ליום הזיכרון – הסיפור הראשון שאי פעם כתבתי

נתאי

לירות בתזמורת

אני אוהב את שבת בצהרים בבית. זה הזמן שלי לעשות מה שבא לי או לא לעשות כלום בכלל. אני שוכב במיטה ומקשיב לבאך. המוסיקה מגיעה ממעבר לפינה. האקוסטיקה שמימית, כי החדר ריק יחסית. תוך כדי נמנום עצל אני מדמיין נשף למרגלות טירה על כר דשא ירוק. מפות לבנות פרושות על השולחנות, אדונים בחליפות, וגברות בשמלות מלמלה. רחוק מכאן, אולי בטירול שבאוסטריה, שם האוויר והמים קלושים ונקיים כמו המוסיקה. המוסיקה חלשה, אבל יפה מאד. אני רוצה ללכת לשם, להתקרב לתזמורת, לשמוע את המוסיקה טוב יותר. אני קם פתאום, מגביר את המערכת. קלטתם את הקטע? להגביר – להתקרב, להנמיך – להתרחק. אחלה. אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזו. מעניין מה זה לכבות? לירות בתזמורת? לא יודע. זה אולי מתאים יותר לוואגנר.
"לירות בתזמורת…" זה מזכיר לי את לבנון. כולם יורים שם בכולם. מעניין אם יש להם שם, בלבנון, תזמורת. הסינפוניטה הצעירה של ג'זין נניח. לא מזמן היינו שם. לא בג'זין, אבל באזור. היה לנו אבוקדו. כן, גלעין של אבוקדו, שתוקעים בו גפרורים ושמים אותו בצנצנת מים. צריך לזכור מה למעלה, ומה למטה. אם שמים גלעין הפוך בכוס הוא פשוט שוכב שם ונרקב. צריך גם לזכור להוציא אותו לשמש. אתם תדעו אם עשיתם הכל נכון, כי אז אחרי שבוע או שבועיים הוא יתחיל להוציא שורשים, גזע ועלים. אז יהיה לכם עץ אבוקדו קטן בכוס. היינו מאד גאים בעץ שלנו. אני חושב שזה הדבר היחיד שצמח בכל המוצב, חוץ, אולי, מכמה קוצים על הסוללות.
אתם חושבים שהיינו גאים בעציץ כי הוא היה מעין "חלקת אלוהים קטנה" שלנו, מקור השראה? ובכן, אולי קצת כן. אבל הסיבה האמיתית שהיינו באמת גאים בעציץ שלנו היא שגנבנו אותו מהצנחנים, שהיו במוצב לפנינו. אצלנו, ברגע שגנבת משהו, במיוחד מן הצנחנים, הוא מקבל מין קסם כזה, שלא היה לו קודם. הרבה מעבר לערך האמיתי שלו. הקסם שבאבוקדו הרך היה עוד הרבה יותר גדול. על קופסת המרק הישנה שבה הוא צמח הייתה כתובת בעט סימון. היה כתוב שם בגדול, באותיות דפוס אדומות: "עציץ הפז"ם של יפתח". בצבא, חיילים ותיקים אוהבים לדמות את עצמם לעציצים. הם אוהבים לחשוב, שעכשיו, אחרי שנים של שירות קשה, כל מה שנותר להם לעשות הוא לשכב בפינה, כמו עציץ. תפקיד החיילים הצעירים, לפי אותו דימוי נדוש הוא להשקות אותם פעם ביום, ולהוציא אותם לשמש. יפתח היה כנראה מין חייל ותיק כזה, "עציץ".
אהבנו אותו. טיפלנו בו. כל יום העמדנו אותו בשמש. והוא החזיר לנו אהבה, כמו שרק עציצים יודעים. הוא גדל והתפתח מיום ליום. אחרי כמה שבועות כבר העברנו אותו לקופסת זיתים מלאה עפר. אז התחלנו להשקות אותו כל יום, ולהוריד לו עלים חולים. נכנסנו למין שגרה כזאת. בלילה, מארבים סיורים ושמירות. מתח מתמיד. לפעמים – חלופי יריות, פצועים, הרוגים. לרוב שלהם, אבל גם שלנו. אז ראיתי פעם ראשונה חייל מת.
בבוקר – זה היה אחרת לגמרי. היינו משחקים שש – בש, מקשיבים ל'רק הריקוד יכול' בגלי צהל עם עומר קריגר. מכינים קפה נמס, עם חלב שהבאנו במיוחד מן הבית. והטקס היומי. היינו משקים את האבוקדו. בוחנים אותו בעיניים מעריצות. "אוי! הוא הוציא עלה חדש!". אז היינו מוציאים אותו לשמש שהוא כל כך אהב. החודשים עברו והעציץ המשיך לעשות פוטוסינתזה, יונק משמש הקיץ כל מה שהוא צריך ושותה את המים שהגיעו במשאית מן הארץ למוצב. יום אחר כך כבר שיחקנו בחוץ בשמש שש – בש כאילו כלום לא קרה.
אז נהרג החבר שלי ליאור. זה כבר היה משהו אחר לגמרי. הפעילו עליו מטען משני מטרים. הוא התפזר על גבעה שלמה. הגבעה הייתה
ממוקשת, ולקח להנדסה שלושה ימים להוציא אותו משם. החלקים של ליאור שעמדו בשמש התחילו להסריח, ובלילה המג"ד העמיד אותנו עם כוונות לילה לירות בתנים שניסו להתקרב לגבעה בגלל הריח. למזלנו ההורים שלו היו בטיול בדרום אפריקה, ועד שהם חזרו הספקנו לגמור לאסוף את ליאור. הדבר האחרון שהוצאנו היה יד. עטפנו אותה בניילון, ולקחנו אותה לחטיבה. אחר כך שטפנו את האמבולנס בחומרי חיטוי חריפים, אבל עד היום כשאני נכנס לאמבולנס לפעמים נדמה לי שאני עוד מריח את היד של ליאור.
השבועות הצטרפו לחודשים, והוא נורא גדל. הוא כבר ממש היה עץ קטן. לקחנו פח זבל, שטפנו אותו ומילאנו אותו בעפר לבנוני חום
וטוב ושתלנו בו את העץ הקטן שלנו. והימים חלפו, והצטרפו לשבועות. והשבועות חלפו, והצטרפו לחודשים, הימים התקצרו, והשמש נחלשה. כבר התחיל להיות ממש קר בלילות. עד שבסוף, כמה ימים לאחר הגשם השני, טיפסה שורה של משאיות לעבר המוצב.
המשאיות עצרו, ומתוכם קפצו צנחנים. הם פרקו את הציוד שלהם מן המשאיות. החלפנו איתם חוויות. מסתבר שיפתח השתחרר, והוא עובד
עכשיו בחנות של אבא שלו. נתנו להם צרור עצות. דברים קטנים, אבל חשובים, שלמדנו על בשרנו. הסברנו להם על אופי הפעילות, על
הסביבה. ו… "הרמנו" להם, הפעם שרפרף נמוך. אין לי מושג מה נעשה בו. אבל החבר'ה מאד התלהבו. הם טענו שהשרפרף מצויין לשחק
עליו שש – בש. העמסנו את המשאיות, שעכשיו עמדו ריקות. בראש הערימה הענקית באחורי המשאית הנחנו אחר כבוד את הפח. העציץ
נראה תלוש ואומלל במשאית.
נסענו משם, לאימון חורף ברמת הגולן. מה אני אגיד לכם. קור כלבים שם. כל הזמן ברד, גשם, וערפל. הבסיס שלנו היה בצפון הרמה, ממש מתחת לחרמון. בבוקר, הראשון שהעיז לצאת מן האוהל היה מכריז: "היי, תראו! החזירו את החרמון. לא, בחיי, אתמול היה שם הר כ – ז – ה גדול! היינו יוצאים כולנו החוצה. ובאמת החרמון היה מכוסה בשכבה כל כך עבה של עננים שאי אפשר היה לראות עם יש שם הר או לא. אתם יודעים, זה סוג כזה של בדיחות, שאף – פעם לא נמאסות. זה, ו-"ווי, ווי, הרס"ר שוב שלח את העובדים שלו לצבוע את החרמון בלבן אתמול בלילה…".
והעציץ? ידענו מההתחלה שהוא לא יחזיק מעמד. אבוקדו זה פרי טרופי. ברמת הגולן בחורף האקלים דומה לזה של לונדון. לא היה
לו שום סיכוי. איך שהגענו לשם הוא כבר נראה על הפנים. בנינו לו חממה מניילון. זה לא שינה כלום. אחרי שבוע הוא כבר התחיל
להשיר עלים, אחרי חודש הוא מת לגמרי.

אין תגובות »

נתאי ב7/05/2008 0:15 תחת החיים שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877330 דפים נצפים, 35 היום
308872 ביקורים, 9 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏