השביתה המיותרת

נדב

נושא שביתת המורים מטריד אותי מזה זמן. ההרגשה שלי היא שהדיון על השביתה – ועל ההסכם המוצע – הוא רדוד, ומתחלק למחנות אוטומטיים של 'בעד האוצר' ו-'בעד המורים', שאינם טורחים לקיים דיון אינטיליגנטי בהצעה, שאינה הצעה נאו-ליברלית רגילה מבית מדרשו של האוצר. מסיבות של חוסר זמן קיצוני, לא הצלחתי לכתוב עד עכשיו כלום בנושא – אני מקווה שזה יהיה פוסט ראשון בסדרה של כמה בנושא, אבל לא מבטיח כלום.

כששביתת המורים סוערת מסביבנו, וברקע נשמעים קולות על 'השביתה שתציל את החינוך' לעומת 'השביתה שתחרב את החינוך':"(אין לינקים. מאוחר, ואין לי כוח לחפש. אני בטוח שתצליחו למצוא לבד)":, כדאי להיזכר איך הכל התחיל – מה השתלשלות העניינים שהובילה לשביתה הזו. כאן אני אעסוק רק בהתפתחויות הפוליטיות שהובילו לשביתה שמאיימת להפוך לארוכה בתולדות החינוך הישראלי, משום שאני סבור שלהתפתחויות האלו יש חלק משמעותי באיך שנראית השביתה הנוכחית. לא אעסוק כאן בשאלות המהותיות והחשובות הנוגעות לעתיד החינוך, למבנה השכר הרצוי של המורים וכו' – אני מקווה לגעת באלו בהמשך.

הכל התחיל בהתחייבותה של השרה יולי תמיר, עוד לפני הבחירות, לבצע רפורמות במערכת החינוך רק מתוך הסכמות עם ארגוני המורים. מנקודת מבט פוליטית גרידא, זו טעות נוראית – היא בעצם נתנה לארגוני המורים זכות וטו על כל רפורמה, ולכן העלתה את כוח המיקוח שלהם בכמה רמות. כמובן שמנקודות מבט אחרות זה צעד חכם, ולכן טוב עשתה יולי כשנתנה את ההתחייבות הזו.

נאמנה להתחייבות, הושיבה תמיר את אנשי משרד החינוך, משרד האוצר וארגוני המורים מייד לאחר הבחירות – כדי שיסכמו על הסכם שכר חדש למורים. הבעיה – אין ארגון מורים אחד, יש שניים. ארגון המורים מחד, והסתדרות המורים מאידך. לא רק שארגוני המורים לא השכילו להתאחד לאיגוד אחד משותף, הם גם לא השכילו להציג חזית אחידה מול משרדי הממשלה, ולנהל משא ומתן מתואם.

התוצאה, כמו שכולם כבר יודעים, היא שבעוד שהסתדרות המורים חתמה על הסכם שכר, ארגון המורים סירב לחתום על הסכם מקביל. כל ההתרחשויות העתידיות היו צפויות מרגע ששני מזכירי הארגונים יצאו מחדר הישיבות, זה לטקס החתימה וזה בחזרה לחמ"ל העיצומים.

מרגע שארגון המורים החליט ללכת לדרך של מאבק, הוא הותיר בפני משרדי הממשלה רק אפשרות אחת. משרדי הממשלה אינם יכולים להיכנע לארגון המורים ולהעניק לו תנאים עדיפים על אלו שקיבלה הסתדרות המורים – שכן אז המסר שיעבור לכל מי שמנהל משא ומתן עם הממשלה הוא ברור. אל תטרחו לחתום איתנו על הסכם, עדיף לכם ללכת על עיצומים. תשאלו את יוסי וסרמן.

וכך נוצר מצב נפיץ. הממשלה לא יכולה ללכת לקראת השובתים, כי אז תוכיח שהיא מבינה רק כוח. השובתים כבר לא יכולים לחזור בהם – כי הרי לא יצאו למאבק בלי סיבה. הדרך לפשרה נראית בלתי אפשרית.

אפשר היה למצוא דרכים ליציאה מהמשבר. נניח, על ידי יצירת בידול בין המאבק של ההסתדרות לבין המאבק של הארגון. כמו שמציין ניר מיכאלי, יש הבדלים מהותיים בין אופי ההעסקה של מורים בתיכון לזה של מורים ליסודי. ארגון המורים יכול היה לנקוט בקו הסברתי של 'הסתדרות המורים השיגה הסכם שטוב עבור מוריה, אבל התנאים לא מתאימים למורי בית ספר תיכון'. וזו רק אפשרות אחת מני רבות.

במקום בדרך הזו, ארגון המורים בחר בדרך של כניסה חזיתית בהסכם 'אופק חדש', ובערוצים לא רשמיים גם בכניסה חזיתית בהסתדרות המורים ובמיוחד בעומד בראשו. קריאה לעריקת מורים מארגון לארגון והפצת שמועות חסרות בסיס:"(הסתדרות המורים מסונפת למפלגת העבודה? מי המציא את השטות הזו?)": היא הדרך הבטוחה להבהיר למשרדי החינוך והאוצר שהפסד בקרב מול ארגון המורים יתפס גם כהפסד של הסתדרות המורים. הפסד כזה יבהיר לכל מנהיג איגוד עובדים מה המחיר של הגעה להסכמות עם משרדי הממשלה. זאת מעבר לעובדה שיצירת דם רע בין הארגונים מבטיחה שהאיחוד הנכסף, שהיה יכול למנוע את השביתה מחד ולשפר את תנאי ההסכם מאידך, לא יגיע בעתיד הנראה לעין.

כלומר, השביתה הזו – ארוכה ככל שתהיה – היא קודם כל תולדה של התנהגות פלגנית וחסרת אחריות של שני ארגוני המורים (כאמור, גם להסתדרות המורים חלק באשמה).

17 תגובות »

נדב ב4/12/2007 0:24 תחת כללי

17 Responses to “השביתה המיותרת”

  1. טל גלילי הגיב:

    נדב, אתה רוצה לפרסם את המאמר הזה בבלוג מורים ?

  2. אביעד הגיב:

    אני מבין את מה שניסית לעשות כאן אבל לדעתי זה מפספס את כל העניין. יש מקום לניתוח פוליטי אבל הרבה יותר חשוב לדון על למה הסכם אופק חדש פוגע באוכלוסיית המורים. לדעתי.

    • נדב הגיב:

      כמובן שחשוב לדון בפרטים של הסכם 'אופק חדש' – ואני אעשה את זה. רק ארמוז שהכותרת של הפוסט המתוכנן היא 'אופק חדש הוא לא הסכם רע'.
      אבל ניתוח פוליטי הוא חשוב, כי לכל אחד מהגורמים בסיפור – ההסתדרות, הארגון, משרד האוצר ומשרד החינוך – יש אינטרסים נוספים חוץ מדאגה לחינוך, וחשוב להיות מודעים אליהם. הפוסט הזה אמור לענות לשאלות כמו – למה ארגון המורים לא שבת למען פחות תלמידים בכיתה בימי הקיצוצים הנוראיים של ביבי, לבנת ותירוש?

  3. דודי קינג הגיב:

    נשאלת השאלה היא מה חשבו לעצמם אנשי משרד החינוך שיקרה אחרי שהם חתמו על הסכם שכר במפגיע רק עם צד אחד? הטפשות היא של משרד החינוך, שהצית את הסכסוך במו ידיו.
    בנוסף, אולי הסכם אופק חדש טוב נקודתית יחסית למצב השכר הנוכחי, אך מה שקורה בפועל הוא שסוף-סוף מישהו מרים את הכפפה באשר למצב המזעזע של החינוך במדינת ישראל בכללותו. השינוי שנדרש הוא לא נקודתי, אלא מערכתי וכולל. לכן המחאה כל כך חריפה, ומקבלת הד כל כך חיובי בציבור, ולא בגלל סכסוך פוליטי בין שני ארגונים מתחרים. זה אולי היה הטריגר, אבל זה כבר מזמן לא מהות המאבק.

    • נדב הגיב:

      אני לא טוען שמשרד החינוך נקי לחלוטין פה, אבל כשיושבים מולך נציגי שני ארגונים, בשני חדרי מו"מ שונים, ואתה מציע לשניהם הצעה זהה – אחד מקבל והשני לא, אתה תקוע. כי מה תעשה? תודיע לצד אחד שאתה לא יכול לכבד את ההסכם שחתמת איתו, בגלל שהשני לא מוכן?
      לטעון שמשרד החינוך 'חתם במפגיע רק עם צד אחד' זה עיוות של המציאות. לא משרד החינוך גרם למו"מ המפוצל – לזה אחראים רק ארגוני המורים.
      ובקשר להזדמנות לשינוי פני החינוך בישראל, שני דברים. ראשית, לטעמי זו הזדמנות די מחורבנת בדיוק מהסיבות שפורטו לעיל. החוכמה במאבק פוליטי היא לגייס כמה שיותר גורמים מוסדיים בעלי כוח לצדך, וכאן המצב הפוך בדיוק – אחד מארגוני המורים ושני משרדי הממשלה הרלוונטיים נגדך אוטומטית.
      שנית, אם אנחנו מסכימים שהסכם אופק חדש הוא 'טוב נקודתית', כהגדרתך, זה מאיר באור חדש את 'גיבורי המאבק', ובמיוחד את יולי תמיר. אם היא הצליחה להוציא ממשרד האוצר הסכם שכר שמשפר את תנאי המורים, מה בעצם רוצים ממנה (וראה את תשובתי לאלעד למטה)?

  4. אלעד הן הגיב:

    עם הסתדרות המורים שיחקה לידי האוצר, ואין מה להיתמם. ברור שהיה יותר טוב שהאירגונים יפעלו יחד, אבל את יולי לא תוציא פה טוב. מלבד הדיון הראוי על מעלותיו וחסרונותיו של הסכם אופק חדש בחינוך היסודי (להבנתי הוא מפוקפק גם שם), ברור שהאיחוד של יולי והאוצר ויישור הקו המוחלט שלה איתם קשה מאד לתרצה.

    • נדב הגיב:

      בוא תסביר לי איך יולי תמיר הייתה אמורה, לשיטתך, לפעול בסיטואציה הפוליטית שתיארתי, כשהיא מחוייבת בצורה מלאה ל'אופק חדש'.

  5. נתאי הגיב:

    זה נראה לי מוזר שבכל השנים החשוכות של לבנת הם לא שבתו, כשהורידו שעות על ימין ועל שמאל , וקיצצו במשכורות המורים.
    מריח קצת מכוחנות ומרצון לתפוס טרמפ על שרת חינוך שהיא לא "גבר-גבר" (וזו דווקא מחמאה)
    עכשיו התעוררתם?

  6. דודי קינג הגיב:

    אם יושבים בשני חדרים, צד אחד מסכים וצד שני לא, אז לא חותמים. פשוט מאוד. ממשיכים במשא ומתן עד שיש הסכמה ופשרה זהה עם שני הצדדים, ורק אז חותמים.למעשה, זה יכול להיות אפילו קל יותר לנהל משא ומתן בסיטואציה כזו, ומאחר ויש לך אפשרות לשחק בשני הצדדים אחד כנגד השני. הבחירה של חתימה עם צד אחד בלבד ופיצוץ המשא והמתן עם הצד השני היא לא גזירת גורל, במידה וצד אחד מתעקש יותר מצד שני. ממש לא. יש פה אסטרטגיה פוליטית שגויה של משרד החינוך, שהובילה למצב הנוכחי. אולי הם חשבו שצד אחד אחד יידחק להסכמה לאחר שהוא יראה את החוזה החתום עם הצד השני, וגילו בדיעבד שזה לא עובד כך.

    השאלה אם הסכם שהוא פלסטר עדיף על הסכם שהוא ניתוח הצלת חיים מערכתי היא שאלה אידיאולוגית, שנובעת בעיקר מתפישת תפקידיה ומקומה של מערכת החינוך. האם לדעתך מדובר במערכת שהיא כרגע בריאה באופן עקרוני, אך סובלת מחתך פשוט וקל להבראה, או במערכת שזקוקה לשינוי עקרוני ועמוק? לטעמי, הסכם "נקודתי" יפתור בעיות קריטיות לשנתיים הקרובות, בעוד המצב הכללי ימשיך להדרדר הלאה לסיטואציה חמורה יותר-ויותר, שתדרוש טיפול מעמיק אף יותר בהמשך. למה לחכות? למה לא לבצע רפורמה אמיתית ועמוקה כבר עכשיו? לדעתי מצב מערכת החינוך הוא קריטי כבר עכשיו. אידיאולוגית, יכולים להיות אנשים שיחשבו אחרת. אולי הכל בסדר דווקא. בעיני, ויש לא מעט שיסכימו איתי, הצעת משרד החינוך היא לא "רפורמה". רפורמה באמת אמורה להוביל לשינוי עמוק וארוך טווח. כרגע מה שהם מציעים זה פלסטר, לפתרון חלקי ביותר של מצוקת שכר קשה של המורים. זה לא מספיק בשום צורה.

    • נדב הגיב:

      לגבי ההסכמים הכפולים – יכול להיות שמשרד החינוך יכול היה להתעקש על הסכמים משותפים. יכול להיות שהיה צריך לעשות זאת ולא עשה – אני לא בטוח, אבל נניח. אבל אין ספק שהאשמה הראשונית של הפיצול היא על ארגוני המורים, שהגיעו לדיונים כשני ארגונים שונים שמבקשים שני הסכמים שונים.

      ולחלק השני של שאלתך – אני מסכים שיש כאן שאלה אידיאולוגית, אבל אני חלוק עלייך על מהי השאלה הזו. לטעמי השאלה היא לא 'האם אני רוצה הסכם נקודתי או שינוי עומק', פשוט בגלל שהאפשרות של שינוי עומק לא מונחת כרגע על השולחן.
      לטעמי השאלה האידיאולוגית כאן היא האם ראוי ללכת בגישה של הכל או כלום – קרי, אם אי אפשר להשיג שינוי עומק לא לחתום על הסכם – או שמא עדיף לשפר במקומות שניתן ובמידה שניתן.
      ברור שאם ניר מיכאלי היה שר החינוך ועמי וטורי שר האוצר לא הייתי מעלה על דעתי לחתום על 'אופק חדש', אלא פוצח ברפורמה מקיפה בהרבה. אלא שבין בראון לאולמרט, הסיכויים להתגשמותה של רפורמה כזו הם אפסיים. האם אנחנו צריכים להיאבק לקיומה של רפורמה כזו, יהיה מה שיהיה, או שעדיף לדאוג שהמצב ישתפר בנקודות הקטנות שבהן באמת אפשר לעשות משהו.
      שתי העמדות לגיטימיות – למעשה, זו המחלוקת הבסיסית בין הסוציאל דמוקרטים לקומוניסטים. אבל צריך לבחור – ולהיות מודעים לעלות של הבחירה. אתה צריך לדעת שאם אתה רוצה לוותר על 'פלסטרים', ולחפש רק פתרונות עומק – הרבה פצעים ימשיכו לדמם עד שתמצא.

  7. דודי קינג הגיב:

    בין סוציאל דמוקרטים לקומינסטים, עוד לא טענתי שצריך להעמיד אף אחד מול הקיר ולירות… רק דרשתי רפורמה אמיתית, כזו שרק מחאה חברתית ונרחבת תוכל לדחוף את הממשלה לבצע. לכן אני מקווה שארגוני ההורים ימשיכו את השביתה אחרי חנוכה, כשצווי המניעה ייכנסו לתוקף. אתה באמת חושב שמי שיבוא אחרי אולמרט ובראון יהיה טוב יותר? האומרטים, והבראונים, והביבים, וההירשנזונים, והברקים ואפילו הפרצים (כפי שגילינו לאכזבת הכלל) לא מתים, הם רק מתחלפים. אי אפשר לסמוך על רפורמה אמיתית מכיוון ממשלתי, מאחר ובשיטה הנוכחית הם תלויים למעשה לחלוטין בבעלי ההון שמממנים את הקמפיינים שלהם. הרי ברור בשלב מסוים תדרש שביתה רחבת היקף וחוצת ארגונים, כי בלעדיה המצב הנוכחי, הקטסטרופלי, יימשך עד אין קץ. הדרך היחידה לשינוי היא של התארגנות חברתית, וטבעה של כל שביתה אמיתית היא סבל לטווח הקצר, ורווח ניכר לטווח הארוך.

    • נדב הגיב:

      לא אמרתי שאתה קומוניסט, אבל הדרך שלך לשינוי חברתי דומה מאוד לזו של הקומוניסטים.
      להגיד שפרץ הוא כמו ברק, או שתמיר היא כמו לבנת, זה בעצם להגיד שאין משמעות לשינויים קטנים. ש-11% בשכר המינימום, או 30% בשכר המורים, הם לא חשובים. שהדבר היחיד שישנה משהו זה מהפכה מהיסוד.
      כמו שציינת, ההבדל בינך לבין הקומוניסטים הוא שאתה חושב שאפשר לעשות את זה באמצעות ארגונים חברתיים, הקומוניסטים כבר הבינו שלדרך הזו אין סיכוי.

  8. דודי קינג הגיב:

    אני האחרון שידבר נגד תוספת של 11% בשכר המינימום או 30% בשכר המורים, אבל שנינו יודעים שההסכם האחרון הוא ממש לא שינוי של 30% בשכר המורים. זו דמגוגיה ממשלתית, ובאמת קשה לי להאמין שאתה מקבל אותה כפשוטה. אם הממשלה הייתה מציעה רפורמה בה באמת מוסיפים לשכר המורים 30%, נטו, השביתה הזו לא הייתה מתקיימת מתכתחילה, ואנחנו לא היינו מנהלים את הדיון הזה. מה שהם מציעים זו רפורמה שבסופו של דבר לא תוסיף למערכת שום דבר משמעותי, אלא רק תערבב קצת את המעט שהם בוחרים להשקיע.

    "תוספת ה-30%", למי שלא יודע, היא בעצם הגדלת היקף המשרה של המורים בלי להגדיל באופן משמעותי את השכר שהם משתכרים לשעה. טענת המורים, שאני תומך בה מכל הלב, היא שהיקף המשרה שלהם הוא גדול יחסית לקושי שבעבודתם גם ככה, ובכל מקרה, שהשכר שהם משתכרים לשעה הוא משפיל בפני עצמו. להשאיר את השכר העלוב לשעה על כנו (למעשה), ולהגדיל את עומס העבודה על היקף משרה גדול גם ככה הוא לא פתרון לכלום.

    ועדיין, אני משוכנע שיש כמה הבדלים קטנים ביני ובין הקומוניסטים… באמת, אין לי שום כוונה ליצור דיקטטורה של הפרולטריון, ואני לא דוגל במהפכה אלימה. נשבע. אני רק תומך בשביתה כללית וכואבת (ללא שפיכות דמים ובלי החלפת שלטון בכח!), כמו לא מעט שהיו בעבר ברחבי העולם והביאו לשינויים חברתיים משמעותיים. אפשר רק להזכיר את השביתות האמריקאיות של סוף המאה ה-19, את שביתות כורי הפחם הבריטים או את השביתה הכללית הצרפתית במקביל למרד הסטודנטים. נראה לי שהגיע הזמן לשביתה כוללת דומה בישראל, על מנת לשנות סדרי עדיפויות ממשלתיים בהקצאת משאבים חברתיים.

    • נדב הגיב:

      קודם כל, באמת מוסיפים לשכר המורים 30%. אם (לדוגמא) השכר של מורה היה 5,000, והוא עלה ל-6,500, אז הייתה עלייה של 30%, ואי אפשר להתווכח על זה – גם אם אפשר להתווכח על שאר התנאים.

      כמובן שיש הבדלים בינך לבין הקומוניסטים. לא טענתי שאין. אבל משותף לכם דבר יסודי מאוד, שמשותף גם למרד הסטודנטים – המחשבה שלא ניתן לשנות את החברה באמצעות רפורמות קטנות, אלא רק במהפכה אחת גדולה – עקובה מדם או שלא. ואגב, אשמח אם תראה לי נסיון אחד כזה שעלה יפה.

      • ירדן הגיב:

        עכשיו אני במתח. מרד הסטודנטים בצרפת לא הלך?
        כל פעם מביאים את הדוגמא הזאת. יש איזה קישור לסיפור המלא? (לא יודע תחת איזה שם לחפש את זה בויקיפדיה)

        • נדב הגיב:

          בויקיפדיה זה נקרא מאי 1968, אבל אל תטרח – הערך לא שווה הרבה.
          בקיצור, לא יצא מהן כלום – השובתים חזרו לעבוד, הסטודנטים חזרו ללמוד והצרפתים בחרו שוב את דה גול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877295 דפים נצפים, 21 היום
308863 ביקורים, 16 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏