חינוך – זה פשוט לא מספיק

נדב

דובי כותב פוסט מופתי על 'אז מה עושים', שבו הוא דן בשאלה איך לא לשנות את העולם, ואיך כן.

עם רוב האבחנות שלו – בעיקר אלו שנוגעות לאיך לא – אני מאוד מסכים. רוצו לקרוא. מומלץ. הבעיה שלי עם הפוסט הזה נוגעת לשאלה איך כן לשנות.

הפתרון, אליבא דדובי, הוא בחינוך:

התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל: קידום חקיקה, קידום העברת תקציבים ועידוד של חברי כנסת מכל הסיעות לתמוך באמת ובתמים בפעולות שתקדמנה את מעמד המורה בישראל.

לכאורה, הכל טוב ויפה. מי יכול להתנגד לחיזוק מערכת החינוך? בפועל, למרות שאני שותף לתמיכה בצעדים שמציע דובי, יש לי שתי הסתייגויות מהצגת התוכנית הזו כתוכנית אולטימטיבית ויחידה לפתרון בעיותיה של מדינת ישראל.

ראשית, דובי עושה לעצמו הנחות. הוא ממליץ לנו להתחמק מעיסוק ישיר בשאלות בטחוניות-מדיניות, כי 'הדעות על פתרונות לסכסוכים הללו שונות וכל התארגנות חברתית שתדחוף את אפה לסכסוך הזה תצא ממנו חבולה ומוכתמת', אבל מציע 'חינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות'. מהיכרות עם דובי, אני מניח שמה שהוא רואה כקבלת הזר וכדחיית הגזענות, אחרים יראו כרפיסות קומה וכפתח להתבוללות, שלא לומר סמולנות עוכרת ישראל.

ההנחה של דובי, שיש איזה 'חינוך' אוניברסלי שכולם בעדו, איננה מבוססת. דובי רוצה חינוך לערכים – זה טוב ויפה. אבל השאלה אילו ערכים, ולאיזו דמוקרטיה מחנכים, היא שאלה פתוחה – ואותן המחלוקות שהיו מתגלעות בשאלות מדיניות בטחוניות יצוצו, באדרת אחרת, בשאלות של חינוך ערכי.

הבעיה השנייה – והחמורה יותר, לטעמי – היא ההנחה של דובי שחינוך יכול לפתור הכל. ההנחה הזו מציירת עולם שבו אפשר לשנות – בקלות יחסית – את דעתם של רוב הצעירים מחד, ומאידך, שלשינוי כזה תהיה השפעה מיידית וטוטלית על המציאות. אם כולם יחליטו שהם רוצים דמוקרטיה אחרת, תהיה פה דמוקרטיה אחרת.

הבעיה עם ההנחה הראשונה היא שחינוך אינו ציור על לוח ריק. תלמידים גדלים בסביבה שמושכת אותם להרבה כיוונים שונים, והמחנך הוא רק אחד מאותם 'מושכים'. אם היה מדובר בגורמי חינוך שווי כוחות, שנאבקים על נפשו של הילד – ניחא. אבל לחלק מהגורמים יש – מבנית – כוח חינוכי רב יותר, כתוצאה מהשליטה שלהם במשאבים. אלה יכולים להיות משאבים כלכליים – כמו היכולת למרוח פרסומות ענק על כל איילון או תוכניות אינספור בטלוויזיה; אלה יכולים להיות משאבי לגיטימציה, כמו למשל משאבי הלגיטימציה שיש למי שרשאי לדבר בשם המדינה, בשם הדת או בשם האקדמיה. המחנך הערכי של דובי, גם אם יצליח להגיע לכיתה ולעמוד מול תלמידים, יצטרך להתעמת עם מודל ההצלחה המוצג ב'הישרדות' ועם הנראטיב המצוייר בספרי הלימוד שהוא חייב ללמד, כדי להכין את תלמידיו לבגרות.

אבל גם אם המחנך ההיפוטתי שלנו יצליח, אין בסיס לטענה שזה יספיק כדי לתקן את החברה שלנו. נכון שהחברה שלנו מורכבת מפרטים, ונכון גם שבאופן טכני – אם כל הפרטים הללו יחליטו לשנות משהו, הוא ישתנה. אלא שזה נכון רק ברמה הטכנית. ברמה המעשית, יש מכשולים רבים שעומדים בין האזרחים לבין שינוי המציאות.

את הטענה הזו הכי קל לראות על המציאות הקיימת. נדמה שכל הישראלים יסכימו, מצד אחד, שאף אחד בהנהגה הנוכחית איננו ראוי; מצד שני, הם יסכימו שאין סיכוי שמישהו ראוי יחליף את ההנהגה הקיימת. למה, בעצם? הרי אותם אזרחים בדיוק הם אלו שמצביעים עבור ההנהגה הקיימת, זו שהם מתעבים.

הסיבה לכך היא מורכבת (ואני בטוח שדובי יכול להסביר אותה טוב ממני). היא קשורה לאפקטים של התקשורת, שמקדמת מועמדים מסויימים מחד ועושה דה-לגיטימציה לאחרים מאידך; היא קשורה ליכולת של גורמים חדשים לגייס משאבי הון וכוח אדם הדרושים לניהול קמפיין אפקטיבי; היא קשורה למבנה הפוליטי של ישראל, שבו הצבעה למישהו שספק עם יעבור את אחוז החסימה, עלולה לעלות בעלייתו של מי שאתה מתנגד לו יותר מכולם.

הסיבות המדוייקות אינן חשובות. מה שחשוב הוא שלבעיות שמהן סובלת מדינת ישראל יש גם (שלא לומר – בעיקר) גורמים מבניים, הנובעים מהמבנה החברתי, הפוליטי, הכלכלי או התרבותי של המדינה ולא רק גורמים אישיותיים של אזרחיה, אותם ניתן לשנות דרך החינוך.

אז מה אני מציע? יאוש? חוסר פתרון?

לא. אני אפילו לא מסתייג מהצעדים שדובי מציע בפוסט שלו. אם הם יתקיימו מצבנו יהיה טוב הרבה יותר. אם דובי יקים את התנועה להצלת החינוך שלו – יבורך. אבל התפיסה שדובי מציג היא מסוכנת בדיוק בגלל שהיא חסרת עתיד.

כשדובי יצליח לגייס את ההמונים להגנה על מערכת החינוך, ויביא אותה למקום הראשון בעולם המערבי – הוא יגלה שלמרות היתרונות הברורים של המהלך, הוא לא פותר את כל בעיות החברה. בדרך כלל בסיטואציות כאלה מגיעים ליאוש – אם זה לא עבד, כנראה שכלום לא יעבוד.

כדי ששינוי יצליח, הוא צריך להיות רב גורמי ורב מימדי. צריך לשנות את החינוך. במקביל, צריך לשנות את התרבות הפוליטית. את מבנה מימון מערכות הבחירות. את מבנה המפלגות. ועוד ועוד. פעולה למען שינוי פוליטי חייבת להיעשות במגוון רחב של מישורים. מצד אחד, מעורבות מפלגתית. מצד שני, מעורבות חינוכית. הקמת ארגוני חברה אזרחית. כל מה שעולה על הדעת – יבורך.

17 Responses to “חינוך – זה פשוט לא מספיק”

  1. efyska הגיב:

    אז אם אני מבינה נכון, מה שאתה אומר בעצם: מהפכה בחינוך, רק כחלק ממהפכה רחבה כוללת, שתכלול גם מהפכה פוליטית מדינית, פנימית בתוך ישראל.התייחסות רק לפן אחד בתוך המהפכה, אם אני מבינה אותך נכון,לא תביא לתוצאות. אני חושבת שאתה צודק וטועה. אתה צודק שהרבה מאוד דברים צריך לשנות כדי שיהיה פה טוב, אתה צודק שהכי עדיף, לשנות הכל בבת אחת. אתה טועה, אם אתה חושב שזה ישים. דווקא מכיוון שאנחנו לא מתכננים מהפך טוטליטרי בסגנון זבנג וגמרנו אפשר להתחיל לעשות שינוי בחברה, מכל כיוון שרוצים. זה כמו השאלה, מאיפה להתחיל לסדר את הבלגן בחדר – מהקצה של החלון, ממרכז החדר או מהדלת.
    אני מאוד מאמינה בחינוך ובתוצאות שהוא יביא עמו. הבעיה, היא באמת כמו שהעלת – חינוך לאילו ערכים. זו, בעיני, הסוגיה העיקרית. איך אנחנו עושים הסכמה רחבה על הערכים בחברה הישראלית (כולל דתיים ומיעוטים).
    off topic – אני חושבת שכל פעם שעולה דיון ערכי מהסוג הזה, זה כמו אבן במיים. המילים שאנחנו כותבים, מהדהדים בלב ובראש של אנשים אחרים שקוראים ועושים (אני באמת מאמינה בזה), שינוי קטן.

    • נדב הגיב:

      א. אני לא חושב שיש אופציה לשנות 'רק את החינוך'. השאלה, כמו שאמרתי לדובי, היא מה אתם מתכננים*. אם – כמו שאני מבין – אתם מתכוונים לפעולה בשדה הפוליטי, אתם תצטרכו לתת את דעתכם לעוד הרבה שאלות, ואז אני לא מבין מה המשמעות של 'חינוך תחילה'.
      האם אתם אומרים שצריך לקצץ בתוכניות רווחה כדי להגדיל את שכר המורים? זו משמעות אפשרית אחת של 'חינוך תחילה'. אם לא זה, מה כן?

      עם כל השאר אין לי אלא להסכים.

      * אני אומר 'אתם' כי את המצטרפת הראשונה לתנועה שלו, לא?

  2. […] (הנשגב בעמים, שמש האדם וכיו"ב) גער בי על הגישה האופטימית שלי לגבי יכולתו של החינוך לרפא […]

  3. efyska הגיב:

    איזו תנועה דובי מקים ואני הסגנית ?
    חהחהחה, אף פעם לא מעדכנים אותי…

  4. ירדן הגיב:

    לא יודע… איכשהו, אני עדיין חושב שחינוך טוב מספיק יכול לפתור הכל. גם אם יהיו חילוקי דיעות בין תלמידים לגבי הפיתרון לבעיות המדיניות, מערכת שמעודדת שיח בין בעלי מחלוקת כזו תוביל לכך שבסופו של דבר אנשים ידעו טוב יותר מה הם באמת רוצים ומה באמת האינטרס שלהם במערכת הפוליטית.

    • נדב הגיב:

      יש לך שתי הנחות בעייתיות:
      הראשונה, שאפשר ליישם חינוך טוב בהיעדר תשתית תרבותית מתאימה. אתה יכול להשקיע המון בחינוך ולשכור מורים מעולים. אם אין שיח דמוקרטי בחברה שבה אתה חי, המורים שלך לא יחנכו לדמוקרטיה, בין אם בגלל שהם עצמם לא יאמינו בה ובין אם בגלל שהאווירה החברתית לא תיתן להם.
      שניה, שבגלל שאנחנו חיים בדמוקרטיה הציבור צריך רק לבחור את הנבחרים המתאימים, והכל יסתדר. בפועל, עובדה שזה לא קורה היום – רוב הישראלים אומרים שהשחיתות מפריעה להם, למשל, ובכל זאת נבחרים אנשים שידוע מראש שהם מושחתים. למה? כי המערכת נותנת יתרון גדול למושחתים, ולכן הם יכולים להצליח בקלות.

  5. יורם גת הגיב:

    אבל לא דובי ולא אתה פורטים את ה"צריך" האבסטרקטי לתוכנית פעולה מעשית. נניח שיש לי שעה פנוייה מדי ערב. מה לדעתך עלי לעשות בשעה הזו על מנת לקדם את כל ה"צריכים"?

    • נדב הגיב:

      אדם אחד לא יכול לקדם הכל.
      אחד יכול להיות פעיל בארגון פוליטי; אחר בארגון למען החינוך; אחר – באיגוד המקצועי שלו, או באגודת הסטודנטים, או בועד השכונה, או בכל פעילות אחרת שנועדה לקדם את החברה שסביבו.

      • יורם גת הגיב:

        התשובה הזו גנרית מדי מכדי להיות אופרטיבית. אם יש לך רעיונות באשר למה "צריך" לעשות, מן ההיגיון שתוכל ליצור סדר עדיפויות בקרב אוסף הפעילויות הפוטנציאליות.

        ראה בנושא זה את הפסקאות תחת הכותרת
        Chomsky's method: 'What is to be done?'
        במאמר
        IN PERSPECTIVE: NOAM CHOMSKY

        התשובה: "תעשה משהו, כל דבר שהוא" היא משתקת יותר מאשר שהיא מעוררת למעשה:
        It suggests that anything one may choose to do, such as voter registration, is just as good as anything else. Since there is no 'it' (no system) neither history nor theory can provide suggestions as to which strategies are more effective than others for changing the world.

        אני לא מזדהה עם המתודה המרקסיסטית של המאמר, אבל הביקורת של הכותב על חוסר המיקוד האופרטיבי של חומסקי היא מדוייקת.

        • נדב פרץ הגיב:

          ביקשת תשובה גנרית, קיבלת תשובה גנרית.
          לשאלה הכללית 'מה צריך לעשות' אין תשובה אחת, משום שיש הרבה דברים שצריך לעשות. אני לא מאמין שיש פעולה אחת ספציפית שאם כולם ינקטו בה – המצב יהיה טוב. זה לא מפתיע שזו המסקנה של מאמר מרקסיסטי, אבל מי שאינו מרקסיסט בדרך כלל מחזיק בראייה מורכבת יותר של החברה.
          אני יכול להצביע על מגוון של דרכי פעולה אפשריות, שכולן חשובות. אני לא מכיר אותך מספיק טוב כדי להמליץ לך לעשות א' או ב', כי אני לא מכיר את ההעדפות האישיות שלך, את תנאי החיים שלך, מה הכי מפריע לך ואיפה תוכל לתרום הכי הרבה.

  6. […] שאפשר לשנות את המדינה ואת המצב על ידי חינוך.  נדב עונה שחינוך זה לא מספיק. דובי עונה שתלוי איזה חינוך, ואפילו יש לו תוכנית למה […]

  7. […] רמתו. הדיון התחיל מהקריאה לעשיית מעשה של דובי, המשיך בתשובה של נדב, אליה דובי הזדרז להגיב. איפשהו שם נכנס גם מודי, שאני […]

  8. גיא הגיב:

    נדב, כל מה שאתה אומר הוא טוב ויפה, אבל בהחלט לא ישים. השאלה הנצחית שעולה מתוך הפוסט שלך היא: מה קדם למה? הביצה או התרנגולת? האם החינוך תורם לתרבות או להיפך? האם החינוך תורם למהלכים מדיניים-בטחוניים או להיפך?
    צר לי לאכזב אותך, נדב – אבל אי אפשר לשנות כלום מבלי למצוא נקודת התחלה טובה. אף תהליך מדיני או תרבותי לא צומח מתוך ריק. אין דבר כזה. נקודת ההתחלה הטובה ביותר היום היא חינוך, ולו כברירת מחדל, אבל לא רק. כמובן שגם הורים יצטרכו לתת כתף למהלך כזה. התקשורת תצטרף בעל כורחה. בהינתן מצב שבו יחל תהליך כזה כמו שדובי ציין, אנשים לא ייחשפו לתקשורת שהם לא רוצים לצרוך. אני, למשל, כבר לא רואה טלוויזיה כבר 12 שנה, מתוך בחירה. הקופסא הזאת מטמטמת את המוח. כנ"ל לגבי חדשות מכל סוג שהוא. גם ככה בסוף החדשות בארץ רודפות אחריך לכל מקום אליו תגיע, בין אם תרצה בכך ובין אם לאו.
    כך שבכל מקרה, ברור שהמהלך לא יצלח ללא השתתפות של כלל האזרחים, או לפחות רובם, כיאה לדמוקרטיה.
    לגבי אידיאולוגיה, שאותה ציינת בהתלהבות מה – בזה אתה צודק במאה אחוז. זו בעיה קריטית שראוי שנשים אליה לב. אבל היא בהחלט לא מחוייבת המציאות. יש מגוון רחב מאוד של נושאים כלליים ללימוד (מתמתיקה, אנגלית, אזרחות ועוד רבים), שאין להם שום קשר לאידיואולוגיה, מה גם שרובינו, כבר היום, מחליטים על פי צו מצפונינו, למי נבחר לפרלמנט. גם אם גדלים בסביבה תרבותית של מצביעי ימין, למשל – יש כאלו שמצביעים לשמאל. דיברתי כבר בעבר עם אשה דתיה שהצביעה לברק ולעבודה. יחד עם העבודה שהתחנכתי בבי"ס ממלכתי, כבר אז היו לי רעיונות "מרדניים" שלא ממש שמרתי לעצמי. ומה עשו לי? מישהו העניש אותי? צריך לעודד מחשבה מהסוג הזה, ואכן עודדו אותי בעניין. שינון החומר, כפי שמתבצע היום בבתי הספר, אינו מעודד חשיבה יצירתית או עצמאית, וזו הבעיה העיקרית. זו גם הסיבה ששום תהליך מדיני/תרבותי/בטחוני/רווחתי/תחבורתי או איך שלא תרצה לקרוא לזה, לא מתחיל כאן.

    לכן, שוב – חינוך הוא אכן הפתרון להכל. לפחות נקודת פתיחה טובה לשינוי מעין זה.

    • נדב הגיב:

      למה אתה חושב שצריך 'נקודת התחלה' אחת?
      הטענה שלי היא בדיוק שהשיטה הזו לא תעבוד – אין דבר אחד ויחיד שאם תשנה אותו, תבוא המהפכה. המהפכה לא תבוא, לא משנה מה נעשה (ויש להניח שאם תבוא, המצב יהיה רע יותר). אנחנו צריכים לנסות לשפר בכל התחומים, עד כמה שאנחנו יכולים.
      אתה רוצה דוגמאות? אני יכול רק להגיד לך מה אני עושה.
      אני חושב ששותפות אזרחית בפוליטיקה היא חשובה, אז אני פעיל בעבודה שחורה
      אני חושב שצריך לשנות את איך שהעיתונות נראית, אז אני פעיל בשקוף.

      כל אחד צריך למצוא את הדברים החשובים ביותר עבורו, והתחומים בהם הוא יכול לתרום הכי הרבה, ולתרום שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

815138 דפים נצפים, 121 היום
293049 ביקורים, 60 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏