??????? ?? ???

אמיר חצרוני הביע תרעומת בynet על תופעת המכללות (תוך טפיחה עצמית די מגוחכת על השכם). הן בזבזניות, סגל ההוראה ירוד, לא מתבצע מחקר, וכו` וכו`. עמיר לוי ×¢× ×” לו Ã—¢×œ כמה שהמכללות מצויינות ומביאות את ההשכלה לפריפרייה הגיאוגרפית והחברתית, ועד כמה מכללות פרטיות הן נחמדות בכך שהן מסבסדות את ההשכלה הגבוהה (והתעלם באלגנטיות מהעובדה שהמכללה שלו, דרבי, רק מגלגלת את העלות על הסטודנטים ובכך לא ממש מצמצמת פערים).

 

השאלה האם המכללות הן חיוביות או שליליות היא בעייתית. אמיר חצרוני מנסה לטעון ש"שהמפסיד העיקרי [מקיומן של המכללות] הוא משלם המיסים, אשר מוציא סכומים אדירים לתפעול מוסדות חסרי תכלית". סכומים אדירים אכן יוצאים. האם הם חסרי תכלית? חצרוני טוען שהמכללות מייצרות "מוצר נחות, שאינו שונה במהותו מבתי-הספר התיכוניים המקצועיים, אשר ניסו בשנות השישים והשבעים לפתות תלמידים להמיר לימודים עיוניים, שדורשים מאמץ אינטלקטואלי, בהכשרה מקצועית ברתכות ומסגרות."

 

המציאות אינה ×›×” רחוקה מהתיאור של חצרוני. נשאלת השאלה – למה? אם בתי הספר המקצועיים נסגרו מחוסר ביקוש (זו לא הסיבה, אבל × × ×™×—), מדוע פותחת המדינה עוד ועוד מוסדות אקדמיים שמטרתם ×–×”×”? והשאלה האמיתית – מדוע הסטודנטים, שלא רצו להגיע לתיכונים המקצועיים, מסתערים על המכללות וממלאים את הכיתות?

 

את התשובה לא ניתן למצוא באיכות ההוראה או הניהול במכללות. יתכן שיש צורך ברפורמות שישפרו את איכות ההוראה במכללות; סביר מאוד שאפשר לשפר הרבה ברמה הניהולית ברובן. אבל אין ספק שהביקוש לתואר אקדמי עולה ללא הפסקה, ואין ספק שהאוניברסיטאות אינן מתכוונות לענות על כל הביקוש הזה, בין אם מחוסר רצון או מחוסר יכולת.

 

ראשיתו של התהליך בתפיסה, Ã—©×”פכה כבר לקונצנזוס, Ã—œ×¤×™×” חינוך הוא המפתח לקידום אוכלוסיות מוחלשות. תפיסה זו היא נכונה ברמת הפרט – אם ניקח ילד משכבה סוציו אקונומית נמוכה, ונעניק לו את כל הדרוש – ממורים פרטיים ועד שקט נפשי – כדי שישיג תואר בהנדסת חשמל, כמעט ודאי שמעמדו הסוציו אקונומי ישתפר פלאים. גישה זו עובדת גם ברמת האוכלוסיות הקטנות – תוכניות התערבות מצומצמות ואפקטיביות יכולות לחולל פלאים במצבן של אוכלוסיות קטנות דרך העלאת רמת ההשכלה. לכאורה, יש כאן שיטה לפתרון כל הבעיות – אם נאפשר לכל אחד נגישות שווה להשכלה, נשיג חברה שגם אם איננה שוויונית, יש בה שוויון הזדמנויות. כלומר, השקעה בחינוך היא החשובה מכל.

 

וכולם הפנימו את המסר והתחילו לפעול בהתאם. היחידים עשו את הפעולה הרציונלית מבחינתם – השקיעו בחינוך, ×›×™ ×–×” מה שמביא להצלחה. וגם הפוליטיקאים פעלו בהתאם – הרציניים על ידי העלאת רמת החינוך כך שיותר תלמידים יצליחו בבחינות הבגרות; הפחות רציניים על ידי הורדת רמתן של הבחינות. וכך כולם (רובם) התקדמו וזכו בתעודת הבגרות הנכספת.

 

אלא שמה שעובד טוב כל כך עבור יחידים ועבור קבוצות מצומצמות אינו אפקטיבי באותה מידה, אם בכלל, Ã—¢×‘ור האוכלוסייה כולה. כדי להבין למה, יש לבחון את תפקידיה של מערכת החינוך.

 

לפי התפיסות הממסדיות, למערכת החינוך תפקיד כפול – מחד להפוך את ×—× ×™×›×™×” לאזרחים טובים (בעלי ידע בסיסי מסויים, היכרות עם פרקטיקות דמוקרטיות וכו`) ומאידך – להכשירם לשוק העבודה, בין אם על ידי הנחלת מקצוע (מגמת רתכות הידועה לשמצה) ובין אם על ידי הנחלת בסיס ללימודי מקצוע עתידיים (ממתמטיקה עד לשון). ככל שמתקדמים במעלה השנים, יורד חלקו של החינוך האזרחי ועולה חלקו של החינוך המקצועי.

 

רבים מבין הסוציולוגים של החינוך מציגים תפקיד נוסף למערכת החינוך – תפקיד של מיון. מערכת החינוך אינה מסתפקת בהכשרה של עובדים למקצועות – היא מעניקה תעודות באופן סלקטיבי, ובכך מאפשרת לשוק העבודה לברור בין עובדים. לפי טענה זו, הקושי שבהשגת תעודה אקדמית (בין אם ×–×” הקושי שבקבלה למוסד ובין אם הקושי שבהשלמת חובות הלימודים) אינו נקבע דווקא לפי צרכי המשרה המיועדת אלא לפי הביקוש לה – מערכת החינוך אחראית לוויסות מספר המועמדים לתפקידים בשוק העבודה. סוציולוגים ביקורתיים טוענים עוד, שמטרתו של מיון ×–×” אינה התאמה מיטבית של עובדים למשרות אלא שעתוק Ã—©×œ הסדר החברתי הקיים – הסללת בני המעמדות הנמוכים למקצועות כפיים מעוטי הכנסה, ובני המעמדות הגבוהים למקצועות צווארון לבן.

 

לפי ניתוח ×–×”, הנסיון ליצור שוויוניות דרך מערכת החינוך הוא למעשה נסיון המנוגד לרוחה של המערכת ולמטרתה. ואכן, התגובה לנסיון ×–×” לא אחרה לבוא – Ã—”דרישה לריבוד Ã—‘ין מסיימי Ã—”מערכת יצרה Ã—”ירארכיות חדשות בין סוגי תארים. בשנות ×”-70 תעודת בגרות לא הייתה דבר מובן מאליו – רק מיעוט סיים את התיכון עם תעודה כזו, ובהתאמה – משרות רבות היו פתוחות בפני בעלי התעודה. מחקרים הוכיחו שתעודת בגרות היא תנאי למקצוע יעיל ולהכנסה בטוחה בעתיד – וההמונים הבינו את המסר ופעלו להשגת תעודת בגרות. עם הזמן, ועם הרפורמות, הפכה תעודת בגרות לנחלת הרוב.

 

אלא שאז גילה שוק העבודה שהדרישה לתעודת בגרות כבר איננה מספקת לצרכי מיון. אם פעם ביקשת מזכירה עם תעודת בגרות, קיבלת את התלמידות השקדניות והרציניות. היום כל ארחי-פרחי זוכה לתעודה כזו. מה נעשה? נדרוש תואר אקדמי. וכדי לא להשמע מגוחכים, נקרא למזכירה, מהיום, `מנהלת לשכה`, כדי שתרגיש שהתואר שהשיגה קידם אותה לעומת אימה, שהיתה מזכירה עם תעודת בגרות.

 

בעקבות שינוי זה, השתנתה גם המנטרה. פתאום מתברר שתעודת בגרות כבר אינה מספיקה, אז עכשיו חשוב לקדם את הנגישות להשכלה גבוהה. ואיך עושים את זה? פותחים מכללות בפריפריה. והמוני עם ישראל זרמו לספיר ולמכללת תל חי. ומספר בעלי התואר האקדמי שלנו שוב צמח ועלה.

 

ושוב אותה בעיה – היום לכל אחת יש תואר אקדמי. איך נדאג שלא יציפו את ראיונות העבודה שלנו בנות, איך לומר, לא מהמלייה החברתי הנכון? ואז החל שוק העבודה להבחין בין תואר אקדמי אחד למשנהו. תואר ממכללה יספיק, עדיין, כדי להיות `מנהלת לשכה` – אבל הביקוש לתפקיד ×–×” הולך ונעלם. היום צריך `מנהלת אדמיניסטרטיבית`, ובשביל ×–×” צריך לפחות תואר אקדמי אמיתי, מאוניברסיטה.

 

ואם נראה שזלזלתי מעט במזכירות, אותו התהליך בדיוק קרה במקצועות אחרים. טכנאי האלקטרוניקה הפך להנדסאי אלקטרוניקה, והיום הוא כבר מהנדס אלקטרוניקה. מקצועות אחרים, חדשים, נבראו מלידתם כך – שאלתם פעם מתכנת כמה פעמים יצא לו להשתמש במהלך עבודתו בחומר שלמד בקורס מישדיף, אותו צלח רק בקושי ובעקבותיו רבים מעמיתיו לא הפכו למהנדסים?

 

כלומר, ביטול המכללות לא ישיג את המטרה שאמיר חצרוני מציג. עדיין ידרש בידול בין מועמדים למשרות, ולצורך כך עדיין ידרשו תעודות חינוכיות מסוגים שונים. ואם, × × ×™×—, יבטלו את מערכת המכללות ויקימו אוניברסיטאות המסוגלות לקלוט את אותו היקף תלמידים – יווצר בידול בין התארים האוניברסיטאים, בין אם אופקי – תואר של אוניברסיטה א` יחשב כאיכותי יותר מזה של אוניברסיטה ב`, ובין אם אנכי – הדרישה תטפס לכיוון התואר השני, ואז גם רמתו תרד, וכך הלאה. הבעיה אינה במכללות, ולמעשה גם אינה במערכת החינוך הגבוה. הבעיה (אם אכן יש בעיה) היא באינטראקציה בין שוק העבודה לבין מערכת החינוך.

 

אבל האם קיימת בעיה? יתכן. לשיטה זו יש יתרונות – לדוגמא, העובד הישראלי אינו מתחרה רק מול עמיתיו הישראלים, אלא גם מול עובדים ממדינות אחרות. ריבוי מהנדסים כאן יעביר לכאן משרות של מהנדסים, גם אם מלכתחילה שוק העבודה הישראלי יכול ×”×™×” להסתפק בטכנאים. מאידך, יש גם חסרונות – לשלוש שנים נוספות של חינוך השפעה על שוק העבודה, על המשפחה ועוד.

 

וגם אם × ×’×™×¢ למסקנה שהשיטה שלילית, השינוי שלה הוא מורכב להפליא. כדי להפסיק את הרדיפה אחר התעודות, נצטרך לשכנע את הציבור שתואר אקדמי איננו ערובה להצלחה כלכלית – אלא שהוא כן, כך שנצטרך להשפיע גם על הביקושים בשוק העבודה.

 

האם שינוי כזה הוא אפשרי? אולי, בקושי רב ובמאמצים גדולים. האם הוא כדאי? מסופקני.