפשרויות שעומדות בפני בני הכפרים האלה. או לעבוד איפשהו בשכר מינימום, או ללכת לגנוב כבשים.

אז גנבות חקלאיות ×–×” די נורא, אבל עד שהמצב של הבדואים לא ישתנה, עד שהפערים לא יצטמצמו – זו תהיה המציאות,