מחר לא אלבש שחור

נדב

בזמן האחרון אני מקבל שוב ושוב (ושוב ושוב) את האימייל שקורא לי ללבוש שחור ב-14/5 כדי להביע תמיכה בשחרור החטופים.

אבל למרות שכמובן, אני מאוד תומך בשחרור החטופים, ולמרות שזו הזדמנות מצויינת להביע הזדהות עם קורבנות הנכבה (לפי תאורית הקונספירציה המשעשעת הזו, שטוענת שזו מזימה פלסטינית שנועדה לגרום לישראלים ללבוש שחור ביום הנכבה) אני לא אלבש שחור ביום זה.

היוזמה הזו, כמו הסטיקרים לטובת החטופים וכמו כל היוזמות – שנובעות, אין ספק, מכוונות טובות בלבד – הן צעד נוסף בדרך הארוכה של הדה-פוליטיזציה של המרחב הציבורי. המצג כאילו שחרור החטופים הוא רק פונקציה של רצון המנהיגים הוא מצג שוא, מכיוון שהחלטה על שחרור חטופים היא החלטה פוליטית-ערכית – החלטה בין מספר אפשרויות, שהבחירה ביניהם היא ערכית.

הסיבה העיקרית שאני אומר את זה היא שלו אני יועץ התקשורת של אולמרט (או של פרץ, לצורך העניין), ולו נותנים לי לביים את מהדורת החדשות בערוץ שתיים, הייתי פותח אותה בחזרת החטופים. מטוס צבאי נוחת, המדרגות מתקרבות, אלעד רגב ואהוד גולדווסר יורדים לאיתם במדרגות – לבושים לבן-של-בית-חולים, שעונים על זרועה של אחות – אבל הולכים בכוחות עצמם. הם יורדים במדרגות, עוברים את משמר הכבוד. נשותיהם רצות אליהם ומחבקות אותם. הם ניגשים לראש הממשלה ושר הבטחון, לוחצים את ידיהם ומודים להם. אין דרך טובה יותר לשפר את מצב הרוח הציבורי, אין דרך טובה יותר לשפר את המאזן הנתפס של מלחמת לבנון השנייה. אם השיקול היה 'לשחרר את החטופים או לא' – אין ספק שאולמרט ועמיר פרץ היו עושים הכל כדי לשחרר אותם, ולו מאינטרסים פוליטיים-אישיים בלבד.

אבל התמונה הרבה יותר מורכבת. שחרור חטופים כולל, כמו שכולנו יודעים, גם שחרור אסירים מהצד השני. כמה? מי? אלו שאלות שהן חלק מהמשא ומתן, וחלק מההחלטה שהמנהיגים צריכים לקבל. הצבת רף נמוך מדי – בלי יותר מדי אבחנות לגבי מספר האסירים שישוחררו, הסיבות שבשלן נאסרו ולא פחות חשוב – ההשתייכות הפוליטית שלהם – יביא לא רק לשחרור של אותם אנשים, אלא גם להעלאת המחיר עבור חטיפה. אם הפעם ישוחררו עבור כל חטוף 1,500 אסירים, זה יהיה המחיר הנקוב בפעם הבאה – והמוטיבציה לחטיפה רק תעלה.

ואסור לשכוח את ההשפעה של המחאה הציבורית. מחאה ציבורית לא מתקיימת בחלל הריק, אלא ממלאת תפקיד במשחק הפוליטי. מי שיושב מהצד השני של שולחן המו"מ מודע למצב במגרש הפוליטי הישראלי, ויודע שמי שיושב מולו נתון בלחץ – ולכן מעלה את המחיר.

לסיכום – בכל סיטואציה כזו צריך לשקול שיקול פוליטי-ערכי ואסור ללכת אחרי מה שנראה, במבט נאיבי, כמו הבחירה ההומנית והנכונה.

אותיות קטנות:

הסתייגות – אני מאוד בעד שחרור אסירים, משני הצדדים, ובסיטונות, כצעד בדרך לפתרון הסכסוך. אבל שחרור אסירים כחלק מעסקת שבויים הוא צעד בדרך ההפוכה.

גילוי נאות – אני אחיין של עמיר פרץ ותומך שלו במרוץ לראשות מפלגת העבודה.

עדכון 22:57 – לפי האתר הזה, התאריך שונה ל-21/5 וצבע החולצה שונה ללבן. זה כמובן לא משנה כהוא-זה את הנימוקים לאי-לבישת החולצה שלי.

3 תגובות »

נדב ב13/05/2007 9:12 תחת חברה בישראל

3 Responses to “מחר לא אלבש שחור”

  1. יוסי לוי הגיב:

    תומך בכל מילה שכתבת כאן. לא יכולתי לומר זאת טוב יותר.

  2. נטשה הגיב:

    אתה מתבטא יפה.
    לכן אני מניחה שלא קורה לך הרבה שמשהו רובץ לך על הנשמה וקשה לך לבטא אותו במילים, או אפילו במחשבות ברורות.

    אותי מאוד הטריד המייל שדיברת עליו כאן, ולא יכולתי להסביר לעצמי למה.
    לשמוע את הדברים במילים ברורות ממך, זו הקלה גדולה.
    יפה כתבת.

  3. […] שלוש שנים כתבתי ש'מחר לא אלבש שחור', כהזדהות עם […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877526 דפים נצפים, 48 היום
308972 ביקורים, 28 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏