הרהורים של אבא

לצערי זו לא תמונה מהטיול האחרון שלי בתאילנד או בהודו. דרך בין עירונית במדינת ישראל, 2007 נראית בדיוק ככה:

בסוף החדשות, שניה לפני "לידיעת הימאים בים התיכון ינשבו רוחות מזרחיות ודרום מזרחיות ערות", הקריין אומר בדרך כלל: "בגלל הצפה, חסום גשר צאלים לתנועה". אז זה גשר צאלים. רואים פה גשר? אני לא.

זמן רב הייתי בטוח שהכוונה היא לנחל צאלים במדבר יהודה. ואז לפני שבועיים התחילו תיקונים בגשר, ואמרו: "גשר צאלים חסום לרגל תיקונים בכביש". אמרתי לעצמי: "איזה קטע, הגשר בים המלח סגור באותו הזמן שמתקנים את הגשר בנחל הבשור…" ואז אמרתי לעצמי: "לא, טיפש, זה גשר צאלים, ליד הבית שלך". עדיין מקנן בי חשד עמום, שהם מתייחסים לפעמים לנחל צאלים במדבר יהודה, ולפעמים לגשר צאלים שבנחל הבשור, ליד קיבוץ צאלים, ולא מבדילים ביניהם, כי גם זה וגם זה בדרום, אז מה אם המרחק ביניהם הוא שעתיים נסיעה.

במרבית הפעמים שאני נוסע שם (ואין לי ג'יפ) זה פתוח לתנועה, אפילו שאומרים ברדיו שזה סגור. זאת אומרת פתוח, אבל במגבלות השלולית הדוחה שמנקזת את החרא (פרדון מי פרנצ') של תושבי חברון, ולא מי גשמים זכים וטללי בוקר, כפי שעלול לחשוב מי שנוסע עם חלונות סגורים ומזגן. אפשר להוסיף לזה את הבורות המפתיעים שאורבים במים כמו שוניות לספינת פיראטים. והדובדבן שבקצפת הוא העיקול הקטלני, שבא בהפתעה בסוף כביש שדות ישר ארוך ומשעמם. אפילו שישה שלטי "זהירות סיבוב מסוכן" לא מצליחים תמיד לגרום לנהג שהמוח שלו נרדם משיעמום לציית להם. בפינת העיקול ניתן לראות זכוכיות וחלקי רכב שהשאירו כל אלו ששכחו מהסיבוב הזה, או סתם לא הכירו אותו.

אז נכון שזה בנגב, שהוא, לישראלי הממוצע: דוד בן גוריון, אינסוף חול, גמלים, מחנות צבא המאויישים במסכנים שאתרע מזלם, מאהלי בדווים עוינים, מפעלי כימיקלים רעילים וכורים גרעיניים.

אבל הדבר הכי מצחיק, זה שככה נראה הכביש אחרי שתיקנו אותו.

תודה, מע"צ.