ליפסטיק לא הולם אותי

נדב

נזכרתי לאחרונה, מסיבות כאלה ואחרות, בפוסט ישן של הכוסית, שמציג את עמדתה הליפסטיק פמיניסטית.

יונית מציגה את הליפסטיק פמיניזם כך:

ללא קשר לשאלה האם לסטריאוטיפים הגבריים והנשיים יש קיום מהותי, או היה קיום מהותי, העובדה היא שיש להם קיום. קיום שמעוגן במאות, אם לא אלפי שנים של סוציאליזציה. מה שאפשר עוד לומר כאן הוא שהעולם השתנה באופן די משמעותי באלפי השנים האחרונות, ומה שפעם, בימי האנטילופות או עיבוד הקרקע במגל ומחרשה, היה נחשב לחולשה, היום יכול להפוך לכוח. ומקומות שבמבנה החברתי הישן הנשים סבלו בהם מעמדת נחיתות, היום הרבה יותר קל להפוך אותם לעמדות של כוח.

עד כמה שאני מבין את טענותיה של יונית (ובכל מקרה, ליפסטיק-פמיניסטיות אחרות טוענות את זה במפורש), לא צריך להיאבק לביטול האבחנות בין גברים ונשים – צריך להיאבק לשוויון בין תחומים נשיים לגבריים. לא לדאוג שיהיו אותו מספר מהנדסות תוכנה כמו מהנדסים, אלא לדאוג שמנהלות כוח אדם ירוויחו ויוערכו כמו מהנדסי תוכנה.

יש לי עם הטיעון הזה שלוש בעיות:

הנצחיות של הסטראוטיפים החברתיים

הנחות היסוד של הטיעון, שלסטריאוטיפים המגדריים יש 'קיום שמעוגן במאות, אם לא אלפי שנים של סוציאליזציה', בעייתית מאוד. נכון, ברובן המכריע של החברות האנושיות, שלא לומר בכולן, היו אבחנות מגדריות בולטות. אבל לא בכולן היו את אותן אבחנות מגדריות – האבחנות המגדריות הקיימות בחברה של ציידים-לקטים שונות מאוד מאלו שקיימות בחברה חקלאית-פיאודלית, השונות בתורן מהאבחנות המגדריות שקיימות בחברה שלנו.

למשל: קחו את הסטריאוטיפ המגדרי המקובל ביותר לגבי שוק העבודה: גברים שייכים לספרה הציבורית, נשים לספרה הפרטית. גברים יוצאים לשוק כדי לעבוד, נשים נשארות בבית לטפל.

האבחנה הזו לא הייתה קיימת לפני המהפכה התעשייתית:"(למעשה, אפשר לתארך אותה לסוף המאה ה-19, אבל לא ניכנס לדיון ההיסטורי הזה)":, מסיבה פשוטה מאוד: לפני שהייתה מערכת קפיטליסטית של עבודה בשכר, לא הייתה משמעות ל'יציאה לעבודה' לעומת 'הישארות בבית', פשוט משום שהעבודה והבית לא היו נפרדים. האריס והאריסה הפיאודלית קמו שניהם בבוקר ויצאו לשדה; אשתו של הסנדלר (וגם ילדיו, אגב) הייתה מעורבת בסדנה שלו, שנמצאה בבית המשפחה, לא פחות מהסנדלר עצמו. זו לא הייתה חברה שוויונית; הייתה בה אפליה מגדרית קשה. אבל האופי של האפליה, וההנחות שהיא התבססה עליהן, היה שונה לחלוטין.

ואם הסטריאוטיפים הגבריים והנשיים שיונית מדברת עליהם משתנים לאורך השנים, הנחת היסוד שלה נופלת – אפשר לשנות אותם, ולכן הנסיון למוטט את האבחנות המגדריות, או לפחות למזער אותן, הוא לא נסיון חסר סיכוי. אם המטאפורה 'נשים הן טבע, גברים הם תרבות', שהייתה המטאפורה השלטת בימי הביניים, התמוטטה לטובת 'נשים הן בית, גברים הם חוץ', והיום אפשר לאתר רק שרידים שלה – אז גם את המטאפורה הזו אפשר למוטט.

במערכות חברתיות יש תמיד היררכיה

יונית מדמיינת לעצמה מצב שבו יש שני סטים נפרדים של תפקידים לנשים ולגברים, אבל שני הסטים האלה זוכים בדיוק לאותו מעמד. כלומר, שני תפקידים מקבילים בשני הסטים זוכים לאותה משכורת, לאותן הטבות, לאותם תנאים ולאותה יוקרה חברתית.

בעקבות מלחמת האזרחים בארה"ב, והדרישה החוקתית לקיים שוויון בין שחורים ללבנים, ניסו להקים שם מערכת דומה. סיסמתה הייתה Separate but Equal, ותמציתה הייתה הקמת מוסדות נפרדים ללבנים ול'צבעוניים', שאמורים להעניק לשתי הקבוצות תנאים שווים לחלוטין, אבל במוסדות נפרדים. התוצאה הייתה, כמובן, שהמוסדות המיועדים ללבנים יהיו טובים בכמה סדרי גודל מאשר אלו המיועדים לשחורים.

תהליך דומה יקרה גם אם נקצה תפקידים שונים – באופן לא מוצהר, אני מניח – לגברים ולנשים. אם נעודד גברים להגיע לתפקידי מהנדסים ונשים לתפקידי משאבי אנוש, נראה איך מהנדסים מרוויחים הרבה יותר ממשאבי אנוש (וסליחה על החזרה על הדוגמאות).

זה לא תהליך תיאורטי; זה תהליך שקרה כבר בעבר, ולמעשה קורה שוב ושוב בעשרות מקצועות. קוראים לו פמיניזציה של המקצוע; תהליך שבו תפקיד מסויים הופך להיות מוגדר כתפקיד נשי ובמקביל התנאים של התפקיד הזה יורדים דרסטית. זה קרה בכל העולם כשאת הפקיד החליפה המזכירה וכשאת המורֶה החליפה המורָה. מצד אחד, התפקיד הפך לנשי יותר ויותר. מצד שני, הוא הפך ממקצוע מכובד של בני מעמד הביניים למקצוע 'צווארון ורוד' – מקצוע עם תנאים גרועים ויוקרה החברתית אפסית, ומצד שני – שעות עבודה קצרות המאפשרות טיפול בילדים. שני התהליכים האלה קורים במקביל, וקשה לקבוע מה גורם למה – האם ירידת התנאים גורמת לכניסת נשים או שכניסת הנשים גורמת לירידת תנאים. לעניינו, זה לא חשוב – מה שחשוב הוא שבאופן מבני, מקצועות 'נשיים' מאבדים סטטוס לעומת מקצועות גבריים.

ואיך זה קורה? עמדות הכוח בחברה מוחזקות בידי גברים. כשאלה נדרשים להעריך את התגמול הנדרש על עבודה מסויימת, הם יעריכו אחרת מקצועות נשיים מאשר מקצועות גבריים – לא בגלל שהם שוביניסטיים, אלא בגלל 'החינוך החברתי' שלהם, שגורס שהנדסה היא הרבה יותר חשובה מניהול משאבי אנוש. ולכן, מי שעומד בראש האגף ההנדסי של הארגון זכאי לתואר סמנכ"ל, ומי שעומדת בראש יחידת משאבי האנוש לא. זה לא קשור לאפליה; זה קשור למי יותר חיוני לארגון.

כמובן שיכול להיות, בעתיד הרחוק, מהפך – הנשים יצליחו לצבור כוח, ויתפסו את כסא המנכ"ל. עכשיו מנהלת משאבי האנוש קיבלה סמנכ"ל, וראש המהנדסים הודח לתפקיד מנהל מדור זוטר. האם עכשיו המצב הוא שוויוני?

לא כולם מתאימים לתפקיד

אבל הבעיה הקשה ביותר בליפסטיק פמיניזם, היא שהוא מניח שתי קטגוריות אחידות והומוגניות, 'גברים' ו'נשים'. כל הגברים אותו הדבר, כל הנשים אותו הדבר, ונחלק אותם חצי חצי. מרגע שאנחנו מבססים את החברה, במודע ובמוצהר, על קטגוריות מגדריות מובחנות, כל מי שחורג מהקטגוריות האלה יתקשה למצוא את מקומו במקרה הטוב, ויוגדר כחריג במקרה הרע.

המודל הזה מעורר בעיות קשות מאוד עבור קהילת הלהט"ב ועבור קווירים במיוחד. מה עושה בו אוחצ'ה? באיזה צד של המתרס הוא משתלב? ומה עם אישה טרנסג'נדרית? היא אמורה להיות מהנדסת או מורה? הבעיות האלה חמורות, ורק בשלן ראוי לפסול את המודל הזה. אבל זה לא נגמר באוכלוסיה הספציפית הזו.

כי העוול האמיתי של אפליה מגדרית הוא בזה שהיא מנסה לקבוע לנו את מסלול חיינו בהתבסס על המין שלנו. מה שאתה מאמין, מה שאתה אוהב, מי שאתה רוצה להיות – זה לא חשוב. מה שחשוב זה מה שיש לך בין הרגליים.

כלומר, אם אני – כגבר – רוצה להיות נהג משאית, אב מסור לילדי, שאוהב לשבת מול 'האנטומיה של גריי' עם גולדסטאר בלי גזים – זה לא לגיטימי. יש שני מודלים חברתיים, ואני צריך להיענות לאחד מהם, לאורך כל הדרך. וזו לא סתם גחמה תרבותית – זה לא שאני מסתכן בכך שלא יאהבו אותי. זה יהיה, סביר להניח, פשוט לא אפשרי. אם כל נהגי המשאיות הם גברים, ואם אף אחד מהם אינו מטפל בילדיו, קשה להניח שאוכל למצוא משרה כנהג משאית שתאפשר לי לסיים בשעה 15:30 כדי לקחת את הילד מהמעון, ושיסתכלו עלי מוזר מאוד אם אקח יום חופש כי הילד חולה. בעולם של הליפסטיק פמיניזם, שילוב כזה הוא פשוט לא אפשרי.

אז עם כל הצער והכאב, אני נאלץ להישאר עם המטרות הקודמות שלי, ביטול האבחנות המגדריות באשר הן – או לפחות, נסיון לצמצם אותן בכל מקום שאפשר.

13 Responses to “ליפסטיק לא הולם אותי”

  1. דובי הגיב:

    רק אציין שההבחנה גברים-חוץ נשים-בית הייתה קיימת כבר בפוליס היוונית. זה ממש לא רעיון מודרני.

  2. דפנה הגיב:

    מסכימה עם הרבה מדבריך.
    לגבי שילוב בין עבודה לבין הורות, נראה לי שיש כאן נגיעה בדבר נוסף על חלוקה מגדרית. נכנס לכאן נושא הערכים של החברה כולה, דהיינו, באיזו מידה מעריכים את מכלול התפקידים שאנשים בוגרים ממלאים, כולל האחריות שלהם למשפחותיהם. והמשפחות כוללות, כידוע, לא רק את הילדים אלא גם הורים מזדקנים. זה נושא שכל החברות המפותחות בעולם כיום נאלצות להתמודד איתו, מפני שתנאי העבודה השתנו. ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת גמישות בשעות ובמטלות שלא היתה קיימת לפנים, וזה מזין את הנטיה לאיזון שונה בין עבודה לבין משפחה ממה שהיה לפני עשרים או שלושים שנה, למשל.
    בהקשר של חלוקה מגדרית בין גברים לנשים, נראה לי שמבחינה טכנולוגית אפשר כבר להנהיג תנאי עבודה שיאפשרו גם לאבות וגם לאמהות לשלב בין טיפול במשפחה לבין צרכי הפרנסה בצורה שוויונית יותר. האם זה ייצא אל הפועל, זה כבר תלוי במנטליות ובנכונות של החברה לשקול חלוקה מחודשת של התפקידים האלה.

  3. כשקראתי את הפוסט, התחושה הראשונה שלי היתה "איש קש. זה בכלל לא מה שפמיניסטיות טוענות", אבל אז קראתי את כוסית, ואולי זה באמת מה שהיא מתכוונת אליו… לא יודע. בכל אופן, לו הייתי מגדיר עצמי כליפסטיק-פמיניסט, הייתי עונה כך:

    1. סטריאוטיפים חברתיים הם לא נצחיים, אבל הביולוגיה – כן (לפחות בטווח הנראה) – נשים אכן יולדות ילדים, סובלות כאב יותר טוב, ופחות טובות במתמטיקה. המטאפורה מתחלפת, אבל האבולוציה לא. יש בסיס להבדל בין גברים ונשים.

    2. separate but equall הוא דוגמה הפוכה: ההפרדה בין שחורים ולבנים נועדה כדי להפלות, בטענה שקרית שרק הפרדה תעזור לשחורים. הקריטריונים להצלחה נותרו זהים בין לבנים ושחורים, ולכן לבנים הצליחו יותר (מהרבה סיבות, שאף אחת מהן לא ביולוגית). הפמיניסטיות מדברות עת הפרדה בקריטריונים: לשנות את סולם הערכים של "מיהו מוצלח" כדי שלנשים תהיה הזדמנות הוגנת. זה אומר שהחברה תעריך מנהלי כוח-אדם כמו שהיא מעריכה מהנדסים. לשם כך דרוש שינוי עמוק, בין השאר במהות "עמדות הכוח" בחברה.

    3. למה קטגוריות מגדריות מובחנות? האם בכך שמהנדס לא שווה יותר ממנהל משאבי אנוש, החלטנו שאסור לאשה להיות מהנדסת? לדעתי, רק פתחנו את העולם לשיוויון הזדמנויות אמיתי: כל מי שמוכשר בתחומו יזכה להערכה.

    • נדב הגיב:

      1. ההשפעה של הביולוגיה שנויה במחלוקת, ובכל מקרה – משמעותית הרבה פחות משנהוג לחשוב. השונות הבין מגדרית עבור רוב הפרמטרים היא נמוכה מהשונות התוך-מגדרית, קרי – יש הרבה בנות שטובות במתמטיקה יותר מאשר רוב הבנים.
      השאלה היא כמה אפשר לבסס על הבדלים ביולוגיים כאלה מדיניות. אתן לך את הדוגמא האהובה עלי: מוכח (נניח; לא בדקתי) שלשחורים יש כישורים אתלטיים מסויימים טובים בהרבה משל לבנים, למשל יכולת הניתור. האם זה אומר שצריך להעדיף באיזושהי דרך שחורים כשחקני כדורסל? מה זה אומר על לארי בירד?

      2. זו לא דוגמא הפוכה. אחרי מלחמת האזרחים, החוקה האמריקאית אסרה על אפליה. לכן, הוקמו מוסדות נפרדים שהיו אמורים להיות שווים. זה הרי בדיוק מה שיונית רוצה לעשות? ליצור מוסדות שונים אבל נפרדים לגברים ולנשים? נשים מורות, גברים חיילים?

      3. אני מסכים עם הטענה שלך, אבל הליפסטיק-פמיניסטיות לא. אם אתה אומר שנשים – באופן 'טבעי' – מתאימות יותר להיות מנהלות משאבי אנוש, אתה יוצר מערכת שמנתבת אותן לשם ומרחיקה אותן מהמסלול של מהנדסות. אחרת, הטענה הזו חסרת משמעות מעשית.

  4. טוב, כמו שאמרתי קודם, אנחנו לא מבינים את הליפסטיקאיות באותה צורה: לא הבנתי שרונית רוצה מוסדות שונים לנשים ולגברים, או ליצור מערכת שמנתבת נשים או גברים.

    הדוגמה של הכדורסל מצוינת בעיני. גם אם ברור לכולם ששחורים (בממוצע) מנתרים טוב מלבנים, עדיין שחקנים נמדדים ע"פ יכולתם ולא לפי צבעם.

    עכשיו, דמיין עולם שבו אדם נמדד ע"פ יכולתו בכדורסל. לפי זה נקבעים משכורתו, מעמדו, וזכותו לביטוח רפואי. בעולם כזה, השחורים יהיו מנהיגים, בתור לבן, על מה היית נלחם? על הזכות שימסרו לך את הכדור? על חוק שיקבע שקליעה של לבן שווה 3 נקודות? שבכל קבוצה חייבים לפחות שני לבנים?

    או אולי, כמו שמציעה (לפי הבנתי) יונית, נפסיק את הקישור האוטומטי בין כדרור והצלחה, ונוסיף מימדים אחרים שבהם יש ללבנים יתרון (נניח, הרמת משקולות וסריגה).

    • נדב הגיב:

      אתה מייחס לי את העמדה של הפמיניזם הליברלי (צריך לאפשר לנשים להיות מנהלות ומהנדסות באופן שוויוני לגברים), וזו לא עמדתי.
      אין ספק שחלק מהבעיה היא זה התגמולים בחברה מופנים למקומות שבהם נמצאים גברים, ושצריך לשנות את זה. אבל 'לשנות את זה' זה לאו דווקא אומר להזרים כספים גם למקומות שבהם נמצאות נשים, אלא לדאוג שנשים וגברים יהיו מפוזרים באופן שווה בחברה.
      לא לדאוג (רק) שגם נשים יוכלו להיות מהנדסות; לדאוג שלא יהיה קשר בין מקצוע לבין מגדר, קרי שהשאלה האם אתה גבר או אשה לא תשפיע על בחירת המקצוע שלך (בין השאר).

      • דובי הגיב:

        אבל בהנחה שאכן קיימת שונות בין-מגדרית (כלומר, שהממוצע שונה גם אם הטווח חופף), הרי שבכלל האוכלוסיה בהכרח תהיה השפעה למגדר על בחירת המקצוע (כמשתנה מתווך ולא כגורם ישיר, אבל הקורלציה תתקיים). אני לא רואה איך אפשר לעקוף את זה.
        כמו שאני רואה את זה, הבעיה היום היא פחות שאלת כניסתן של נשים לתחומים "גבריים", ויותר ההדרה העצמית של גברים מתחומים "נשיים" – זה המקור לרוב הבעיות, כמו שאני רואה את זה. הפתרון לכך הוא, כמובן, מורכב ביותר, אם יש כזה בכלל.

        • נדב הגיב:

          גם אם קיימת שונות בין מגדרית, כל המחקרים היום מסכימים שפערים ביכולת אחראים לחלק קטן מאוד מהפערים בהכנסה ובסטטוס בין נשים וגברים. קרי, בהנחה שביטלנו את האפליה, יש להניח שהפערים – אם עדיין יהיו כאלה – יצטמצמו דרסטית.

          לפסקה השניה – תגיד, דובי, אתה זוכר בבלוג של מי אתה כותב? ברור שההדרה של גברים מתחומים נשיים היא אחד הגורמים המרכזיים להבדלים מגדריים. אני לא שלם עם ההגדרה שלה כ'עצמית' – ראשית, פגשתי כבר הרבה גברים שעובדים עד שעה 20:00 או שלא הלכו להיות מורים בגלל שהם צריכים לפרנס את המשפחה, ולא מתוך איזשהו 'רצון חופשי'. זה לא פחות כפוי מאשר הבחירה של אישה בהוראה ולא בהנדסה כי 'אין לי כוח למתמטיקה'.

          • דובי הגיב:

            איך מחקרים יכולים לקבוע מהו הערך של עבודה במקצועות שונים לגמרי?

            זוכר? אנחנו מכירים? ברור שאני זוכר. אתה זה שלימד אותי בכלל לחשוב ככה. מבחינת מחשבה מגדרית אתה יכול לכלול אותי ברשימת התלמידים שלך.
            לגבי "עצמית", ההדרה היא עצמית לא בגלל שהיא נעשית מתוך רצון חופשי, אלא משום שהיא נעשית מתוך הפנמה של תפקידי המגדר (ודחייה אקטיבית של חלופות אפשריות), לעומת ההדרה הכפויה של נשים מתפקידים אחרים, שם נמנע מהן ע"י בעלי העוצמה מלעבוד. כמובן שיש גם נשים רבות שמפנימות את תפקידי המגדר ואינן מנסות בכלל להכנס לתחומים הללו משום שהן חושבות שזה לא מקומן, אבל הרבה פחות גברים נאבקים על להיות המטפלים העיקריים בילד שלהם מאשר נשים נאבקות על להיות במקצועות חופשיים.
            כלומר, ברור שהכל תלוי בהבניה חברתית, אבל השאלה היא באיזו רמה מתבצעת הכפיה – מ"בחוץ" או מ"בפנים".

          • נדב הגיב:

            א. אם אנשים עם רקע דומה – השכלה, רקע סוציואקונומי, מצב משפחתי, זרוק כל משתנה שנראה לך רלוונטי – מגיעים לתוצאות שונות באופן עקבי, כנראה שיש כאן הערכת-חסר של אחד הצדדים.

            לגבי החלק השני – מסכים בגדול, בשתי הסתייגויות. ראשית, אני לא בטוח עד כמה הכפייה על נשים היא חיצונית. לא שתקרת הזכוכית לא קיימת; אבל חוץ ממנה, יש את הניתוב של הרצונות של נשים. כמה נשים נעצרות כי תקרת הזכוכית מונעת מהן להגיע למעמד של ראשי צוותי מתכנתים, וכמה נעצרות כי יותר מעניין אותן ללמוד פסיכולוגיה?
            ההסתייגות השנייה (שהיא לא ממש הסתייגות) – מעניין מה היה המצב ערב הגל השני של הפמיניזם. כמה נשים הרגישו שהן רוצות להיות X אבל לא יכולות.
            אין לי מושג – לא ראיתי מחקרים – אבל אני מניח שזה הרבה פחות מהיום.

  5. "לדאוג שנשים וגברים יהיו מפוזרים באופן שווה בחברה" – זו בדיוק המחלוקת בינינו. לדעתי זו מטרה לא ריאלית. כפי שאמר דובי "אני לא רואה איך אפשר לעקוף את זה".

    • נדב הגיב:

      אני לא אומר שהפתרון יגיע רק כשגברים ונשים יהיו מחולקים בדיוק שווה בשווה. כל צעד בדרך הוא משמעותי.
      גם אם שיעור האבות שהם המטפלים העיקריים בילדיהם והנשים שהולכות להיות מהנדסות יעלה רק באחוז אחד, צעדנו צעד קדימה.

  6. Freidenker הגיב:

    נו באמת, זה לא פמיניזם, זה משהו אחר. כשאתה בא ואומר (או יותר נכון, באה ואומרת) שנשים צריכות לעבוד בעבודות מסוימות, אפילו שגברים עובדים בהם בימים אלה יותר, או יותר גרוע, שרק נשים צריכות לעבוד בעבודות מסוימות כי זה מקצוע ש"יותר מתאים לנשים", את יוצרת מצב לא טבעי שבסופו של דבר עושה עוול למקצוע, עושה עוול לנשים שעוסקות בו וכן, עושה עוול גם לגברים, שייתכן והם מתאימים יותר למשרה, שאינם יכולים לעבוד בה.

    כל הבסיס הרעיוני של "שוויון" כזה הינו פסול. צריך להגביר את המודעות לכך שקיומה של וגינה הוא אינו סיבה לשלילה מראש של מועמד לעבודה, כי עם כל הכבוד וסטריאוטיפים ולסטטיסטיקה, 100% מאישה שרירנית אחת הם יותר מועילים ממני בתור סבל מ-100% הבחור החסון (אך המדלדל משהו) שאני. כמובן שסביר להניח שיותר גברים יהיו מתאימים לעבודת סבלות פשוט בגלל ההבדלים הביולוגיים בין גברים ונשים (וזה לא צריך להפריע לנשים, לכל הרוחות! מי רוצה להיות סבל, anyway?) – אבל נשים לא צריכות להתעקש להתקבל לעבודה בכוח רק בגלל שדכאו אותן (ואכן דכאו אותן) – הן צריכות להתעקש על לא לקבל "נקודות רעות מראש" על זה שהן נשים, אבל לעמוד בדיוק באותם קריטריונים שגברים עומדים בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877454 דפים נצפים, 64 היום
308935 ביקורים, 30 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏