??????? ?? ???

הסוציולוג הפוליטי מייקל מאן מבחין בין שני סוגי כוח שהמדינה יודעת להפעיל: הראשון הוא כוח רודני (Despotic Power), והשני הוא כוח תשתיתי (Infrastructural power).

הסוג הראשון, הכוח הרודני,  הוא הכוח הגלוי והערום, ×–×” שאנחנו רגילים לראות את המדינה מפעילה: שוטרים שמרביצים למפגינים, יורים רימוני ×’×– בכינון ישיר ודומיהם.  אבל הטענה החשובה של מאן היא שלמדינה המודרנית יש מקור כוח הרבה יותר משמעותי בידיים –הכוח התשתיתי.

הכוח התשתיתי נובע מכך שמאז המהפכה התעשייתית, המדינה הופכת להיות יותר ויותר מעורבת בחייהם של האזרחים, עד שהיום המדינה נוכחת כמעט בכל תחום של החיים. המעורבות הזו של המדינה היא, כמובן, לא נייטרלית: המדינה מסוגלת לשנות את אופי המעורבות הזו, ובכך להפעיל כוח משמעותי כלפי האזרחים – משמעותי הרבה יותר מהכוח הרודני.

במה דברים אמורים? אנחנו רואים את הפעולה של הכוח התשתיתי בהמון תחומים, ובחלק מהמקומות הוא חשוף וקל לראות אותו. כשאנחנו אומרים שצריך להקים מעונות יום כדי לעודד השתתפות נשים בשוק העבודה, אנחנו מדברים על הפעלת כוח תשתיתי כדי לשנות את יחסי הכוחות בתוך המשפחה, ואת מערכת השיקולים של נשים, כדי לעודד אותן לעשות פעולה שנראית חיובית בעיני המדינה. לקטגוריות האלו נופל חוק חינוך חובה, שמכריח ילדים ללכת ללמוד; סבסוד תחבורה ציבורית, שמאלץ אנשים לנסוע באוטובוס ולא ברכב פרטי; ועוד ועוד.

בנקודה זו חשוב להדגיש, שכוח תשתיתי אינו רע בהכרח; אם הנחת היסוד שלנו היא שבחברה תמיד מופעל כוח, בין אם על ידי בעלי ההון, הכנסייה, תפיסות חברתיות, מבנים כלכליים ועוד – אין רע בכך שהכוח הזה יופעל על ידי המדינה, שהנהגתה נבחרת באופן דמוקרטי.

הכוח התשתיתי הזה הוא העוצמה האמיתית של המדינה המודרנית. לכאורה, אנו נוטים לחשוב שמדינות רודניות מפעילות יותר כוח כלפי אזרחיהן, ושולטות בחייהן בצורה עמוקה יותר, מאשר מדינות דמוקרטיות; מייקל מאן טוען שהמצב הוא הפוך. מדינות רודניות אמנם מפעילות הרבה יותר כוח רודני, אבל היכולת של מדינות דמוקרטיות להפעיל כוח תשתיתי היא הרבה יותר משמעותית, ונותנת להם שליטה הרבה יותר יסודית על חייהם של האזרחים.

בעקבות התפרעות נערי הגבעות אתמול בלילה ברחבי השטחים, נשמעות קריאות לטפל בהם ‘ביד קשה’, ולהפעיל הרבה כוח. איזה כוח? רודני, כמובן. צריך לשלוח את המשטרה, ולמה החיילים לא הגיבו כמו שהם מגיבים לפלסטינים שמנסים לפרוץ לבסיס?

במילים אחרות, למה לא מפעילים יותר כוח רודני?

כוח רודני, ככלי לטפל במחאה חברתית, הוא אמצעי מאוד לא יעיל. במיוחד בחברה דמוקרטית, שבה כמויות הכוח שניתן להפעיל הן מוגבלות, הפעלת כוח ישיר על האזרחים מביאה, בדרך כלל, ליצירת מרטירים ולהחרפת המאבק, ולא לדיכויו. איך אני יודע? תסתכלו על הלינקים למעלה, ותשאלו את עצמכם האם האלימות המופרזת שהפעילו המשטרה והצבא, גרמו למישהו לסגת מהמחאה שלו.

(למען הסר ספק – אני לא טוען שצריך לנטוש את הכוח הרודני. כל מי ששרף מסגד, זרק אבנים על פלסטינים, השחית ציוד צבאי או איים על פעילי זכויות אדם – צריך לעמוד למשפט הוגן, ובמידה ואשמתו תוכח מעבר לספק הסביר לשאת בעונש בהתאם לחוק)

הפעלת כוח תשתיתי, לעומת זאת, יכולה להיות משמעותית הרבה יותר. והראיה הטובה ביותר לכך, היא שכוח תשתיתי כבר הופעל, באפקטיביות רבה, כלפי אותה קבוצה בדיוק, והצליח למגר תופעה שכל כוח רודני שהופעל לא הצליח למגר. ואני מדבר על תופעת הסרבנות מימין.

לפני פחות משנתיים, הייתה בישראל תופעה נרחבת של חיילים שהפגינו בעודם במדים, נגד פינוי מאחזים לא חוקיים. הצבא השתולל, הכניס חיילים לכלא והדיח אותם – ואותם חיילים הפכו ליקירי הימין, והתופעה רק הלכה והתרחבה. סיפור קלאסי של כישלון הכוח הרודני – שימוש בכוח רודני הופך את הסובייקטים שלו למרטירים, ואחרים הולכים בעקבותיהם בשמחה רבה.

עד שמשרד הביטחון החליט לעבור להשתמש בכוח תשתיתי – וביטל את ההסדר עם הישיבה שממנה יצאו החיילים המוחים. כלומר, לא הפעיל כוח ישירות כלפי ההתנהגות שאותה הוא רוצה למגר, אלא השתמש במעורבות העמוקה שלו בחברה כדי לפגוע בהם.

והפלא ופלא – מאז אותו רגע, לא שמענו יותר ש’'גולני לא מגרשים יהודים’.

כי ביטול ההסדר עם ישיבה לא יוצר מרטירים. אין בו הירואיקה שעליה אפשר לבנות מור”קים. הוא פשוט יוצר מצב, שבו אין לך יותר משאבים להמשיך להיאבק, ואתה נשבר והולך הביתה.

את אותו סוג של כוח תשתיתי אפשר להפעיל גם כלפי בריוני תג מחיר. הרי אנחנו יודעים איפה הם גרים, ואנחנו יודעים שבמקומות שהם גרים יש בעיות קשות של אישורים תכנוניים לסוגיהם. אז אפשר, למשל, להוציא צו תכנוני ולנתק את הישוב מהחשמל. ומהמים. ולסגור להם את גן הילדים (שיסעו לישוב הקרוב, אם הם רוצים). ואת כביש הגישה שצה”ל סלל. ואם רוצים, אפשר להמשיך עוד ועוד.

בשבוע הראשון, הם ירגישו נורא גיבורים אל מול הקור והחושך, וגם יצליחו לעורר סערה תקשורתית. אולי אפילו יזכו לחיזוק, מהרבה חבר’ה שיבואו לשבת איתם ולעודד אותם.

בשבוע השני, החבר’ה הנוספים כבר ילכו, כי אתם יודעים – צריך לעבוד וזה. והם ישארו בקור ובחושך.

בשבוע השלישי, אף אחד כבר לא יזכור איפה זה רמת מגרון. חוץ מהקור והחושך, כמובן, שעדיין ישארו שם. והעוקב, שצריך למלא כל פעם מחדש. ועם כל הכבוד למטרה, יש לנו חיים לנהל. ואז נראה איך הגיבורים הגדולים, שלא הייתה להם בעיה לעמוד מול המשטרה והצבא, הולכים ומתפוגגים.

האם כולם יעלמו? קשה להניח. הגרעין האידיאולוגי, הקשה, ישאר. אבל מרגע שהורדנו את מספרם מאלפים לעשרות, כבר הרבה יותר קל להתמודד איתם.