למה אני לא מתרגש מספירת הצבעות

נדב

ההישג האופוזיציוני המשמעותי של הכנסת ה-18 בתחום החברתי-כלכלי הוא, ללא ספק, ביטולה של תכנית ויסקונסין.

התכנית הופעלה כפיילוט בארבעה אזורים בארץ, משנת 2004 עד שנת 2010 (בשני שלבים שונים). באחד במאי 2010 עמד לפוג תוקפה של הוראת השעה שמכוחה פעלה התכנית, והממשלה קידמה הצעת חוק שהפכה את התכנית לקבועה, והחילה אותה על כל הארץ ולא רק על אזורי הניסוי.

חברי ועדת העבודה והרווחה ניהלו מאבק איתנים נגד החוק. הם ערכו סיורים, שמעו עדויות, נפגשו עם נפגעי התכנית ועם נציגי ארגוני חברה אזרחית שביקרו את התכנית (וכמובן, גם עם נציגי הממשלה ועם תומכי התכנית), ודאגו שכל המסע המתוקשר הזה יגיע לתקשורת. חברי כנסת מרכזיים במאבק הזה היו דב חנין,אורלי לוי, עפו אגברייה ושלי יחימוביץ’. מי שהוביל אותו היה יו”ר הוועדה, ח”כ חיים כץ.

בסופו של דבר, התכנית כלל לא הגיעה להצבעה בכנסת, בזכות תרגיל פרלמנטרי מבריק של ח”כ חיים כץ, שהצליח לגרור את הדיונים אל מעבר לתאריך התפוגה של הוראת השעה וכך – באמצעים טכניים לחלוטין – הביא לביטול החוק, להפסקת פעולתה של התכנית ולהצלתם של אלפי ישראלים מהתעמרות בידיהם של פקידי מפעילות התכנית. אבל הצעד הזה לא היה מתאפשר בלי עבודת ההכנה האינטנסיבית של חברי הוועדה, שהשקיעו בה זמן ניכר.

בזמן שעשו את עבודת הקודש הזו, חברי הכנסת לא נכחו במשכן (כי בדיוק היו בסיור). סיכוי לא רע שכך הפסידו הצבעה על חוק יסוד: זכויות חברתיות, שעלה שוב להצבעה טרומית בלי שיש לו סיכוי לעבור. סביר שגם מנעו מעצמם לעבוד על עוד טיוטת חוק סוציאל דמוקרטי נפלא, שאמנם לא היה עובר גם הוא את הקריאה הטרומית, אבל היה נשמע נפלא. בסך הכול, לא מן הנמנע שבמאבק הזה פגעו בצורה די חמורה בציון שלהם במדד החברתי של כנסת פתוחה.

***

אחת המגמות המבורכות ביותר שהתחילו בעקבות מחאת קיץ 2011 (שכזכור, נכשלה ולא השפיעה ב-כ-ל-ל על המציאות) הוא עלייה דרסטית בעניין של אזרחים ישראלים במה שהנציגים שלהם עושים בכנסת. הביטוי הבולט ביותר למגמה הזו הוא הפעילות הברוכה של המשמר החברתי (שהביקורת שאביע בהמשך לא רלוונטית לרוב פעולתו).

אספקט נוסף, משמעותי, של העניין הזה, מתבטא במדידה כמותית של ‘ביצועי’ הח”כים. המדד החברתי, שהובא לעיל, בפרט, ואתר כנסת פתוחה בכלל, הוא הביטוי העקבי והשיטתי ביותר לתופעה הזו: כל הצעת חוק של הח”כ, כל הצבעה שלו, כל ביקור שלו במליאה – כולם נספרים ומשוקללים לכדי מדדים ממדדים שונים, שנועדו, לכאורה, לשקף את פעלתנותו של הח”כ ואת נאמנותו לנושאים שונים. ביטוי אחר של התופעה הוא פרסומים – בדרך כלל בפייסבוק, בדרך כלל בצורת תמונה מרהיבה – של תוצאת ההצבעה על חוק זה או אחר: מי הצביע בעד, מי הצביע נגד, ומי נעדר מההצבעה.

כל מי שמכיר, ולו מעט, את הפרלמנטריזם הישראלי, יודע שהניסיונות האלה – שמטרתם נפלאה וראויה לכל שבח – מאירים בזרקור בדיוק את הנקודות הפחות-חשובות בתהליך החקיקה.

כמעט בכל ההצבעות בכנסת, התוצאה ידועה מראש. הממשלה מקבלת החלטה, הקואליציה הולכת בעקבותיה, ולאופוזיציה קשה מאוד להתנגד, כי מעצם היותה אופוזיציה אין לה רוב בכנסת. יש מקרים שבהם חלק מחברי הקואליציה מתמרדים ומצביעים נגד, ואז ההצבעה של כל ח”כ וח”כ היא קריטית. המקרים האלה נדירים, וקורים אולי פעם אחת בכל מושב של הכנסת. בשאר המקרים, נוכחות או היעדרות של ח”כ אינה מעלה ואינה מוסיפה.

קחו, למשל, את ההצבעה על ‘חוק הרווחים הכלואים’, שסיכום ההצבעה עליה מופיע כאן. המסקנה המתבקשת מהכותרת לרשימת הח”כים שנעדרו מהצבעה (“נעלמו”), היא שאם רק החברים הללו לא היו נעלמים – היה סיכוי שההצבעה תעבור. לכאורה, מכיוון שבעד החוק הצביעו 40 חברי כנסת – האופוזיציה הייתה יכולה להתגייס, להביא 41 חברי כנסת, ולהביא לעצירת חוק גרוע.

בפועל, ברור שלתכנית כזו סיכויים אפסיים לקרות. קשה מאוד לתכנן ‘אמבוש’ כזה, ולהביא את כל חברי הכנסת למשכן, בלי שהצד השני ישים לב שמשהו קורה ויגיב בגיוס משלו, שיסכל את היוזמה (כי כזכור, לקואליציה יש רוב מובנה בכנסת). זה לא אומר שזה בלתי אפשרי – אמבושים כאלה קורים, מפעם לפעם – אבל זה לא פשוט, ואי אפשר לעשות את זה כל יום.

כלומר, במצב העניינים הנוכחי – הצבעה בעד או נגד הצעת חוק היא חסרת משמעות, כמעט בכל המקרים.

אוקיי, אז הצבעות לא. אז מה עם הצעות חוק של הח”כ? למה לא לספור אותן?

הצעות חוק פרטיות – הסוג היחיד שיכולה לקדם האופוזיציה – הפכו, בעשורים האחרונים, לסוג של בדיחה בכנסת ישראל. בכנסת ה-18 (הנוכחית) הוגשו 4,614 הצעות חוק פרטיות. כמעט 40 הצעות חוק לכל חבר כנסת. אני לא יודע כמה מהן עברו, אבל בכנסת ה-15 עברו 194 מתוך 4,012 – 5% מההצעות. כלומר: חבר כנסת ממוצע מגיש 40 הצעות חוק. מתוכן רק 2 עוברות. כמובן שחבר הכנסת יודע שהרוב הגדול לא יעברו.

אז למה בכלל מגישים כל כך הרבה הצעות חוק? שבח וייס טבע להצעות חוק אלו את המינוח הקולע ‘הצהרות חוק’. המטרה של הצעות החוק האלה הן לא לשנות את המצב החוקי במדינת ישראל, אלא להצהיר הצהרה. ולמה להשתמש בהצעת חוק, ולא בהצעה לסדר היום, שזו המטרה שלה? כי אפשר.

להגיש הצעת חוק זה מאוד פשוט. אחוז ניכר מבין 4,614 הצעות החוק האלה הן שחזורים של הצעות חוק, מהכנסת הזו או מכנסות קודמות, שלא עברו ומוגשות שוב כמו שהן. אפס עבודה עבור חבר הכנסת.

העברה של חוק, לעומת זאת, היא עבודה מורכבת ומסובכת בהרבה. צריך לברר מה עמדת הממשלה. לבדוק מהם מוקדי ההתנגדות, ולנסות לרכך אותם. לבדוק איפה ניתן להגמיש את הצעת החוק, כדי שמשרדי הממשלה יוכלו ‘לבלוע’ אותה. לייצר רעש תקשורתי, כדי ללחוץ עליהם לעשות זאת. ועוד, ועוד ועוד.

כלומר, למספר הצעות החוק שמציע חבר הכנסת, ולאופיין, אין שום משמעות.

הקריטריון השלישי שאפשר לחשוב עליו הוא מספר הצעות החוק שאושרו. בניגוד לשני הנתונים הקודמים, המספר הזה איננו חסר משמעות. חבר כנסת שהעביר מספר רב של חוקים התואמים לאידיאולוגיה שלי, אכן השפיע על המציאות הישראלית.

אבל גם החשיבות של הנתון הזה היא מוגבלת: ראשית, חקיקה פרטית היא חלק קטן מתפקידו של ח”כ. לפעמים, התערבות אינטליגנטית ורגישה בעת דיון על חוק בוועדה יכולה לשנות את המציאות הרבה יותר מעוד חוק שמסדיר פרט קטן בתקנות הביטוח הלאומי (ורובה של החקיקה הפרטית נופל לקטגוריה הזו).

וזו הבעיה השנייה של ‘ספירת חוקים’ – לא כל החוקים נולדו שווים. אם אנחנו סופרים תיקון קטן, במקום לא רגיש ולא חשוב, כמו שאנחנו סופרים פרוייקט אישי משמעותי של ח”כ שמשפיע על חייהם של אזרחים רבים בצורה משמעותית (כמו למשל חוק שיקום נכי נפש בקהילה, של תמר גוז’נסקי, או חוק הדיור הציבורי של רן כהן) – אנחנו לא מקבלים תמונה ריאלית של פעולותיהם של הח”כים.

***

תאמרו – ואללה, שכנעת אותנו. ספירה של פעולות חקיקתיות היא לא מספיקה כדי להעריך את פועלם של ח”כים. אבל ספירה היא נורא פשוטה, אפשר לעשות אותה אוטומטית, והיא מספקת המון מידע. אולי עדיף שנסתמך על המידע החלקי הזה, מאשר על שום מידע בכלל?

הבעיה היא שהסתמכות על מידע חלקי היא לא רק מטעה, אלא גם מעוותת את המציאות. נחזור לדוגמא שפתחה את הפוסט – ביטול תכנית ויסקונסין. אם הח”כים שפעלו לביטול התכנית היו יודעים שהנתון היחיד שמעניין בוחרים הוא מספר ההצבעות – הם היו מקפידים להגיע לכל הצבעה בוועידה, גם אם המשמעות היא שהם היו מפספסים סיור במרכז השמה בחדרה. כלומר, היינו מקבלים עוד קול בעד הרווחים הכלואים – שלא היה משנה את המציאות כהוא-זה – אבל לא היינו מקבלים את ביטול תכנית ויסקונסין.

6 תגובות »

נדב ב7/11/2012 9:00 תחת פוליטיקה ישראלית

6 Responses to “למה אני לא מתרגש מספירת הצבעות”

  1. מודי תולשששש הגיב:

    נכון מאוד, ולא רק בכנסת. יש תופעה כללית – ברגע שמתחילים למדוד משהו, הנמדד יתחיל לפעול כדי להעלות את הציון, במקום לעשות דברים טובים שלא נמדדים.

    דוגמה נוספת: היה לאחרונה ויכוח על ציוני המיצ"ב – לפרסם או לא לפרסם. מסתבר שרבים חושבים שציוני המיצ"ב אינם צריכים להיות גורם משמעותי בבחירת בית ספר, אבל לא ערים לכך שפרסום המבחנים (וקיומם, בעצם) משפיעים לרעה על החלטות של מנהלי בתי ספר (עוד על כך כאן http://smonkey.site.co.il/blog/archives/2404)

  2. היתרון הגדול ב"שיח ההצבעות", לפחות כמו שאני רואה את זה בהמשך לשבוע האחרון, הוא שהוא מוביל לדיונים יותר רציניים. רוצה לומר, מעצם העובדה שחברי הכנסת של חד"ש, למשל, (או תומכיהם ובשמם) נאלצו להסביר למה לא הצביעו ומה עשו במקום (והפוסט הזה הוא בהחלט חלק מכך), נבע דיון שסבב (ברובו) על עובדות ונתונים ולא על סיסמאות.

  3. דניאל ר הגיב:

    מה שעפרונית אמרה

  4. ש.ל. הגיב:

    אני מרגישה שיש לי צורך קצת להגן על הכנסת הפתוחה,
    אני מסכימה איתך שדרך מדד אחד מאד קשה לקבל תמונה מלאה על הצעות חוק מיניהם, אבל אל תשכח שיש דברים( ואפלו הרבה מהם) שלא חשופים לעיני הציבור.
    מי שמפעיל את אתר הכנסת הפתוחה הם מתנדבים, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו ואין לנו גישה לכל התמלילים ולכל הפרוטוקולים.
    אני כן הייתי ממליצה לכל מי שזה מעניין אותו להסתכל באתר של הכנסת ולקרוא פרוטוקולים או לראות את ערוץ הכנסת( שם זה גם מקור ראשון).
    בסופו של דבר הממשלה נמדדת במה שהיא הצליחה לעשות ולא מה שהיא רצתה לעשות וזה כלי מצוין למדוד את זה.
    דבר נוסף שחשוב לי לציין זאת העובדה שזה נכון המספר הצעות החוק של חבר כנסת או שר לא באמת משנים משהו ואפלו לא ממוצע שעות הנוכחות בכנסת( יש כאלו שרוב עבודתם היא מחוץ לכנסת)-
    רוב הצעות החוק נופלות באמצע הדרך וגם אלו שעוברים מגיעים בסוף לאיזה מחסן הצעות חוק גדול שזה כמו DO TO LIST של הממשלה ולא מגיעה לשום מקום בגלל שלרוב הצעות החוק אין תקציב.

  5. עדי הגיב:

    השאלה המעניינת שהפוסט המשכנע שלך מעלה הוא ממה כן להתרגש, או חשוב יותר: איך להחליט למי להצביע בפריימריס ובבחירות כלליות. נניח שאני מתרגשת מביטול תוכנית ויסקנוסין. חיים כץ ואורלי לוי בליכוד ביתנו ושלי בעבודה, ככה שביניהם זה לא יעזור לי להכריע (אם נניח שהתלבטתי בין שניהם). או במילים אחרות- מסכימה שספירת הצבעות, במיוחד בהצעות פרטיות היא לא רק חלקית אלא גם מטה. אז מה יעשה מצביע חברתי?

  6. יורם גת הגיב:

    נדב,

    יש לך איזשהו ביסוס לטענה שהציבור הישראלי מתעניין יותר במה שחברי הכנסת עושים (או לפחות מודע יותר) בעקבות המחאה של 2011? ואותם אלו שמתעניינים יותר ומודעים יותר – האם ישנה איזו סיבה להניח שמדובר ביותר מאשר מעקב שיטחי אחרי הסטטיסטיקות שקל לאסוף ולפרסם אך, כפי שציינת, הן חסרות המשמעות?

    אני לא חושב שלהשלות את עצמנו באשר לאפקטיביות של טקטיקת המחאה זה רעיון מוצלח יותר מאשר להשלות את עצמנו באשר לאפקטיביות של איסוף ומעקב אחרי סטטיסטיקות פעילות פרלמנטרית. זה נותן אולי הרגשה טובה בטווח הקצר אבל מעודד הפניית משאבים פוליטיים לאפיקים לא פרודוקטיביים ובכך מקטין את האפקטיביות של הפעילות הפוליטית בטווח הבינוני והארוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

681019 דפים נצפים, 81 היום
250485 ביקורים, 37 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏