??????? ?? ???

צייצתי בטוויטר:

כשמישהו יבנה כרוניקה של החורבן של ישראל, הוא יהיה חייב להתייחס לרגע בו ההמונים במצרים התמרדו, ו-38.8% ממשקי הבית בישראל עסקו בליהי ואבירם.

בעקבות כך (או שלא בעקבות כך) אלי לוין כתב בפייסבוק:

אני שומע הרבה בימים האחרונים את הטענה ש"בזמן שהעם המצרי יוצא לרחובות אצלנו כולם רואים האח הגדול". אז ×›×›×”, המצרים לא יצאו לרחובות מפני שהם כביכול לא צופים בטראש (יש להם מן הסתם את הטראש שלהם) אלא פשוט מפני שהם הגיעו לפת לחם. כשאצלנו אנשים יגיעו לפת לחם הם גם כן יצאו לרחובות, עם האח הגדול או בלי האח הגדול, עם טוויטר ופייסבוק או בלי טוויטר ופייסבוק…

אז קודם כל, הוא כנראה צודק. אין קשר ישיר בין האח הגדול לבין מהפכות, לא מצד ההמונים, לפחות. אז מה כן הקשר?

ראשית תיקון קטן, לפחות במרוקאית יש להגות את השם משעודה, ולא מסעודה, כי ה-ס נהגית כ-ש. כשאלכס גלעדי טבע את הביטוי "מסעודה משדרות" בראשית ימי ערוץ 2 הוא התכוון שהערוץ יספק בידור גם להמוני פשוטי העם. הוא לא היה הראשון שסבר כי המוני העם זקוקים לבידור נחות. כבר הרומים ידעו שהעם זקוק ללחם ושעשועים, וסיפקו להם ריאליטי יותר נועז מכל מה שהמפיקים המיומנים של המכונה המשומנת של שידורי קשת: קרבות גלדיאטורים בהם הורגים המשתתפים אחד את השני מול קהל של 50,000 איש מריעים בקולוסיאום של רומא, וכל זה בלי אף הפסקה לפרסומות.

אז יש לנו שתי אפשרויות, או "לחם ושעשועים" , או מה שגרוע יותר "אופיום להמונים" כפי שכינה מארקס את הדת. האח הגדול או האחים המוסלמים.

כמובן שיש מודל אחר, סוקרטס למשל הלך בכיכר השוק, והפיק חוכמה רבה משיחותיו עם פשוטי העם. כמו גם צ'ה גווארה וג'ק קרואק.

אבל לא על ההמונים אני רוצה לכתוב, אלא על הקיסר. כמו שקיסר רומי כונן את ההמון כצמא דם ונבער, כך כונן אלכס גלעדי את מסעודה משדרות כפרמיטיבית וטיפשה. הבעיה אם כן היא באנשי הטלוויזיה, אנשים אינטיליגנטים, רהוטים, עם טעם תרבותי אנין ומשובח, והשכלה רחבה שפשוט בוחרים להזנות את הבמה שניתנה להם, הבמה הציבורית (התדרים הם של כולנו, הזכיינים נקראים כך כי הם מקבלים זכיונות לשדר), כדי לכונן את מסעודה כפרחה פרמיטיבית וטיפשה, ומה שיותר חשוב, אותם כקיסר שלו העם מריע. אלו הארז טלים, אברי גלעד שרוממות הרוחניות בפיו, אבל מנחה את השעשועונים הכי מטופשים, ועוד הרבה אנשים אינטיליגנטים ומוכשרים שעובדים בתעשיה הזו כפועלים שחורים של צילום, עריכה, עיצוב, בימוי וסאונד, פשוט כי כבר לא עושים שום דבר אחר יותר בטלוויזיה.

וזה ממשיך גם לפוליטיקה, תרבות הרטוריקה הנבובה, הספין הרגעי והשקר המוצלח, שמכוננים את העם כנבער גזעני וטיפש, ואת הפוליטיקאי כקיסר השולט על העם.

על כל זה המהפיכה במצריים מאיימת. כי מסתבר שאנשים פשוטים שנמאס להם, אפילו אם הם ערבים רחמנא לצלן, יכולים לצאת ולמחות, ופשוט להפסיק את הבולשיט הזה בכח רצונם.

שיר של המשורר האהוב עלי, ריוקן:

(מתוך הספר כתונת אחת, קערה אחת – עברית גבריאלה אלישע)

בפסעי על שפת נהר זורם וצלול, אני מגיע לבית -איכרים.
צינת הערב וחום הבוקר מזוגים באוויר.
אנקורים מתקבצים בחרשת החזרן, קולות מרפרפים פה ושם.
אני פוגש את האכר הזקן בשובו הביתה;
הוא מברכני כרע אבוד משכבר הימים.
בביתו, אשת האכר מחממת יין אורז
בעודנו אוכלים ירקות חיים ומפטפטים.
ביחד, שתויים לתפארת, איננו מבינים
עוד את פשר האומללות.