??????? ?? ???

אחת השאלות שאני שואל את עצמי שוב ושוב היא, למה בישראל לא הייתה בעשורים האחרונים רפורמה במדיניות כלפי משפחות, שמאפשרת יצירת איזון בין עבודה ומשפחה?

תאמרו, שאלה אידיוטית. מדינת הרווחה הישראלית לא הלכה לכיוון של הרחבת מדינת הרווחה בשום תחום, אז למה דווקא בתחום הזה? אלא שבראייה השוואתית, ניתן היה לצפות לשינוי.

ישראל, הרי, איננה יחודית בתפנית הניאו-ליברלית שעשתה מדיניות הרווחה שלה בעשורים האחרונים (גם אם בישראל, התפנית הזו הייתה קיצונית יותר מברוב מדינות הרווחה). המעבר ממדיניות סוציאל-דמוקרטית למדינות ניאו-ליברלית אפיין את כל מדינות הרווחה, במידה כזו או אחרת.

אלא שהמעבר ×”×–×” – בישראל ובמדינות אחרות – איננו (רק) בגדר 'צמצום' אלא בגדר 'שינוי'. תכניות רבות אמנם קוצצו – בעיקר תוכניות אוניברסליות ורחבות, מחינוך חינם ועד דמי אבטלה. אבל לצידן, יש גם תכניות שהורחבו, ולעתים הושקעו בהן סכומים גדולים מאוד. דוגמא בולטת אחת היא תוכנית רווחה לעבודה – או בשמה הישראלי, תוכנית ויסקונסין. דוגמא בולטת אחרת היא תכניות המיועדות לאיזון בין עבודה ומשפחה. ברוב מדינות הרווחה, חלו מאז שנות ×”-90 רפורמות משמעותיות בחופשת הלידה, במבנה ובמימון מעונות היום, ובהסדרת שעות העבודה של הורים.

ישראל עונה לדפוס ×”×–×” בדיוק – צמצום מצד אחד, הרחבה מצד שני – למעט העובדה שמדיניות משפחתית פשוט לא קיימת בשיח הפוליטי בישראל (לפחות לא עד מאבק העגלות). ועד היום, לא הצלחתי למצוא תשובה טובה לשאלה – למה.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של ועדת המחקר של האגודה הסוציולוגית העולמית שעוסקת במדיניות חברתית. ×”×™×” מרתק, ונקווה שנספיק לכתוב עוד פוסטים על דברים מעניינים ששמעתי שם, אבל בהקשר של הדברים שנאמרו קודם – עניין אותי המחקר של טימו פלקנשטיין וסויון לי:"(עדיין און לינק – המאמר עוד לא פורסם, וזו רק טיוטה)":, שעסקו בדיוק בשאלה מה התנאים הפוליטיים שמאפשרים רפורמה במדיניות כלפי משפחות – תוך שהם חוקרים את המקרים של שבדיה, בריטניה, גרמניה וקוריאה. הם פוסלים אפשרויות כמו מספר הנשים בפרלמנט או בממשלה, החוזק של איגודי עובדים או של ארגוני נשים ושלטון של מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ומגיעים למסקנה מפתיעה: בארבעת המקרים שנבדקו, רפורמה במדיניות כלפי משפחות ×”×’×™×¢×” כתוצאה של מודרניזציה של מפלגה.

התיאור דומה בצורה מפתיעה:"(למעט המקרה השבדי, שהוא טיפה שונה בתקופה ההיסטורית ובמעמדה של המפלגה, אבל לא בתפקידה של המדיניות המשפחתית ככלי של מודרניזציה)":: מפלגה שהפסידה באופן עקבי בבחירות, ונחשבת למפלגה מאובנת ומיושנת, מחליטה שנושא המדיניות כלפי משפחות הוא הנושא שיכול לשקם את תדמיתה בעיני הקהל העירוני הצעיר, ובעיקר בעיני נשים צעירות. היא מאמצת את הנושא בתור נושא מרכזי במצע הבחירות שלה, זוכה בבחירות ומיישמת רפורמות משמעותיות בתחום. ×–×” קרה עם הלייבור בבריטניה, ובמפתיע – גם עם המפלגה השמרנית בקוריאה ועם הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה. כלומר, גם מפלגות שמרניות וימניות יישמו מדיניות מרחיבה כלפי משפחות, ככלי לזכות בבחירות.

בעקבות המחקר ×”×–×”, אין לי אלא להציע למנצח בפריימריז של מפלגת העבודה – יהא אשר יהא – לאמץ את הדפוס ×”×–×”. אם מפלגת העבודה תדע להציע למשפחות צעירות בישראל אופציה שתאפשר להן מצד אחד לקיים משק בית שוויוני, מצד שני לספק טיפול הולם לילדים שלהן, ומצד שלישי לא להיות נתונים תחת לחץ בלתי פוסק לאזן בין העבודה לבין ×—×™×™ המשפחה – גם הציבור בישראל ירוויח, וגם מפלגת העבודה תקבל הזדמנות לחזור להיות רלוונטית.