מיהם הסחים, ולמה אנחנו שונאים אותם?

נתאי

נתקלתי באתר הזה על הסחים, מילה שהכרתי באופן שטחי, אולי בגלל שכבר הרבה מאד זמן אני לא מסתובב עם סטלנים. קראתי את הפוסט הזה של שחר על האתר, והרגשתי שהוא טועה לחלוטין. אבל מה, הוא הבהיר לי מי הם הסחים האלו. אבל הוא הבהיר לי משהו מאד חשוב, כיוון שזה די ברור שההסתכלות על הסחים בבלוג ההוא היא מבחוץ, באופן אולי אירוני, אולי מגחך, בטוח מודע לעצמו, שמה שהאתר הזה באמת מבקש לעשות הוא להגדיר מי הם הלא-סחים, על דרך השלילה.

אז בוא נראה מי הם הסחים(לפי ניתוח התמונות): רובם אשכנזים, צעירים, בריאים, תומכי קדימה, מאושרים מהחיים, מנהלים חיי שפע ופנאי עשירים, מבלים בטיולים לחו"ל, פאבים וחתונות, מאמינים במוסד המשפחה, תומכים תמיכה לא מסוייגת בישראל ובצבאה.

זכורה לי הפעם שטיילתי בפארק הירקון בשבת, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ישראלים, חילוניים, אשכנזים ממעמד גבוה במקום אחד. הופתעתי גם שלא ראיתי ערבים (דתיים ברור שלא, זה היה בשבת, דה) וגם עניים לא היו שם, כי כל מי שהיה שם הגיע ברכב פרטי מן הסתם, או הגיע ברגל וגר בצפון תל אביב.

למרות שלסחים יש אשליה שהם גרים במדינה חופשית, הם מוגנים מאד על ידי גדרות, מחסומים והפרדות מכל מיני סוגים, שלהם הם בלתי נראים: השומר בכניסה למועדון, המחסום מהשטחים, אנשים שאין להם רכב, אנשים שלא יכולים לנסוע לתאילנד, אנשים שלא מוזמנים לחתונות מהסוג שהם הולכים אליו, תינוקות שההורים שלהם הפילו אותם כי חסרו להם כמה אצבעות וכולי.

לכן, הלא סחים הם – אלו הסובלים מדיכאון, אנשים בודדים שלא הקימו משפחה, ערבים, חרדים, מובטלים, שמלאנים שלא תומכים במדינה ללא סייג, נכים, אנשים בעלי פגמים חיצוניים בולטים, עניים, שחורים, עובדים זרים, אנשים בעלי מודעות עצמית מפותחת מדי.

היחס אל הסחים הוא אמביוולטי. מצד אחד אנחנו מקנאים בהם קנאת מוות, כי גם אנחנו היינו רוצים להיות בגן העדן חסר המודעות בו הם נמצאים. מי שמסתכל בתמונות הללו לא יכול להכחיש שהמצולמים בהם נראים כאילו הם חיים בגן עדן. מצד שני, לאחר שאכלנו מפרי עץ הדעת, אי אפשר גם שלא ללעוג להם ולבוז להם, אנחנו לעולם כבר לא נוכל להצביע לקדימה, כיוון שיש לנו את המודעות המספיקה כדי להבין כמה זה טפשי. מצד שני, הם מאושרים ואנחנו לא, כך שהבוז הזה עקר ויש פה משהו מעגלי.

לסיכום, בונוס: פרק מתוך "חרא סתיו" נובלה שכתבתי לפני עשר שנים, שגיבורה בדיוק חווה את קו השבר בין סחים ללא-סחים (למרות שהמילים הללו לא היו קימות אז בשימוש כזה). הנובלה יצאה בספר: "סופת חול עומדת להגיע" בהוצאת ינשוף.

***

בהתחלה אף אחד לא לקח את הכת הקטנה שלהם ברצינות. אחרי הכל, באותו הסתיו בתל אביב, אם היית זורק אבן ברחוב היית פוגע בשני גורואים ונביא. אף אחד לא לקח אף אחד יותר מדי ברצינות, באותו הסתיו בתל אביב.
אבל הסתבר שיש גם חיים מחוץ לתל אביב. יצאתי מהדירה, והרגליים הארוכות שלי נשאו אותי צפונה. שקעתי במחשבות, ולא שמתי לב לזמן. כשהגעתי למבואות פארק הירקון ראיתי שם המון אנשים, המון אפילו לגבי יום שישי אחרי הצהריים. נו טוב, אמרתי, בטח העירייה עושה עוד אחד מן הפסטיבלים הטיפשיים שלה. "אוכל העיר", "ג'אז בפארק" או כל דבר אחר שיהווה תירוץ לצעירים מסודרים נקיים ומאושרים לצאת עם החברות האופנתיות וזקופות החזה שלהם.
אבל בסוף הסתבר שזה לגמרי לא היה זה. לא "טעם הפארק" ולא "ג'אז העיר". זאת הייתה נחיתה של עב"ם מהחלל החיצון.
עב"ם, הצלחתי לראות אחרי שנדחקתי דרך המוני האנשים, הפלתי זקנה רועדת והבאתי לא בכוונה מרפקיה איומה בפרצוף לשוטר סיור שהסתיר לי, זו מין בועה כסופה, שעומדת על רגליים דקות, ומקלקלת את הדשא של העיריה.
לשוטר הסיור קראו ניסים. הוא לא כעס על המרפקיה, הוא רק החזיק את העין שלו, שכל המסביב שלה התנפח במהירות וקיבל צבע כחול מדאיג, ואמר לי: "אירוע היסטורי, אני אומר לך, אירוע היסטורי" ואני, רק מזה שהוא לא לקח אותי לתחנה, ולא דפק לי מכות רצח הבנתי שהוא כנראה צודק.
מסביב לעב"ם היו החבר'ה של הימ"ם עם השכפצי"ם שלהם, והרובים הקצרים עם הכוונות הטלסקופיות, שאפשר לחשוב מה כבר הם יכולים לעשות לבועה בצבע כסף. חוץ מהם היו על הדשא גם שלושה טנקי מרכבה סימן שלוש בית וטנק מצוות אחד של חב"ד, שחנה באופן בלתי-חוקי-בעליל מעבר למחסומים של המשטרה. רק אלוהים יודע איך הדוסים המטורפים האלו הצליחו לקמבן ככה את המערכת, ולהגיע כל כך קרוב לעב"ם.
כולם מסביב היו ממש הרוסים מזה שהבועה לא אמרה כלום, ולא הוציאה סימן-חיים. הכתבים במיוחד. היו שם איזה מאה ציוותי טלוויזיה, שמרוב שלא היה להם מה לעשות ראיינו כל הזמן אחד את השני, ונדחפו לכל מקום עם המצלמות שלהם, המיקרופונים הענקיים והפנסים, מפילים סבתות רועדות, ומכניסים לא בכוונה מכות לשוטרי סיור. "מה זה? למה הם לא אומרים כלום? אם הם הגיעו מכל כך רחוק, הם בטח יודעים דברים ממש חשובים", אמר ניסים, כשהוא מחזיק את הכתף שלו שנחבלה מצלם עם תג של "סקאי ניוז", שנכנס בו עם המצלמה, כשניסה לעבור משום מקום לשום מקום אחר, ואחר כך עוד קילל אותו באנגלית במבטא בריטי כבד: "יו בלאדי אידיוט, דונט יו האו אייז?".
למה הוא אומר לי ככה, מה עשיתי לו? שאל אותי ניסים, ואני הבנתי שנפלתי על השוטר הכי חננה במרחב ירקון, ואמרתי לו שלדעתי הוא צריך לעצור את הצלם החצוף. המשכתי לנסות לחמם את ניסים על הצלם של סקאי, ללא שום הצלחה. הוא נראה לי הרבה יותר מעוניין בחייזרים מאשר בצלם שעמד לידנו, אדום מהשמש, וצילם את הכתב, שבירבר באנגלית במבטא בריטי כל כך כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שהוא אמר.
כולם בקהל התחילו לדבר בהתרגשות, ולהצביע. בבועה הכסופה נפתח פתח קטן, והצלמים נכנסו לאקסטזה. לאט-לאט יצא משם משהו שנראה כמו שנראה כמו רמקול של גרמופון. כולם היו בשקט מוחלט עד שזה גמר לצאת, חוץ מהצלמים שהיו באקסטזה, וניסו לדרוך אחד על השני, כדי לקבל זווית טובה יותר. "שיו", אמר נסים, "זה הולך לדבר, בטח יש לו משהו חשוב להגיד". אבל הרמקול שתק.
ואז הוא אמר "שלום". הדוסים של חב"ד השתגעו. הם תפסו אחד בכתפיים של השני, יצרו מעגל, והתחילו לשיר "הבאנו שלום עליכם". מהר מאד הם עברו לשירת "משיח- משיח- משיח", עד שהקהל פרץ את הגדרות והשתיק אותם בכוח, כי אנשים רצו לשמוע מה יש לעב"ם להגיד.
ולעב"ם היה מה להגיד: "הביאו את מקסים קורנפיין, מרחוב אחד העם 28. יש לנו מסר חשוב עבורו". שתי מכוניות לבנות עם סירנות כחולות על הגג יצאו מייד תוך כדי צפירות. ואני חשבתי שכל הסמים האלו דופקים לי את המוח ושלא שמעתי טוב מה שנאמר. למה הם צריכים את מקס?
המכוניות חזרו תוך רבע שעה. הם נסעו כמו מטורפים. החלון של המכונית האחורית היה פתוח, והראש של טוני, החמור של אחמד האלטע זאכן, הציץ ממנה. הוא הבחין בי בקהל, וקרץ לעברי.
מקס ירד מן המכונית. הוא נראה מאד מרשים עם כל הגובה שלו והגלימה הלבנה שלבש. הוא עלה על טוני, ואז הוא נראה עוד יותר גבוה ומרשים. ביחד הם התקדמו בטפיפה אצילית לעבר הבועה הכסופה. כשהם הגיעו ממש קרוב, הבועה התחילה לרעוד ולהתעקם כמו משטח מים שזורקים לתוכו אבן. אז היא שירבבה זוג שפתיים ארוכות ו-שלוק! בלעה את טוני ומקס. הצלם של סקאי ניוז היה באקסטזה.
אחר כך לא קרה כלום, ממש הרבה זמן, אולי עשרים דקות. הדוסים של חב"ד הניחו תפילין, והתנדנדו כמו לולבים. ניסים תקע לי מרפק חברי בצלעות וגיחך – "תראה, הם מנסים להאזין לרשת הקשר של הספינה." אני הדלקתי לי ג'וינט, והצעתי לנסים שאכטה. ניסים הסתכל בחשש ימינה ושמאלה, ואז לקח. הוא החזיר לי את הג'וינט, ואמר: "אתה יודע, אני לא ממש מהסיור, אני מיחידת המחשבים של הסיור, אבל הגעתי לכאן בכל זאת, כי זה רגע היסטורי"
– ואז פני השטח של הספינה התעוותו קצת בגלים, השפתיים שוב השתרבבו וירקו החוצה את מקס שרכב על טוני. השפתיים נעלמו וחזרו פנימה. הגלים התגברו, העב"ם עשה: בליפ, בליפ בליפ זבאבאבאם! חזק מאד ונעלם בבת אחת, בלי להשאיר כל זכר חוץ מריח חריף של ברקסים שרופים, ארבעה מעגלים קטנים של דשא צהוב ומת, ואחד מהחבדניקים שנעלם ולא נודעו עקבותיו.
התקשורת הייתה בהיסטריה. הצלם של סקאי ניוז ניצל את ההזדמנות כדי להיכנס שוב בניסים, למרות שהוא בכלל לא הפריע לו לעבור. אני כבר לא יכולתי להבליג ודחפתי אותו חזרה. הצלם נפל על הדשא, אבל הוא קם מייד והרים את המצלמה מבלי להתייחס אלי. שילמד מה זה להפריע לשוטר במילוי תפקידו.
לקחתי את ניסים ביד ורצנו קדימה יחד עם כל הצלמים והכתבים. כשהשוטרים ניסו לעצור אותי, הצבעתי על נסים המתנשף, ואמרתי: "אני איתו!" ונתנו לי לעבור.
מקס ישב על טוני בעיניים עצומות, שקוע במדיטציה עמוקה. הכתבים צרו עליהם במעגל ושאלו אותם איזה אלף שאלות: "איך נראה העב"מ מבפנים? מי היצורים שמטיסים אותו?" – והשאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה: "מה היה המסר?" למרבה הפתעתם של הכתבים, פתח דווקא טוני החמור את פיו, וענה לכל השאלות כדובר מיומן, בעברית צחה ובאנגלית שוטפת. לפעמים היה קצת קשה להבין מה הוא אומר, כי בגלל מבנה הפה שלו כל המילים יצאו במין "בררר…" נעירתי כזה.
בסוף הכתבים הבינו, שחמור מדבר זו אמנם אטרקציה לא נורמאלית, ואייטם חם בחדשות, אבל מידע על המסר הקוסמי של העב"ם הוא לא הולך להסגיר.
אז הם הפנו את השאלות שלהם למקס, שלא ממש שם עליהם. כשנמאס לו מהניג'וסים הוא פתח את העיניים, ומתח את צווארו. דממה השתררה בשורות העיתונאים. מקס אמר: "זה היה שדר אישי עבורי, לא יכול לספר לכם מה הם אמרו". לפני שהכתבים ההמומים הספיקו למחות, הוא נתן לטוני מין דיו הופלה כזה עם הברכיים. טוני תפס ספרינט והרביץ קפיצה אדירה מעל לעיתונאים, שהתכופפו בבהלה, ופתח בדהרה מערבה. הוא ומקס רכבו אל תוך השמש, ששקעה בגוני ורוד וכתום מדהימים. לי נראה כי מעתה יתחילו לקחת אותם קצת יותר ברצינות.

36 תגובות »

נתאי ב4/06/2010 22:44 תחת כללי

36 Responses to “מיהם הסחים, ולמה אנחנו שונאים אותם?”

  1. שחר הגיב:

    ראשית אני חייב לציין כמי שבילה לא מעט, גם כילד וגם כאבא בפארק הירקון – זה אחד המקומות הכי פלורליסטיים שראיתי בתל אביב. לא יודע איפה היית ובאילו נסיבות אבל, אבל באזורים המיועדים לבילויים משפחתיים יש בכל שבת לא מעט ערבים, ובימי חול מועד יש גם הרבה מאוד דתיים וחרדיים.
    בכל מקרה, ויותר לעניין: הפרשנות שלך מעט מפתיעה אותי. אם נסתכל באתר אני בכלל לא סגור שיש דווקא דומיננטיות אשכנזית בקרב המצטלמים, נוסיף לזה את העובדה שהזדהות עם הצבא מופיעה בעצם רק פעם אחת, ונקבל שאתה רוצה להשתמש ב"סחים" כדי להגדיר כנגדם קואליציה של מיעוטים, בכלל לא ברור לי עד כמה הרצון הזה חופף למטרה המקורית של יוצרי בלוג הסחים.
    בסופו של דבר עם הפרשנות שלך אני יכול להזדהות אבל קשה לי לקשור בינה לבין נקודת הפתיחה של הדיון.
    .-= blog האחרון של שחר ..‫סחי ורפש‬ =-.

    • נתאי הגיב:

      ההסתכלות שלי על פארק הירקון הייתה מאד שטחית ומקומית, יכול להיות שבגלל זה ראיתי משהו אחר ממה שאתה מכיר.
      אני לא יודע מה כוונתם של יוצרי האתר, אבל לי ברורים שני דברים: א. הם לא רואים עצמם סחים וב. הם מנהלים איתם יחסי קנאה-שנאה

  2. יורם גת הגיב:

    כמה נקודות לא קשורות זו לזו:

    1. אתה סבור שגם החרדים מקנאים במצליחנים (מה שאתה מכנה "סחים")?

    2. בתור מי שהיה פעם מצליחן לפי כל סממן חיצוני, אני מפקפק ש"מאושרים מהחיים" היא אכן אחת מהתכונות של הקבוצה הזו. אושר זו תכונת אופי יותר מאשר מאפיין חברתי.

    3. אני מפקפק גם שישנו "קו שבר" בין מצליחן ל-לא מצליחן. אצלי, לפחות, מדובר היה במעבר הדרגתי מאד שארך שנים ושהייתי מודע לו רק באופן חלקי מאד.
    .-= blog האחרון של יורם גת ..U.S. troop levels in Iraq and Afghanistan 2001-2010 =-.

    • נתאי הגיב:

      השאלות שלך מאד מעניינות, יורם.
      לגבי החרדים – אין ספק שיש להם יחסי אהבה- שנאה מורכבים מאד עם החילוניות ה"סחית" – ראה את יחסם לחומרנות, צניעות וכדומה, הנושאים האלו מרתקים אותם.

      הנקודה השנייה שלך היא המעניינת מכולן בעיני. האם זה אושר או העמדת פנים של אושר? שאלה טובה, אני מניח שאלו ערובים בין השניים. האם אדם שחושב שהוא מאושר באמת מאושר? הסחים מסמנים עצמם כמאושרים – עושים כל מיני דברים שהם "כיף". האם זה מביא להם אושר פנימי?

      לגבי המעבר בין הקבוצות, יש כאלו שאצלם זה קו שבר, יש כאלו שאצלם זה הדרגתי, יש כאלו שמעולם לא היו סחים. ברור שזה תהליך שבלתי אפשרי כמעט להיות מודע לו בזמן אמת.

      • שיר-דמע הגיב:

        אני לא חושבת שזה מביא אושר פנימי.

        ואני לא חושבת שכל מי שנראה כלפי חוץ מאושר וחסר מודעות הוא באמת מאושר וחסר מודעות.

        אני באופן אישי, לפחות, הרגשתי שאני עונה על חלק גדול מהקריטריונים שאתה הצעת ל"סחיות", לפחות מבחינה חיצונית, אבל זה לא אומר כלום על ה"מבחינה פנימית" שלי.

        אני חושבת שאם נאמץ את הקריטריונים שלך, אני כבר הרבה שנים משחקת על קו הגבול בין להיות "סחית" ל"לא סחית".
        .-= blog האחרון של שיר-דמע ..äëì áçééí æä ñãøé òãéôåéåú =-.

        • נתאי הגיב:

          שיר דמע, אל תביני אותי לא נכון, בדיוק גם אני חשבתי שאפשר היה להעלות כמה מן התמונות האישיות שלי לאתר הזה.
          וכמובן, יש כאלה שהם רגל פה רגל שם. הכוונה היא למין גן עדן ספק אמתי ספק מזוייף.

  3. trischi הגיב:

    גם לי הגדרת האשכנזים דווקא לא מרגישה מדויקת, אבל מעבר לכך אני מאוד מתחברת לפרשנות שלך.
    היא מאפשרת לי להבין למה אינטואטיבית "סחים הם בכל מקום" גרם לי לא רק לצחוק, אלא גם לחוש הזדהות עם יוצריו. אני יכולה להעיד על עצמי בכנות רבה שבדיוק עם הייצוג הזה (הרי לא מדובר באנשים אמיתיים) של אנשים אני מנהלת את אותם יחסי קנאה/שנאה/אמפתיה ארעית הנובעים מן ההבנה שבאמת אינני יכולה להיות אחת מהם. מאוחר מדי בשבילי.
    .-= blog האחרון של trischi ..‫כּוּסית להרכבה עצמית‬ =-.

    • נתאי הגיב:

      טריש, כיוון שגם את וגם שחר הערתם על עניין האשכנזים אז אני אבהיר את זה. לשחר לא עניתי כי אני קצת כועס על זה שהוא הפסיק לעקוב אחרי בטוויטר, וגם בגלל שלא ממש ידעתי מה להגיד.

      אז ככה, לא מדובר באשכנזים שאמא מכינה להם צ'ולנט וקיגלה בשבת, אלא יותר ביצוג אירופאי, הצעירים האלו במובנים רבים יכולים להיות אנגלים, צרפתים, גרמנים או ספרדים, וגם זו ההתייחסות התרבותית. משהו מאד בינלאומי או לחלופין – חסר לאום.

      • trischi הגיב:

        אתה לא צריך לכעוס על שחר כי הוא הפסיק לעקוב אחריך, הוא ברח מטוויטר באופן כללי ועשה אנפולו לכולם. מאוד בוגר מצידו :/
        "אירופאי" באמת מתאים לי כאן הרבה יותר מ"אשכנזי", והופה שים לב איך רוקנו לגמרי את הסחים כאן מההקשר הכאילו ישראלוצנטרי בתוכו יוצריהם ניסו להושיב אותם. הבעיה האחרונה של הסחים היא שהם ישראלים, באמת.

        • שחר הגיב:

          אבל תגידו לי רגע, על מה אתם מדברים לעזאזל?
          זאת אומרת, אני מבין מצויין על מה אתם מדברים, אני לא מבין איך זה קשור בדיוק למה שקורה בבלוג ההוא.
          אני מסתכל כרגע על הפוסטים האחרונים שם ואין שום דבר שנראה אירופאי או אשכנזי או משהו שמזכיר את התיאור שנתאי נתן כאן בפוסט.

          • נתאי הגיב:

            משום מה בפוסטים האחרונים התחילו להעלות כל מיני הגיגים של ערסים. אני לא הכותב של הדבר ההוא, התייחסתי להדר שלו, ולתמונות של אנשים שותים בירה ומבלים שהיו בו בהתחלה.
            אהבתי במיוחד את הסרטונים של מאמנים מ'תות תקשורת ותוצאות'.

          • trischi הגיב:

            בקיצור, גם מי שעשה את הסחים לא החליט מה הם הסחים. הדבר היחיד שהוא יודע זה שהוא יותר טוב מהם.

          • נתאי הגיב:

            פיספס נסיון לומר משהו מעניין ואמיתי לטובת כמה דחקות עם החברה

  4. נדב הגיב:

    לא יודע, מצד אחד אני מאוד רוצה להסכים, ולראות באתר הזה התאחדות של המדוכאים עלי אדמות כנגד הסחים. אבל זה לא מה שאני קורא באתר וזה לא מה שהוא משדר.

    התווכחתם על אשכנזים מול מזרחים, ועל לוקאליות מול גלובאליות – אני חושב שזה המפתח לסיפור הזה. באתר הזה יש מזרחים שמנסים להראות אשכנזים, ולוקאליים שמנסים להראות גלובליים.
    אנשים שכל יום יורדים לים עם בקבוק בירה, לא מצטלמים עם בירה במופגן על חוף הים. מי שמצטלם עם בירה על חוף הים, חושב שאנשים שיורדים כל יום לים עם בירה הם מאוד מיוחדים, והוא מנסה להיראות כמוהם.
    לכן, לטעמי, הביקורת היא לא 'מלמטה', אלא 'מלמעלה' – נסיון להגיד 'תראו איזה קטעים, אנשים שמנסים להיות כמונו ולא מצליחים'.

    • נתאי הגיב:

      מה שאתה אומר זה נכון, אבל חלקית. נראה לי שמה שמרגיז רבים בסחיות היא ההדרה. רבים ממחזותיו של חנוך לווין הם על כך. ברגע שמישהו נמצא במצב של אושר יחסי הוא מייד מפגין את האושר הזה ומשתמש בו כדי לרמוס את המאושרים פחות, הבודדים, הזקנים, וכדומה.
      אם תוסיף לזה את דוק הזיוף שמסוך עליה, אז באמת יש פה תופעה מורכבת.

    • או לחילופין, ומה שלטעמי הוא הסבר הגיוני יותר, מי שחיי השיגרה שלו לא מאפשרים לו לרדת מדי יום אל החוף ולשתות בירה מול הים, רוצה להנציח את הרגע שבו הוא הצליח לעשות את מה שהוא לא יכול לעשות בדרך כלל.
      .-= blog האחרון של העלמה עפרונית ..הכובסת הקטנה =-.

      • נתאי הגיב:

        העניין הוא לא רק הבירה בשפת הים. העניין הוא זה שאתה עם חברים מאותה השכבה שלך, עם חברה שנראית טוב, ועם חיוך שמעיד שאתה מאושר, אתה אוסף את כל הפרטים האלו ומנציח אותם בתמונה שמייצגת אותך. וכמו שאת אמרת, כיוון שזה ברור שזה לא המאפיין הרגיל של החיים שלך (אף אחד שם לא נראה כמו מציל מאילת) נשאלת השאלה למה אתה מתאמץ ליצור יצוג של עצמך (התמונות מבוימות) דווקא כך. זו שאלה שנראית טריוויאלית, אבל היא לא כזו.

  5. אולי יש לנו הגדרה שונה ל"מבויימות". אם אני יושבת על חוף הים, שותה בירה עם חברה ופתאום מישהו אומר "יאללה, חייכו למצלמה!" זה אומר שהתמונה מבויימת? שהסיטואציה מבויימת? הרי זה לא שהלכת לים, קנית בירה,אספת כמה מחברייך הטובים ביותר רק כדי שתהיה לך תמונה להעלות לפייסבוק[1], לא?
    ברור שזה לא המאפיין הרגיל של החיים שלך. מעטים האנשים שמצלמים את השיגרה שלהם (ובמובן הזה – ברור לי שאני חריגה). את לא צריכה תזכורת לכך שקמת בבוקר, התלבשת והלכת לאוניברסיטה. את לא צריכה תמונות שיזכירו לך איך נראה המשרד, כי כמו שהוא נראה אתמול ככה הוא גם יראה בעוד שבוע. וכמו שהלכת לעבודה אתמול – ככה תלכי גם לעבודה בעוד שבוע. אם את בים, או בפיקניק, או בפאב-חוגגת-יומולדת-לחברה-הכי-טובה-שלך, או מתחתנת, אירועים שלא קורים כל יום ושוברים את השגרה המשעממת שלך, אם את מצליחה לקבץ את החברים שלך, את החבר המא-אמם שלך ואת ממש שמחה מהחיים שלך *כרגע* – למה שלא תרצי להנציח את הרגע הזה, שיזכיר לך שהחיים הם לא רק עבודה או לימודים?

    [1]ואני מתעלמת לרגע מהפגיעה הבוטה והגועלית – בעיני – בפרטיות של מי שהעלו את התמונות לרשת. בסדר, אז יכול להיות שלא מדובר במשתמשים הכי מתוחכמים שיש. זה עדיין לא מצדיק לשים אותם ללעג. אם מי מהם יתבע את מקימי האתר על פגיעה בפרטיות (או הפרת זכויות יוצרים. אפילו קל יותר) – אני בהחלט אחייך מתחת לשפמי הלא קיים.

    • נתאי הגיב:

      תראי, אני מנסה לחשוב על עצמי, מתי אני מייצר תמונה שמראה אותנו כמשפחה של "סחים"? זה יכול להיות ליום המשפחה בגן, שמייצרים תמונה משפחתית של משפחה מלוכדת בה כולם מחייכים, כדי שתוצג ליד שאר התמונות של משפחות מלוכדות בהן כולם מחייכים בגן. (ומה על ילדים ממשפחות חד הוריות למשל, מה זה עושה להם?)
      הבעיה השניה כפי שאת מאבחנת היא בזה שכשאתה יוצר רגע מובחן בו אתה מבלה על שפת הים ושותה בירה, אתה גם מגדיר על דרך השלילה את שאר הרגעים בהם אתה סוכן ביטוח או מוקדנית בחברת סלולר. אתה בעצם מודה שוויתרת על האפשרות לחיים מאושרים, ועתה אתה מתחם את האושר בכל מיני גטאות סגורים בחיים שלך.

      א. נכון, הבאת התמונות זה באמת מגעיל, אבל זו לא נראית לי כזו הפרה בוטה של החוק. הסרתי את התמונה מן הפוסט. (היא לא ישבה אצלי אף פעם, אלא באתר המקורי). דבר שני שמגעיל, זה שזה נעשה בעילום שם. מצד שני, הם אומרים – אנחנו לא סחים, מותר לנו להיות מגעילים…

      • אני מלכתחילה לא מקבלת את ההגדרה שהתמונות האלו הן (א) תמונות של "סחים" ו(ב)שיש בהן משהו פסול או ראוי ללעג.
        הבעיה עם התמונות בגן היא לא אופי התמונה אלא הנוכחים בה. הרי גם אם הבת ההיפותטית שלי תביא תמונה שמישהו אחר צילם, כשלא רואים אותנו מחייכות למצלמה אלא צובעות את הדירה ביחד עם אבא וברקע אחותה התינוקת עם הכלב, עדיין הילד-שאבא-שלו-נהרג יתעצב. לא?

        לנקודה השנייה שהעלית – אני חושבת על עצמי כעל אדם די מרוצה. אני אוהבת את החיים שלי (בדרך כלל), אני אוהבת את השיגרה שלי (בדרך כלל), אני אוהבת את האנשים שמקיפים אותי (בדרך כלל), אבל אני גם אוהבת את אותן ה"גטאות" השונות, החריגות, שגורמות לי להנאה מסוג אחר. לא הייתי רוצה להיות מדריכת צלילה, ועדיין – הדבר הראשון שעשיתי כשהתחלתי לעבוד במשרד היה לתלות על הקיר תמונה של האי הקטנטן שעשיתי בו קורס צלילה. לא הייתי רוצה לחיות בכפר נידח באמצע שומקום, ועדיין אני אשמח מאד לחזור לכמה שבועות לקאסר דווי שסמוך להימאליה. האם זה אומר שויתרתי על סיכוי לחיים מאושרים? בעיני לא. גם בעיצומו של הטיול, כשאנשים סביבי חלמו על זכייה בלוטו שתאפשר להם לחיות "ככה" כל החיים, היה לי ברור שזה לא מה שאני רוצה. בדיוק כמו שהיה לי ברור שאני רוצה לעשות את זה שוב, לפרק זמן מסוים. חלק מהחיים שלי – לא כל החיים שלי.

        והערה קטנה – קודם כל אני חושבת שמבחינה מוסרית מדובר במעשה מגעיל, במיוחד באותם מקרים בהם אפשר לזהות בבירור במי מדובר. אבל גם מבחינה משפטית, אם צילמתי חברות שלי והעליתי לפייסבוק, ומישהו משתמש בתמונה, זו הפרה של זכויות היוצרים שלי. החוק לא מבחין בין צילום אמנותי, לצילום חדשותי לצילום ביתי (ולכן אמרתי – תקיפה על רקע זכויות יוצרים תהיה קלה יותר מתקיפה על רקע פגיעה בפרטיות או על רקע לשון הרע).

        • נתאי הגיב:

          לתמונות בגן יש מוסכמה ברורה מאד. התמונה חייבת להיות פרונטלית, חייבת להכיל את כל בני המשפחה, והם חייבים לחייך. בכל שנותי כהורה, ראיתי מאות תמונות כאלו, ולא זכורה לי אפילו אחת שלא צייתה מבחירה לכללים (נניח בלי אמא למרות שיש אמא במשפחה). הילד שאביו חו"ח נהרג יהיה חריג בתמונות אלו תמיד. תמונות כאלו מבדילות אותו ומזכירות לו את חריגותו. אחד הדברים הכי קשים לילד הוא להראות שונה מאחרים.

          החיים הם סדרה של פשרות. גם אני הייתי רוצה לחזור לחיות בכפר קטן בהימאלייה, אבל ההחלטות שקיבלתי הובילו אותי למסלול אחר. ובכך שהחלטתי על קריירה, משפחה וחברות בקהילה מסויימת, הקרבתי הרבה (קיבלתי גם הרבה, אבל זה לא שייך כאן). חלק מן החלומות הללו מתו, וייתכן שהתצלומים הללו הם ניסיון הכחשה של המוות הזה, שהוא תוצאה של מעבר לבורגנות השבעה (על כל יתרונותיה).

  6. עוד לא הגעתי לשלב שבו אני צריכה לתת תמונות משפחתיות לגן. ובכל מקרה, אני לא כל כך מבינה איך הגענו מהדיון על "קווים לדמותה של תמונה סחית" לדיון "תמונות משפחתיות והשלכתן על משפחות שאינן מסורתיות". שתי הערות בעניין הזה, בכל זאת: ראשית, אם מבקשים להביא "תמונה משפחתית" נראה לי הגיוני, מנקודת מבט של הילד/הורה לבחור תמונה שבו יופיעו כל חברי המשפחה הרלוונטים, ולא לבחור תמונה שבה מישהו חסר. האחריות במקרה הזה צריכה להיות של הגננת לחשוב על ההשלכות – אפשר לבקש להביא תמונה של הילד עם נציג אחד ממשפחתו, או לא לבקש תמונה בכלל, או לא יודעת מה. אני לא גננת, ובפעם האחרונה שהדרכתי ילדים צעירים בסיטואציה דומה לכולם היו אבא ואמא, גם אם לא בהכרח ביולוגים. כשהדרכתי באוכלוסיה עם משפחות קצת פחות קלאסיות (אבא בבית סוהר או סתם נעלם), לא הכנסתי את עצמי (ואת הילדים) מלכתחילה להתלבטויות כאלה, ועסקתי בנושאים אחרים.
    שנית, נראה לי שהפורמט של "כולם יושבים ומחייכים למצלמה" קשור קצת בסיבות טכנולוגיות. אם יש פילם וכל תמונה כרוכה בתשלום, מן הסתם ניטה לתמונות מבויימות משהו, כדי להבטיח שהתמונה לא תהיה מטושטשת, שיראו את הפנים של כולם וכו'. בעולם של צילום דיגיטלי קל יותר לצלם סיטואציות ספונטניות, כי אם לא הלך, לא קרה שום דבר. אם אני משווה את אלבום התמונות שלי מתקופת הפילם לאלבום התמונות שלי מהתקופה הדיגיטלית, אני יכולה לראות הבדל ברור באופי התמונות. יכול להיות שהז'אנר של תמונות-המשפחה-לגן נובע מהשפעות של העשור הקודם. לא יודעת, סתם ניחוש.
    ושוב – אולי אני אטומה במיוחד, אבל אני לא רואה מה הפסול הגדול בתמונה משפחתית שבה אנשים יושבים יחד בסלון ומביטים למצלמה.

    החיים הם סדרה של פשרות. כמובן. ואני דווקא לא רוצה לחיות בהימאליה (חשבתי שזה היה ברור). אני לא רואה בתמונות האלה נסיון הכחשה של המוות, לא יותר מאשר הפעולה עצמה. רוצה לומר – יכול להיות שהטיולים למדינות עולם שלישי מטרתם להכחיש שהפכתי לעורכת דין משעממת ובורגנית ושנשארה בי נפש חופשיה שמסרבת להכנע למוסכמות, אבל העובדה שצילמתי/צולמתי בסיטואציות האלה, הן כשלעצמן, לא נראות לי הדבר עצמו.

    • נתאי הגיב:

      זה בדיוק העניין בסחיות (פתאום הפכתי לפרופסור לסחיות אפשר לחשוב) השאלה המעניינת היא לא מי סחי, אלא מי לא. בדרך כלל זה מי שלא סטרייט, בריא, יפה, וכדומה. לכן המשפחה היא ביטוי וויזואלי חזק של סחיות.
      חנוך לוין טוב במיוחד בהגדרה הזו, גם צ'רלס בוקובסקי, על אנשים שהאושר שלהם והחיים המושלמים שלהם הם אמצעי להתנשא על אחרים ולהתעמר בהם (לדעתי גם הסדרה "עקרות בית נואשות" עוסקת לא מעט בזה).

      אני כשטיילתי כמעט לא צילמתי את עצמי, כי מה שעניין אותי אלו המקומות עצמם, ולא כמסגרת לתמונה שלי. אז ראיתי את חבורות הישראלים האלו (כנראה סחים…) שמדברים רק עברית, מנסים להשיג אוכל ישראלי, וכדומה.

      • נדב הגיב:

        בהערת אגב לדיון שלכם: ההנחה שלבקש תמונות משפחתיות זה לדכא את מי שהמשפחה שלו לא שלמה, מניח בתוכו שיש סוג אחד של משפחה אחת אידיאלית וסוגים אחרים של משפחות, שמנסים להיות כמו האידיאלית אבל לא ממש מצליחים.
        אם זו הגישה של הגננת, תמונות משפחתיות אכן יצרו אי נעימות אצל מי שבא ממשפחה מהסוג השני. מצד שני, הרגשה כזו תיווצר ממילא בכל פעם שמדברים על משפחות.
        מצד שני, אם הגישה של הגננת היא 'יש כל מני סוגים של משפחות, ונורא מעניין להכיר את דגמי המשפחות של הילדים בגן', תמונות משפחתיות נותנות אפשרות לדבר על זה שיש משפחות עם אבא ואמא, משפחות רק עם אמא, עם אבא ואבא, וכך הלאה.

        (וכן, נתאי, אני יודע בדיוק לאיזו קבוצה שייכת הגננת של הילד שלי)

  7. אז השורה התחתונה היא שלהיות סטרייט, בריא ויפה זה דבר שלילי? שלא להגיד – ממתי להיות סב"י מעיד על כך שחייך מושלמים? את בוקובסקי אני לא מכירה, אבל "בלוג הסחים" רחוק מלהיות חנוך לוין.

    לדבר רק עברית, לשבת רק עם ישראלים ולחפש רק אוכל ישראלי כשאתה במדינה זרה זה, בעיני, לפספס את המהות של "לטייל/לחיות במדינה זרה". למרות זאת, אחרי הטיול האחרון שלי אני מגלה שיש בי הרבה פחות התנשאות כלפי מי שנוהג כך, וככל שזה שונה ממה שאני מחפשת, אני כבר לא מרגישה צורך לפסול את זה בצורה כל כך גורפת כמו בעבר. גם טיול כזה עונה על צרכים מסוימים וגם אם בעיני זה פספוס, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שיש אנשים שזה עושה להם טוב.

    • נתאי הגיב:

      להיות סטרייט בריא ויפה זה נהדר. אבל אפשר גם להפגין שמץ של מודעות לכך שלא כולם סטרייטים בריאים ויפים. להיות סחי פירושו הוא לא להיות מושלם, אלא לקיים מראית עין כזו.

      ברור שבלוג הסחים הוא לא יצירה ברמתו של חנוך לוין או בוקובסקי, אבל חלק מן המופיעים בו בהחלט היו יכולים להיות דמויות במחזות ובסיפורים שלהם.

      לגבי המטיילים, כמובן שכל אחד יכול לעשות מה שנראה לו וכו', אבל יש כאן את אותו הסוג של חוסר מודעות וחוסר יכולת לראות את האחר.

  8. להראות לחברים שלך תמונה שלך, כשאתה צעיר ובריא ויפה ועל חוף ים בתאילנד – ולצורך העניין זה לא רלוונטי אם התמונה תלויה על קיר בחדר שלך או באלבום בפייסבוק שמיועד לחברים שלך – מביא בהכרח למסקנה שאתה לא מודע לכך שלא כולם נמצאים במצבך? זו לא קצת קפיצה מחשבתית גדולה מדי?

    כל אחד מאיתנו יכול להיות דמות במחזה או בסיפור. את כל אחד מאיתנו אפשר לנתק מההקשר היומיומי שלנו ולהציב בסיטואציה אחרת כדי להלעיג אותנו (או כדי להשתמש בנו כדי להגיד משהו על העולם). ההבדל הוא שחנוך לוין לא לעג לאנשים ממשיים ולא חדר לפרטיות שלהם, אלא בנה דמויות שמלמדות אותנו משהו עלינו ועל אחרים (אני מתעלמת כרגע מהתייחסות לדמויות ציבוריות).

    חוסר היכולת לראות את האחר ולהכיל אותו יש בשני הצדדים ולשני הכיונים. אני חושבת שזה בדיוק הנקודה שבה שיניתי את הגישה כלפי המטיילים שאוכלים ג'חנון על החוף בגואה עם ארבעה חבר'ה ששירתו איתם בצבא – זה לא מה שאני מחפשת, זה לא מה שמעניין אותי, זה נראה לי כמו פספוס איום של המקום שהגעת אליו – אני יכולה לקבל שזה עונה להם על צורך מסוים ומתאים למי שהם. יש לי ביקורת על זה, אני לא אומרת שלא, אבל לפחות אני כבר לא חושבת שהדרך שלי היא הדרך הנכונה ואין בילתה.
    .-= blog האחרון של העלמה עפרונית ..הכובסת הקטנה =-.

    • נתאי הגיב:

      לגבי מוסריות האקט של להפקיע תמונות פרטיות ולהפוך אותם לנחלת הכלל, זה דיון נפרד, אבל בגדול אני מסכים אתך.

      לגבי כל השאר, אני מקווה שהמערכון הזה של מונטי פייתון יסביר טוב ממני.

      • נדב הגיב:

        נתאי, אמרתי אצל שחר שלדעתי, כל הדיון על הבלוג הזה לא יכול להיות מנותק מדיון על תנאי הפרטיות של פייסבוק.
        אנשים לא התכוונו – אני בטוח – לפרסם את התמונות האלה בפומבי. הם העלו אותם לפייסבוק כדי להראות לחברים שלהם, ולא דייקו ברמת הפרטיות.

        להראות לחבר'ה את התמונות שלכם מהטיול המשותף לים זה לא אמירה שחורגת מארבעתכם, גם אם בטעות, בגלל שמארק צוקרברג מנסה להכשיל אותך, חשפת את התמונה לכל העולם.

        • נתאי הגיב:

          התמונות בפייסבוק לא חשופות רק לחברים שלך, אלא גם לבחורות שרוצות לצאת איתך לדייט, למעסיקים פוטנציאלים וכדומה. החבר'ה האלו בחלקם לפחות לא נראים טפשים, אני לא חושב שהם לא ידעו שלתמונות אלו פומביות מסויימת.

          נכון שהאקט של הפקעת התמונות מן העמודים המקוריים שלהם הוא אקט של ביריונות, אבל אני חייב להגיד שיש לי סימפטיה מסויימת אליו, משום מה.

  9. אבנר קשתן הגיב:

    אני מוצא את עצמי מסכים עם העלמה עפרונית כאן בדיון. אני מבין את הצורך בהגדרה עצמית כדרך השלילה – הדגשת המרחק מהמיינסטרים, מהמאפיינים של ההגמוניה. מה שאני לא משלים איתו זה חוסר היכולת לגבש את הזהות הזו בלי ללגלג ולהשפיל את האחר. טרישי אמרה " הייצוג הזה (הרי לא מדובר באנשים אמיתיים)", וקשה לי עם זה, כי הם בהחלט אנשים אמיתיים. אלה לא קריקטורות, אלה אנשים אמיתיים, שברוב המקרים, באתר הזה, הכיתוב צריך לעשות מאמצים כדי להגחיך אותם. בלי להתייחס לאספקט החוקי של השימוש בתמונות, אני חושב שיש משהו מאד בזוי בשימוש באנשים אמיתיים – כן, אמיתיים – בשביל הבוז שלך מאיזו אווירה תרבותית. חנוך לוין כתב קריקטורות. הוא הדגיש את הקריקטוריות שלהן בשמות שלהן, בהתנהגות שלהם. הבלוג של הסחים עושה בדיוק להפך: הוא לא יוצא נגד התופעה, הוא יוצא נגד האנשים, ספציפית. הוא לא יוצא נגד הסחיות, אלא נגד הסחים. לכן אני לא אוהב את הטמבלר הזה, גם אם אני יכול, עקרונית, להסכים עם העקרונות שלו, כמו שאתה כאן, או אלי בבלוג של שחר, מייחסים לו.
    .-= blog האחרון של אבנר קשתן ..ערפדים עליך, שמשון =-.

  10. […] האמיתי שבלוג הסחים יכול היה לעסוק בו, משהו קרוב יותר לתיאור של נתאי שרעות הזכירה. משהו שמדבר על תופעת הסחיות כחלק משרטוט […]

  11. נועה הגיב:

    לי נראה שאתה פספסת משהו.
    אתה סחי.
    אתה סחי, משום שאתה גם אבא, וגם חי מחוץ לתל אביב. ואם אתה מרכיב את הילד על אופניים ושם קסדה, אתה בכלל סחי. כי רק סחים שמים קסדה.

    אם לא תנסה להעמיס משמעויות פילוסופיות שאין באתר ההוא, תגלה שאין בתמונות בכלל הדרה של "אנשים שסובלים מדיכאון, אנשים בודדים שלא הקימו משפחה, ערבים, חרדים, מובטלים, שמלאנים שלא תומכים במדינה ללא סייג, נכים, אנשים בעלי פגמים חיצוניים בולטים, עניים, שחורים, עובדים זרים, אנשים בעלי מודעות עצמית מפותחת מדי" ואין שם שום חזית אחידה של מיעוטים מדוכאים.
    אז לא ראית עניים. מניין לך?
    גם עניים הולכים לים. ים הוא בילוי זול למדי. באשדוד ובאשקלון ובקריות ובנתניה, אנשים הולכים לים. גם אנשים שאין להם כסף לרכב. ואפילו בשבת. והם מצטלמים בפוזיציות שנראות להם משעשעות, מה שהוא סחיות גמורה.
    אגב, גם עובדים זרים. רק לפני שבוע ראיתי מסיבה של עובדים זרים בכיכר אורדע ברמת גן. חלק מהם הביאו איתם את הזקנים. הם ישבו עד השעות הקטנות (בשעות הקטנות כבר לא היו קשישים) ונראה שהם מאוד נהנים. בנק' מסויימת הם אפילו שלפו מצלמות. ומי יודע, אולי לחלק מהם אפילו יש פייסבוק, אז אפשר יהיה לשלוף משם את התמונות האלה ולרדת עליהם.
    גם חד הוריות הולכות לים. ולפארקים. ולאירועים משפחתיים. והן מצטלמות ועושות פוזות. כך שגם חד הוריות הן סחיות.

    ונכים גם עלולים להיות סחים, ומובטלים גם, וגם מכוערים וגם אנשים בדיכאון – ובלבד שהם אוהבים מוזיקה ישראלית, משום שזה, כידוע, פשע גדול ביותר.

    זה בכלל לא עניין של מרד מדוכאים באשכנזים שבעים שיש להם כסף להנות:
    אלה פשוט כמה משועממים, שמצאו כינוי לכל מי שלא רואה איתם עין בעין לגבי משהו.
    אחרת, איך תסביר שמופיע שם בתור תמצית הסחיות, לילה לבן מדעי במכון וייצמן? מה מצחיק? תראה בתגובות: שזה ברחובות. הרי כל מה שמחוץ לתל אביב לא קיים. לא נחשב.

    ומה עוד, בחיאת:
    תינוקות שההורים שלהם הפילו אותם כי חסרו להם כמה אצבעות, הם בלתי נראים לכולם. גם לעובדים זרים, וגם לערבים, וגם למובטלים, וגם לחד הוריות.
    כי אף אחד לא זוכר תינוק לאחר שהפיל אותו.
    אני משוכנעת שאתה לא פותח בדקה דומיה לזכר תינוקות שהופלו, בכל פעם שאתה הולך עם הילדים לפארק, נכון?
    מותר להנות. מותר לחיות. מותר לעשות מה שאתה אוהב כל עוד זה לא מפריע לאחרים. מותר לאשה לכתוב מייל לבן שלה, בלי שפרינטסקרין שלו יופיע באתר החוליגני, בצרוף שמה המלא. אפילו לא טרחו למחוק אותו.
    מותר גם לאדם להנות בלילה הלבן בתל אביב, ואפילו לכתוב על זה בבלוג שלו.

    אנחנו אנשים מבוגרים, רבאק. עברנו את השלב שבו צוחקים על הילד עם האזניים הבולטות או על מי שלא טוב בכדורסל, או על מי שהולך עם סנדלים. או הולך לחוגי סיור במקום לצופים. לפני 20-15 שנה בערך עברנו כבר.
    או ליתר דיוק – *אנחנו עברנו*. הסחים. אלה שמהווים את כל הארץ, את כל העולם. כל מי שהוא לא אלון עוזיאל וחבריו הקרובים.
    גם הנכים, העובדים הזרים, העניים, המובטלים, המכוערים והשחורים.

  12. נתאי הגיב:

    תודה על התגובה המפורטת, נועה.
    אני מסכים עם רוב מה שכתבת, בראש ובראשונה שאני סחי, כאיש משפחה מהפריפריה, קיבוצניק, וכדומה, יש בהחלט היבטים ניכרים כאלו בחיי. אולי אפילו פחות ממה שהייתי רוצה שיהיו.

    אני מסכים גם שיש משהו מתנשא, מיזנטרופי ודוחה בבלוג הסחים, ויכול להוסיף עוד כמה טענות על הטענות שלך. הבעיה היא שבמקביל גם הם עלו על משהו מאד נכון ומאד עמוק, למרות שלא תמיד הפוסטים שלהם מדוייקים, אני לא מסכים עם כל ההגדרות שמשתמעות מהדברים שהם מציגים, ועדיין, יש פה משהו.

    למעשה, חיברת לי את החתיכה החסרה לפוסט שמסתובב לי המון זמן בראש ועוד לא התגבש, על הקשר בין סחים – וחשיבה חיובית. כי גם הם עניים או בעלי פגמים חיצוניים בולטים, הם תמיד יתאמצו להסתיר אותם.

    לגבי האמירה שלך שכל אחד רשאי לעשות מה שהוא רוצה, זה נכון במגבלות מסויימות, אבל מה שהסחים עושים מזהם באיזשהוא אופן חמקמק את המרחב הציבורי, הופך אותו לפלסטי ושקרי. הרחבה תבוא בפוסט, מבטיח 🙂

  13. […] בטוויטר ואפילו כבר נכתבו עליו כמה פוסטים, חלקם לשלילה וחלקם לחיוב. אני חייב להודות שאני בעצמי די אמביוולנטי כלפי בלוג […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877590 דפים נצפים, 29 היום
309013 ביקורים, 19 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏