מזל שרק הודעתי להם שאני לא טס אצלהם יותר ולא שאיבדתי מזוודה

נתאי

בעקבות סכסוך העבודה בישראייר, שלחתי לחברה אימייל בזו הלשון:

חברת ישראייר שלום
לא אטוס יותר בחברתכם , עד אשר תתנו תנאי עבודה הוגנים ולפי חוק לדיילים העובדים אצלכם .
בברכה,
נתאי פרץ

בתגובה קיבלתי מענה אוטומטי בזו הלשון:

נוסע/ת יקר/ה,

פנייתך לחברת ישראייר התקבלה בברכה.

הפניה תנותב לגורמים המתאימים בחברתנו ותטופל באופן המתאים, תוך רצון להשיבך בהקדם.

לידיעתך, משך זמן המענה בעת פניה למחלקת התלונות יכול להיות עד 8 שבועות מיום קבלת הפניה.

בברכת יום טוב,

חברת ישראייר

 שמונה שבועות? שמונה שבועות?

אתם מוזמנים לכתוב להם גם במייל:

Isranet@israir.co.il

תשובה מהירה מובטחת 🙂

7 תגובות »

נתאי ב18/11/2007 15:47 תחת חברה בישראל

7 Responses to “מזל שרק הודעתי להם שאני לא טס אצלהם יותר ולא שאיבדתי מזוודה”

  1. יונית הגיב:

    הבעיה היא ששוק חופשי כאן (או "שמים פתוחים") זו אשליה בלבד, ולכן האפשרות להחרים את ישראייר, משהו שאני מנסה לעשות מאז 2005 (פשוט הצורה שבה הם מתייחסים לעובדים שלהם לגמרי קונסיסטנטית עם הצורה שבה הם מתייחסים ללקוחותיהם) היא לא לגמרי ריאלית. אחרי ששנה שעברה טסנו עם Hapag של TUI, במחיר סביר ולשביעות רצוננו המלאה, הסתבר לנו השנה שיש להם רק טיסה אחת בימים לא ריאלים, שאל-על אמנם מפרסמת מבצעים אטרקטיבים, אבל הם משום מה לא כוללים מסים במחיר (למיטב ידיעתי, בניגוד לחוק), ושהאופציה היחידה שעומדת לרשותנו, מאחר ואין לנו עודף מזומן או עודף זמן, היא ישראייר. או בקיצור, בגלל מצב התחרות, סביר להניח שבעוד קצת יותר משמונה שבועות הם יצחקו לך בפנים.

  2. דודי קינג הגיב:

    "האופציה היחידה שעומדת לרשותנו, מאחר ואין לנו עודף מזומן או עודף זמן, היא ישראייר"

    חייבים להבין שלעמידה על כך שיהיו תנאים הוגנים לעובדים יש מחיר, שעם כל הצער והכאב בד"כ מתגלגל לכיסו של הצרכן. לחרם תמיד יהיה מחיר, וחייבים להכיר בו ולהתמודד עמו אם באמת מוכנים לעשות משהו אמיתי למען אידיאולגיה ושינוי (בין אם האידאולוגיה היא תנאי ההעסקה של העובדים או הצורה שבה מתייחסים אליך כאל לקוח). אולי בגלל זה אף פעם לא היה חרם צרכנים אמיתי בארץ – מה שבאמת משנה לישראלי הממוצע תמיד יהיה הכיס שלו, או גרוע מזה, לא לצאת פראייר. שכל שאר העולם יישרף. הוא לא מבין שבסופו של דבר אי-הנוחות הזו, אם היא באמת קולקטיבית (ז"א, כולם מחרימים), תביא להרבה יותר תועלת בטווח הארוך, לכולם. העמידה המשותפת על תנאי העסקה נאותים אולי תעלה את המחירים, אבל גם תעלה את המשכורות של העובדים בכל המשק. החרמת עסקים הבזים ללקוחותיהם אולי תעלה את המחירים, אבל למחירים האלו סוף-סוף תהיה תמורה במוצר. היחידים שיכולים לעמוד מול כוחם של בעלי ההון הם העובדים והצרכנים המאוחדים, שזה אנחנו. חבל שזה לא ממש עובד כך במקומותינו.

    זו בעיקר הסיבה שחייבים להתעקש על כך שהמדינה תעשה את תפקידה ותאכוף תנאי עבודה הוגנים לכולם, כולל כולם. אם לא היא, אז הסתדרות חזקה שתעמוד מול בעלי ההון והמנגנון הממשלתי. לכן אני תמיד תומך בכל מאבק הסתדרותי. אפילו אם היא משביתה את סניף הדואר, למשל, כשאני ממש-ממש חייב לשלוח מכתב. אפילו כשהיא משביתה את הרכבת כאני ממש-ממש חייב להגיע לחיפה. אפילו כשהיא משביתה את משרד הפנים כשאני ממש-ממש חייב להוציא דרכון. אחרת אלו שמנצלים את עובדיהם, ואלו שבזים ללקוחותיהם, תמיד יהיו הזולים ביותר, ולכאורה האטרקטיביים ביותר. הישראלי הממוצע לא יוכל לעמוד בפיתוי.

    לומר ש"ישראייר" מגעילים, אבה מה-לעשות, הם עדיין הכי זולים, זה לשחק בדיוק לידיים שלהם.

  3. נתאי הגיב:

    אתם מעלים סוגיה מאד מעניינת. אני חושב שלרצות להחרים זה גם חשוב. אפילו אם לא יוצא להחרים בפועל.

    האמת שאני כבר שנים לא טס בישראייר. אני כבר שנים לא טס בכלל. כך שמבחינתי זו לא חוכמה. אבל אני כבר המון זמן מתכנן לכתוב פוסט על הכשלון העלוב של הנסיון ההירואי שלי להחרים את חברת ג'ילט וסכיני הגילוח שלה.

  4. יונית הגיב:

    מה שמשנה לכל צרכן ממוצע בכל מקום זה הכיס שלו, אלא אם מדובר בכיס של וורן באפט, או כל כיס אחר שאין לו תחתית. צרכנים מוכנים לשלם יותר גם בשביל אידיאלים. השאלה היא – כמה יותר. שבעה שקלים יותר בשביל ביצי חופש אורגניות? סביר. ארבעה יורו בשביל קפה "סחר הוגן"? הגיוני. אבל במקרה של חברות התעופה, מדובר בהרבה יותר, באופן משמעותי מדי. (ואולי ניקח דוגמא משמעותית יותר – נושא בטיחות המוצרים הסינים ואי השפעתה על הצרכנים האמריקנים, שדווקא יודעים לעשות חרמות צרכנים מאוד מוצלחים, מאחר וכפי שכתבה מישהי בספר שלם שכותרתו היא משהו כמו "שנה בלי תוצרת סין", זה הופך את המחיה להרבה יותר יקרה, ולמשהו לא ריאלי למי שמשכורתו אינה גבוהה).

    במקרה הזה, מדובר גם בחוסר אופציות, ז"א, שאפילו אם הייתי מוכנה לשלם 200 דולר יותר לכרטיס, עדיין לא היו לי אופציות, כי פשוט אין תחרות. ז"א, שהעניין אפילו מורכב יותר ממה שהצגת, וקשור לעוד גורמים, וגם מול בעלי ההון יכולים לעמוד עוד גורמים, גורמי חקיקה ואכיפה, מאחר ואפשר גם לחלוק על הרעיון שאת שולי הרווח צריך להגדיל נו מאטר וואט, כמו שאנחנו עושים במקרים רבים אחרים, ואפשר גם להגביר רגולציה איפה שצריך אותה ולצמצם אותה איפה שלא צריך אותה, תוך כדי שימור תפקידה של המדינה כקובעת סדרי עדיפויות במובן הרחב של המילה. וכאן אנחנו לגמרי מדברים על קביעת סדר עדיפויות, ולא על שינוי הרגלי צריכה גרידא, ועליית המחירים במידה משמעותית היא לגמרי לא הכרחית (למעשה, ההיפך הוא הנכון כשיש תחרות אמיתית, ולא קרטל או הגבלות פרוטקציוניסטיות, או דה רגולציה שגם פוגעת בפיקוח על התחרות ואכיפתה).

    וחוץ מזה, בעולם של היום לא מספיק "רק" חרם צרכנים, ולמעשה, כמעט ולא צריך חרם צרכנים שממש יגרום נזק לשורה התחתונה, אם מצליחים להרים קמפיין אמיתי של פגיעה בתדמית. אפשר ללמוד כאן הרבה מקמפיינים בסגנון שנעשו נגד וול-מארט, נגד מקדונלד'ס, נגד נייקי ונגד עוד חברות גדולות רבות וטובות, שהיה להם אפקט לא מבוטל (אלא כמובן אם אנחנו אנשים של "הכל או לא כלום"). ומנגד, אי אפשר להתעלם מהיעדר המסורת (ומזה שאף אחד לא עושה את הצעד הראשון), ומהאימפוטנציה המובנית של הצרכנים הישראלים, ולא רק בתחום החברות המסחריות, אלא גם בתחום האזרחות הדמוקרטית. גם על הגורמים לזה אפשר לדבר עד מחרתיים, אבל הם בוודאי שלא יהיו פשטניים ורדודים כמו "לא לצאת פראייר" או "לא מוכנים לפגיעה בכיס", ולו רק בגלל שיש כל כך הרבה דוגמאות לכך שאנשים סבלו מחירים גבוהים מאוד ויצאו פראיירים מאוד בדברים הרבה יותר גרועים מכיסם, ועדיין לא עשו כלום כדי לשנות את המצב.

  5. דודי קינג הגיב:

    יונית, אני מסכים עם כל מילה.
    עם זאת, חשוב להבחין שתרבות ה"לא לצאת פראייר" מגלמת בתוכה הרבה יותר משלוש מילים אלו, והיא מייצגת תפישת עולם אישית וחברתית מורכבת. לא מדובר בפשטנות. דווקא בגלל תפישת עולם זו, התועלתנית במובן הצר ביותר של המילה, הישראלים סובלים בתדירות גבוהה מחירים שערוריתיים ויחס מחפיר. בשביל לחשוב במובן חברתי, ופעולה חברתית היא הכלי החזק ביותר של האזרחים ה"רגילים" לשינוי, חייבים לוותר במשהו על התועלת האישית המיידית, וכך "לצאת פראייר". אני מאמין שלתרבות הישראלית יש מעלות ויש חסרונות, ואחד החסרונות הבולטים הוא חוסר היכולת של לא-מעט אינדיווידואלים לחשוב במובן חברתי (עם יוצא דופן רעוע במישור הבטחוני), מתוך פחד עמוק שלעומת אחרים הם יצאו פראיירים. עם זאת, אני חושב שיש מצב שזה בתהליך שינוי, טפו-טפו-טפו, בלי עין הרע.

  6. אורן הגיב:

    אני יכול לומר שלחץ ציבורי ו"מלחמת" בלוגים עובדת – אם כי לפעמים צריך להביא את זה למודעות של המנהלים שעדיין לא מבינים את הכח של הבלוגים ושל האינטרנט.
    בזמנו פצחתי נגדם בקמפיין בבלוג הישן שלי : http://www.notes.co.il/oren/32036.asp. הפוסט הזה הגיע למקום השלישי בגוגל כאשר מחפשים "ישראייר". גם מי שלא נכנס ללינק, הסניפט של גוגל אומר "ישראייר זוועה של שירות – לא לטוס – אוסף סיפורי גולשים".
    בהתחלה הם זילזלו ואמרו שמצידם אני יכול גם לתבוע אותם ואני לא אקבל כלום.
    אחר כך הציעו לי 90$ "לפנים משורת הדין, ולא מעניין אותנו הבלוג שלך – נשקול לתבוע אותך".
    תתבעו, אמרתי. אני מחכה.
    אחר כך הציעו מאה ומשהו.
    בסוף התפשרנו על 530$ דולר + תחינה שאפסיק את הקמפיין נגדם כי "בשביל זה מתפשרים – בשביל לישר את ההדורים".
    אמרתי שהקמפיין היה שגר ושכח – התעסקתי יום וחצי באופטימיזציה ומאז לא נגעתי ואני מוכן גם לא לגעת אבל אני לא מוחק פוסטים.
    לקח לכל אחד – קמפיין אינטרנטי חכם עובד והמפתח הוא פגיעה תדמיתית.

  7. נתאי הגיב:

    אתה מאד צודק לדעתי, ואפשר לראות גם מה שקרה לחיפוש הגוגל של קופי טו גו בעקבות המאבק. קיבלנו גם מסר מהדיילים האומר שהתמיכה שלנו במאבקם מאד חשובה להם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

878238 דפים נצפים, 638 היום
309049 ביקורים, 30 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏