??????? ?? ???

יוסי גורביץ פרסם, במהלך החנוכה, פוסט שכותרתו 'אני מתיוון גאה'. הפואנטה שלו: הטובים בסיפור חנוכה הם לא המכבים, אלא המתיוונים. מכיוון שאליבא דגורביץ, סיפור חנוכה הוא סיפור נצחון המכבים על המתיוונים – אל לנו, החילונים, לחגוג את חנוכה. או במילותיו:

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה ”מתייוון“ היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה ”קנאי ליהווה“, או, במונח מודרני יותר, ”דתי“.

בלי להיכנס לדיון על המשמעויות של 'מתיוון' ו'קנאי', המהלך של גורביץ נראה לי בעייתי. גורביץ מייחס לחנוכה משמעות אחת, שהיא לטענתו המשמעות הנכונה – הקרב בין המתיוונים לחשמונאים. הוא פוסל את המשמעות המקובלת של חנוכה – לזכר המאבק בין היוונים לבין המכבים. (בהערת אגב, הסיבה לפסילה הזו נראית לי תמוהה. ממתי מלחמות נאמדות לפי אורכן? לפי החשבון ×”×–×”, המלחמה ×”×›×™ פחות משמעותית שהייתה לישראל היא מלחמת ששת הימים, והכי משמעותית היא מלחמת ההתשה)

כאן נופל גורביץ בכשל, ולא בפעם הראשונה. ×”×”× ×—×” שלחג יש משמעות אחת נכונה, ושכל משמעות אחרת היא מוטעית, היא בעייתית – ובעייתית במיוחד במקרה של חנוכה. חגים בכלל, וחנוכה בפרט, לובשים ופוזשטים צורה לאורך השנים, בהתאם לשינויים בחברה ולצרכים של קבוצות דומיננטיות.

חנוכה הוא דוגמא מצויינת: ×”×—×’ ×”×–×” החל, סביר להניח, ×›×—×’ שאינו יהודי. בתרבויות רבות בעולם יש ×—×’ שמועדו קרוב ליום הקצר בשנה (21 בדצמבר) והוא מכיל מוטיבים של אש ואור. אבותינו אימצו, כנראה, את ×”×—×’ ×”×–×” משכניהם, תוך שהתאימו אותו לסיפור היהודי – בדיוק כמו שעשו הנוצרים אחריהם, כשהמציאו את ×—×’ המולד.

בימי הגלות היה חג החנוכה חג דתי, שהמוטיב המרכזי בו לא היה נצחון החשמונאים אלא דווקא נס פח השמן. זאת בהמשך לתפיסה הגלותית לפיה 'אין להחיש את הקץ', והאחריות להתפתחויות היסטוריות היא על האל, ולא בידי אדם. אופי זה של החג מתאים למציאות של ישראל שאחרי חורבן בית שני, שידעה מרידות רבות שהסתיימו כולן בקטסטרופות. מנהיגי העם נזהרו מאוד מלעודד מרידות נוספות באמצעות סיפורי גבורה על נצחון המעטים על האימפריה.

מצב ×–×” השתנה רק בעקבות הציונות. מנהיגי הציונות, שביקשו לייצר (באופן אקטיבי ומוצהר) מיתוסים של קוממיות, אימצו לליבם שני חגים קטנים ושוליים – חנוכה ול"×’ בעומר, שינו את משמעותם המקובלת והפכו אותם למרכזיים בתרבות היהודו-ישראלית המתחדשת. ×—×’ החנוכה הפך מחג של נס פך השמן לחג של ניצחון על האימפריה היוונית והקמת מדינה יהודית עצמאית.

הטענה לפיה 'המשמעות של חנוכה היא X', כשהיא נטענת בצורה א-היסטורית, היא חסרת משמעות. לחנוכה היו הרבה משמעויות שונות, והוא יכול לקבל מגוון של משמעויות שונות אחרות.

לכן, השאלה שצריך לשאול היא לא 'האם המשמעות של חנוכה טובה בעינינו או לא', אלא 'איזו משמעות אנחנו רוצים לתת לחנוכה'. לא האם אנחנו רוצים לחגוג את חנוכה או לא, אלא איזה חנוכה אנחנו צריכים לחגוג.

והיום, כששאלת הקוממיות היהודית היא שאלה שהרלוונטיות שלה הולכת ונעלמת, צריך להתחיל לבנות את המשמעות החליפית של ×—×’ החנוכה. לטעמי, בהקשר הרלוונטי לישראל של היום, חנוכה צריך להפוך לחג הקוממיות התרבותית – ×—×’ העמידה שלנו, כבני תרבות מקומית שיש לנו עניין לשמר, אל מול הגלובליזציה התרבותית. ×—×’ התרבות הישראלית.

שוב, אני יוצא כאן באופן די ישיר נגד ההצעה של גורביץ, שרואה בשימור התרבות הישראלית את שימור הסגירות היהודית, הרעה כל כך לטעמו. אבל לטעמי, התיוונות במובן של ימינו היא האימוץ העיוור של התרבות הגלובלית, וההסתכלות על כל מה שישראלי כפרובנציאלי ומפגר.

ואחזור – ההיסטוריה לא חשובה. מה שחשוב ×–×” המשמעות שאנחנו נותנים לה. ואני לא מוכר כאן איזה מסר פוסט-מודרני חתרני – אני חוזר כאן על דברים שאמר אחד העם, שאותו ודאי אי אפשר להאשים בפוסט-סטרוקטורליזם.