הרהורים של אבא

שחר, הקטן שלנו עבר אתמול ניתוח (הרניה. ניתוח פשוט שהסתיים בשלום. תודה ששאלתם).

כצפוי בסורוקה, מבין שמונת הפציינטים שהגיעו לאשפוז יום כירורגי ילדים, משמרת אחה"צ, היו שישה בדואים. במהלך הבדיקות וההכנות שלפני, אמרו לנו שוב ושוב שסדר הכניסה לניתוח נקבע לפי הגיל – הקטנים קודם, כדי להקל עליהם את הצום (6 שעות לראשון, הרבה יותר לאחרון). שמחנו, כי שחר היה הכי קטן, והוא יצטרך לחכות הכי פחות. אחרים שעשו את אותו הניתוח אמרו לנו שהמדיניות היא 'קטנים ויהודים קודם', אבל לא ממש הפנמנו.

לכן מאוד הופתענו כשהשניים הראשונים שהוזמנו לניתוח היו שחר – והילד היהודי השני, בן 13.5, שהיה הגדול ביותר מבין המוזמנים לניתוח. בדרך הארוכה מהאשפוז לחדרי הניתוח ישבה לנו גולה ענקית בבטן. ההרגשה שלי הייתה כאילו אני באלבאמה בשנות ה-50, ואנשים בוחרים מקום ישיבה באוטובוס לפי צבע עורם. בשיחות מלוחששות בינינו הסכמנו שאם לא היינו אמורים להיות ראשונים ממילא, היינו דורשים לחזור למחלקה ולהיות במקום המתאים לתור שלנו לפי הגיל ¹.

כשהגענו למחלקה, אבא של הילד המבוגר התחיל להסתחבק עם אחד הרופאים, והילד נותח לפני שחר. כשהתרעמנו, אחד הרופאים טען בתוקף ש'אין פה עניין של פרוטקציה, פשוט לילדים גדולים לוקח יותר זמן להתאושש, ולכן צריך לנתח אותם קודם' – בניגוד לכל מה שנאמר לנו לפני זה, ובניגוד לסדר הניתוחים של כל שאר הילדים, שלא הכירו מישהו במחלקה.

אז עכשיו קשה לי להחליט. האם הלאום שלו הביא אותו לחדרי הניתוח, והפרוטקציה קידמה אותו שם? האם הפרוטקציה היא זו שעבדה כל הדרך, והעובדה ששני הילדים היהודים עלו ראשונים היא מקרית²? לא יודע, וכנראה שלעולם לא אדע. אני מקווה שזו האפשרות השנייה.

1. אני יודע שקל מאוד לקבל החלטות כאלה באופו תיאורטי, כשאין להן השלכות מעשיות.
2. 'מקרית' למעט העובדה שפרוטקציה היא הרבה יותר נגישה ליהודים מלבדואים, בהתחשב בהרכב האתני של צוות בית החולים.