הרהורים של אבא

ספריית אוניברסיטת בן גוריון. צילום: מיכאל יעקובסון

ככל שאני מתקדם יותר לכיוון הדוקטורט שלי, כך נראה יותר ויותר שלא אעשה אותו באוניברסיטת בן-גוריון. בכך אסיים, כנראה, תקופה של שבע שנים:"(לא כולל הנוכחית, שבה אינני סטודנט)": כסטודנט באוניברסיטה החביבה הזו – שבע שנים ששינו אותי בהרבה מאוד דרכים.

את התקופה הזו התחלתי באוקטובר 2000:"(כן, אני מודע לסמליות של התאריך)":, כסטודנט דו חוגי במחלקות לפילוסופיה ולמדעי ההתנהגות. שבועות לפני כן קראתי את הארי פוטר הראשון, ובהחלט הרגשתי כמו הארי בימיו הראשונים בהוגוורטס – אמנם בבן גוריון אין מדרגות מתחלפות, ופיבס לא זורק פצצות סירחון, אבל הנסיון להגיע מבניין 90 לאולם הרצאות 5 בבניין 32 תוך 15 דקות, כשבדרך צריך להספיק לעשן סיגריה, לאכול סנדביץ' ולברר איפה זה לעזאזל בניין 32, לא קל בהרבה. היום אני יכול לעשות את המסלול הזה תוך כדי שאני קורא את הצ'ופצ'יק:"(עיתון הסטודנטים שלנו)": ביד אחת ואוכל סנדביץ' ביד השנייה,לעבור בדרך בספריה ולשאול שלושה ספרים, ולהגיע ליעד לפני שסיימתי לקרוא את הכתבה על 'חמשת הטיפוסים של הסטודנט'.

הגעתי לאוניברסיטה במטרה ללמוד פילוסופיה, והוספתי את מדעי ההתנהגות רק בגלל שאי אפשר ללמוד פילוסופיה חד-חוגי. בדרך הספקתי להתאכזב מהמחלקה לפילוסופיה, ולהתאהב בסוציולוגיה בכלל ובמחלקה לסוציולוגיה בבן גוריון בפרט. גם הצד השני לא קפא על שמריו – אחרי שבשנה ב' של התואר הראשון שלי (תשס"ב, אם אני זוכר נכון) הצהירו בקול חגיגי שעד סוף השנה המחלקה למדעי ההתנהגות תתפרק לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה\אנתרופולוגיה, השנה הפיצול הזה יצא סוף סוף לדרך.

בתחילת התקופה יכולתי לתאר את עצמי על פי שם הבלוג (הקודם?) של נמרוד אבישר – 'ישראלי.  יהודי. ציוני. שמאלני.' היום הייתי שם במשפט הזה הרבה פחות נקודות והרבה יותר סימני שאלה.

ועוד לא ציינתי את העובדה שנכנסתי כנשוי טרי ומאושר, ואני עוזב כאב לשלושה…

את השנה הבאה אעשה, אם הכל יסתדר, באחת מארבע האוניברסיטאות הישראליות האחרות – כרגע מסתמן שזה יהיה תל-אביב או ירושלים, אבל זה בעיקר תלוי מרצה. מצד אחד, וכמו שאמרו לי בבן גוריון, יש בזה הרבה טוב. להכיר מקום חדש, אנשים חדשים, דרכי מחשבה חדשות. מצד שני, זה קצת כמו לעזוב בית.