הרהורים של אבא

בשבועות האחרונים, הרשת סוערת בדיונים סביב שאלת הזנות. הדיון התחיל במאמרו של גדי טאוב בעין השביעית, שבו הוא טוען שהתמיכה של העיתונות בהפללת לקוחות הזנות היא חד צדדית ולא מבוססת, והמשיך בתגובות רבות, הן באתר העין השביעית והן באתרים אחרים.

דיון ×–×” – כמו רוב הדיונים בשאלה 'כיצד להתמודד עם סוגיית הזנות' – × ×¢ על הציר שבין הפללת הלקוחות – ההפיכה של רכישת שירותי מין לעבירה פלילית, במטרה לצמצם למינימום את תופעת הזנות, בדומה לנעשה בשבדיה – לבין מיסוד הזנות – הפיכת הזנות למקצוע חוקי ולגיטימי, במטרה להרחיב את ×”×”×’× ×” על נשים העוסקות בזנות מפני ניצול, מפני תקיפה ומפני מחלות מין, בדומה לנעשה בהולנד.

אלא ששני פתרונות סותרים אלו אינם הדרך היחידה להתמודד עם בעיית הזנות, וההתמקדות רק בהם היא בעייתית. מצד אחד, ברור שאף אחד מהפתרונות האלה לא ייושם בישראל בטווח הזמן המיידי, כך שמצוקתן של נשים בזנות דורשת דיון גם בפתרונות אחרים. מצד שני, כפי שמוכיח הנסיון ההיסטורי, אף אחד מהפתרונות האלו אינו מצליח להעלים את התופעה של ניצול נשים במעגל הזנות, כך שגם אם ייושמו – עדיין תידרש פעולה נוספת.

לכן, נדרשים פתרונות נוספים להתמודדות עם הניצול הנורא שעוברות נשים הנמצאות במעגל הזנות. אציג כאן שני פתרונות, שאינם סותרים לא את האפשרות של הפללה ולא את האפשרות של מיסוד, וניתנים ליישום במקומם או במקביל אליהם – ויש להם פוטנציאל להציל נשים מהמעגל המזוויע של הזנות, בדגש על זנות הרחוב.

הפתרון הראשון נראה מובן מאליו – הרחבת מערך השירותים לנשים בזנות. בישראל קיים טווח שירותים רחב מאוד, שיודעים לתת מגוון של מענה לנשים בזנות – החל מאספקה של מיטה, מקלחת וארוחה חמה למי שלא זכתה לאלו כבר זמן רב, ועד תכניות שיקום אישיות, שנועדו לחלץ נשים מהמעגל ההרסני של זנות וסמים.

ועד כמה שהשירותים האלה נראים מובנים מאליהם, ולמרות העובדה שהשירותים הללו קיימים בישראל – הם סובלים, שלא במפתיע, מתת תקצוב, ואינם מצליחים לתת מענה גם לחלק קטן מהנשים שנזקקות לשירותיהם. אז לפני שאנחנו שוקעים בויכוח 'האם יש נשים שבוחרות בזנות' – בואו נסייע לאלו שללא ספק לא בחרו בכך, ושאינן מצליחות להיחלץ. כשיהיו שירותים הולמים לכל אישה המעוניינת להיחלץ מהזנות – אז, אולי, אפשר ×™×”×™×” לקיים את הדיון על מהות הבחירה בזנות באופן אמיתי.

אלא שמערך יעיל לחילוץ נשים מזנות אינו אפקטיבי, כל עוד אנו מחלצים אותן לחיים של עוני. אישה שנחלצה ממעגל הזנות, היא בדרך כלל אם חד הורית, ללא השכלה וללא ניסיון תעסוקתי. בישראל 2013, לנשים בסטטוס ×›×–×” קשה מאוד להיחלץ מעוני – גם אם אינן מתמודדות עם טראומות משנים של עבודה בזנות, עם הסטיגמה המודבקת למי שעבדה בזנות ולמכורות לשעבר, ואולי גם עם עבר בכלא. רוב הנשים שמצליחות להיחלץ מהמעגל הנורא של זנות והתמכרות, מוצאות את עצמן במשרות חלקיות קצרות טווח, בשכר מינימום, ללא כל תנאים סוציאליים – וזה במקרה הטוב שבו הצליחו למצוא עבודה.

וכשהדפוס ×”×–×” מוביל, באופן בלתי נמנע, למשבר כלכלי – בין אם סביב תשלום חשבון החשמל, מקרר שהתקלקל או כל הוצאה בלתי צפויה אחרת – הפיתוי לחזור לזנות – רק כדי לכסות את ההוצאה החד-פעמית – הוא עצום. ומרגע שאישה חזרה לזנות, אפילו לזמן קצר – סיכוי גדול שתחזור למעגל הנורא של סמים כדי לשכוח את הכאב של הזנות, וזנות כדי לשלם עבור הסמים.

עוני אינו הגורם לזנות, וזנות קיימת גם במקומות שבהם שיעור העוני נמוך. אבל קיומו של עוני מעודד זנות ומקשה על היציאה ממנה. מאבק אפקטיבי בזנות מחייב מאבק אפקטיבי בעוני – ×›×–×” המבוסס על סיוע לאנשים החיים בעוני, ולא מלחמה נגדם. שילוב של ×”×’× ×” על אנשים שמחוץ למעגל העבודה דרך קצבאות הוגנות, הבטחה של ביטחון תעסוקתי ושכר סביר גם למועסקים בתחתית שוק העבודה, ומדיניות של שאיפה לתעסוקה מלאה – יצמצמו דרסטית את העוני הנורא בחברה הישראלית, ותוך כך גם יסייעו לנשים להיחלץ ממעגל הזנות.

שני הפתרונות שהצגתי כאן לא יעלימו את בעיית הזנות. גם במדינות שנותנות שירותים הולמים לנשים בזנות, וששיעורי העוני בהם נמוכים – תופעת הזנות עדיין קיימת. אבל פתרונות אלו יציעו תקווה לנשים רבות, שהיום לכודות במעגל הזנות ואינן יכולות להיחלץ ממנו. נראה לי שזו מטרה ראויה.

פורסם במקור בעבודה שחורה