הרהורים של אבא

חוץ מזה שיש מלחמה, יש גם חורף. בחורף, ילדים חולים. כשילדים חולים, הולכים לקופת חולים ולוקחים בדיקות.

למרבה השמחה, העולם התקדם. היום אני לא צריך לחזור לקופת חולים כדי לקבל את התוצאות – מייד עם סיום הבדיקה, אני מקבל מייל שמודיע לי ש'תוצאות בדיקות המעבדה שלך התקבלו באתר הכללית'. נכנסים לאתר (לא בפיירפוקס, חס וחלילה), מקישים פרטים ומגיעים לתוצאות הבדיקה. אמריקה!

רגע. אמרתי 'מקישים'? חס וחלילה. צריך להיות 'מקישות'. מסתבר שרק אמהות יכולות לבדוק את בדיקות המעבדה של הילדים שלהן. חיפשתי באתר את הסיבה לכך שאני צריך להשתמש בשם המשתמש של אשתי כדי לקבל את תוצאות הבדיקות של הילדים שלי, וגיליתי את המסך הזה:

בין השאר, גיליתי שם את השורה הנפלאה הבאה:

ילדים ובני נוער עד גיל 16 ירשמו תחת שמו של ההורה, המקבל את קצבת הילדים מהמוסד לביטוח לאומי.

עוד הם טורחים להבהיר לנו, שהפרטים מתקבלים ישירות ממשרד הפנים, ובהתאם להנחיות משרד הבריאות. כנראה שמישהו כבר העיר להם, והם רוצים להבהיר שזה לא אחריותם ולא אשמתם.

במשרד הבריאות רוצים להגיד לנו: שלא תבינו לא נכון. אנחנו לא מפלים מגדרית חס וחלילה. לא אכפת לנו אם האב או האם דואגים לילד כשהוא חולה. אבל סדר צריך להיות; אז בחרנו קריטריון אובייקטיבי.

אבל המציאות היא, שאת קצבאות הילדים מקבלת, כמעט תמיד, האם. ×–×” מובנה בדרך שבה נרשמים לקבלתן – כשרושמים את הילד במשרד הפנים, מה שמתבצע בדרך כלל במשרד הקטן שנמצא בבית החולים, אוטומטית האם נרשמת ולא האב. לכן, ברוב המכריע של המקרים המשמעות של 'ההורה המקבל את קצבת הילדים מהמוסד לביטוח לאומי' היא 'האם' (וברור גם מה ×–×” אומר על המדיניות של ביטוח לאומי, אבל לא ×–×” הנושא כרגע).

מה שהופך את הטענה על 'קריטריון אובייקטיבי' לחסרת טעם. כשאנשי משרד הבריאות בחרו את הקריטריון הזה, הם ידעו שהוא כולל כמעט רק אמהות. סביר להניח שהם בחרו בו בדיוק כדי שיוכלו להכליל את האמהות בלי לחטוף על הראש כי הם אמרו את זה, ועדיין לתת את הגישה לאמהות כי הן הרי אלה שבאמת מטפלות בילדים, אם נשים בצד את כל השטויות הפמיניסטיות האלה לרגע.

ולמה אני מטריח אתכם בכל זה? זה הרי נראה שולי. רוב האבות שרוצים לבדוק מה יצא במשטח גרון של הילד שלהם עושים הרי בדיוק מה שאני עשיתי: לוקחים את הסיסמא של האשה, ונכנסים בלי שום בעיה. למה אני מטריח אתכם בשטויות האלה?

הסיבה הראשונה היא שיש מצבים שבהם ×–×” כן עקרוני. את הסודיות הרפואית לא המציאו סתם. בתנאים האלה, אשה שרוצה לאפשר לבן זוגה לבדוק את הפרטים הרפואיים של הילדים או לקבוע תורים עבורם, נאלצת להפקיד בידו חלקים נבחרים מההיסטוריה הרפואית שלה, שאולי הייתה מעדיפה להצניע. נכון, בזוגיות שלי ×–×” לא חשוב (או ליתר דיוק, אשתי לא הראתה שום סימן שזה מפריע לה) – אבל לא קשה לחשוב על מצבים שבהם ×–×” בעייתי, גם בזוגות שמקיימים מערכת יחסים תקינה (סודות מהעבר, מישהו?)

הסיבה השנייה היא שזה דוגמא מצויינת לאחד העקרונות החשובים של חקר המגדר: אפליה מגדרית לא תמיד נמצאת על פני השטח, מוצהרת. הרבה פעמים, האפליה מוסתרת בפרטי הפרטים של החוק או של המנהג, למרות שעל פניו הוא פוליטיקלי קורקט ואולי אפילו לא מזכיר בכלל מונחים מגדריים (כמו הדוגמא שלעיל). דוגמא נוספת היא, למשל, חוק שעות עבודה ומנוחה. החוק שמגדיר את מספר השעות המקסימלי שמותר לעובד לעבוד ביום, ואת הפיצוי שהוא צריך לקבל אם הוא עובד יותר, הוא לכאורה חוק א-מגדרי לחלוטין. הוא לא מבדיל בין נשים לגברים, ותקף (לכאורה) במידה שווה עבור עובדות ועבור עובדים. אבל בפועל, במציאות שבה מעל 80% מהעובדים במשרה מלאה הם גברים, ברור שלחוק הזה יש משמעות מגדרית רבה.