??????? ?? ???

יומן אישי של חייל בפלוגת רפואה במלחמת לבנון השניה.

לפני שנה גם אני קיבלתי את הטלפון. כמובן שהג'ובניקים עלובי הנפש במשרד הקישור לא טרחו לעדכן את הטלפונים שלי, והקשישה החולה שגרה בדירה הישנה שלנו המשיכה לקבל טלפונים ממערכת החייגן האוטומטי של הצבא עוד יומיים לאחר מכן. מי שהודיע לי היו החברים מן הפלוגה, שעשו זאת בעליצות השמורה לאלו שכבר השלימו עם המצב החדש אליו נקלעו.

רגע הפרידה מן האישה זכור לי כמו מסרט. הרי לא יכול להיות שהגבר במדים עם התיק הגדול שמחבק ומנשק את אשתו לפני היציאה למלחמה או אתה. אלו לא היו אמורים להיות החיים שלך. זה מתאים לדור ההורים שלנו , לסבא ולסבתא, אבל לא לנו. אלו לא החיים שלי. או לפחות אלו לא היו אמורים להיות החיים שלי. עוד מחשבה עוברת בראשי: קח מצלמת ווידאו. לא לקחתי. הצטערתי על כך.

זכור לי עוד רגע בו עמדתי ערום מתחת לברז מים שיצא ממכלית, מנסה לגנוב מקלחת חטופה. באותו הרגע הרגשתי כאילו אני לכוד ללא מוצא בגלויה ישנה מהתעלה, ממלחמת ההתשה.

יום שישי, שעה שלוש, אני מתחיל להתקדם בטרמפים צפונה לבסיס היחידה שנמצא בין עכו לנהריה. בדרך עוצרים לי מילואימניקים בדרך למלחמה, בדיוק כמוני. קציני מודיעין , אנשי היטק שנתלשו ממסעדת היוקרה בה סעדו בשישי בצהריים. גולנצ'יקים מאלכסנדרוני , עמך ישראל, הלוחמים הכי טובים של צה"ל. בבסיס האם של גולני אנחנו רואים אוטובוסים עמוסים בחיילים מגדוד אגוז ומסיירת גולני, בדרכם לגבול, עמוסים בנשק וציוד קרב מלא, פניהם צבועות בשחור. איחלנו להם בהצלחה, חילקנו להם סיגריות, ותהינו כמה מהם לא יחזרו. זה היה עוד לפני הקרבות במרון א- ראס ובבינת ג'ביל.

אחרי תלאות רבות, שתקצר היריעה מלפרטן, התמקמנו בחורשה מוצלת מול קיבוץ יפתח. שם הפריט הכי חשוב בכוננות של הפלוגה היה מנגל ענקי שנתרם על ידי האנשים הטובים של קיבוץ יפתח. לא הייתה לנו רשת אז שאלנו מהם את סבכת הברזל שמשמשת לניקוי הבוץ מהרגליים בחורף, ניקינו אותה, ולא סיפרנו לשאר החיילים בפלוגה מאין השגנו את הרשת המשובחת.

כך התחיל ברביקיו של 25 ימים , שהופרע מדי פעם רק על ידי התראות על ירי טילים צפוי. ההתראות הגיעו בדרך כלל כמה דקות מראש, כך שהיה לי מספיק זמן כדי לקחת ספר, בקבוק מים, שכפ"ץ , קסדה וללכת לשכב בין הסלעים מתחת לעץ אלון. רוב החבר'ה היו אדישים מכדי ללכת להסתתר, והמשיכו בשגרה, ולפעמים אף הסתלבטו עלי. לי זה לא היה איפת. יש לי משפחה, ואני ארגיש ממש אידיוט להיהרג או להיפצע רק בגלל שהתעצלתי לקום ולהתחבא בין הסלעים.

לפעמים היו גם הקפצות לאיסוף פצועים מהגדר, טיפול בהם ושליחתם לבתי החולים בארץ. אז ראיתי את המבט הכבוי בעיניים של כל מי שיצא מלבנון, גם אם לא נפגע. אני בטוח שאצל כל אלו נשארה צלקת נפשית לכל החיים. אם היה חסר אוכל במלחמה זה כנראה בגלל שהכל הגיע אלינו. כמו בבית מרוקאי טוב, מיקי, הרס"פ המחונן שלנו לא התיר לאיש מאלו שנכנסו לפלוגה, או אפילו סתם עברו באזור , לצאת פטור בכלום. זכור לי במיוחד קצין שנלחם עם אגוז באחד הקרבות, והגיע לבדו, ברגל, אחרי שהתנתק מהכוח, אל המחנה שלנו. הוא הגיע חלש ומבויש כמו צל של אדם, אחרי כמה ימי קרב. אחרי ששתה, אכל כמה פיתות ממולאות כל טוב, והוריד כמה כוסיות "מחיה" (עראק) הוא פתאום נהיה בנאדם.

אני לא הצלחתי לאכול כלום מהשפע שהיה שם. הבטן שלי הייתה מכווצת כמו אגרוף מהמתח. בדרך המילואים עבורי הם הזדמנות לקרוא ספרים. הקצב הרגיל שלי הוא ספר לכל יום מילואים. רוב משקל התיק שלי מורכב מספרים. למרות שהיה לי שם את כל הזמן שבעולם נתקעתי באותו ספר. אולי בגלל שזה היה ספר אימה על דרקולה, וסיוט הערפדים נדמה לי כמשהו ילדותי וטיפשי יחסית לסיוטים שהתחוללו סביבנו.

ביום של פגיעת הקטיושה בכפר גלעדי הקפיצו אותנו. בהתחלה קיבלנו דיווח שקטיושה פגעה בתחמושת ופוצצה סוללת תותחים. אחרי זה קראו בקשר לשני יסעורים, שזה המון – המון פצועים. עד שהגענו סמוך לכפר גלעדי כבר אמרו לנו שאין יותר מה לעשות שם. הקב"ן של הפלוגה נשאר עם גדוד המילואים הזה עד לסוף המלחמה, ועבד אתם.

אחרי המלחמה פגשתי חברה של הורי. היא סיפרה לי שהיא בקשה מכל חברותיה לשלוח לי גלי רייקי, לעטוף אותי בבועה ולהגן עלי. ובאמת, ככה עברה עלי המלחמה. מקרוב מאד, אבל עטוף ומוגן בבועה. קילומטר צפונית למקום בו ישבנו הכל היה מנותץ, שבור והרוס. כך גם קילומטר דרומית.

בונוס – שיר ממלחמה אחרת לגמרי: