הרהורים של אבא

על פי הלכות חג פורים, חייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שני סוגי מזון מוכנים לאכילה. לכבוד החג, החלטנו להרכיב שרשרת של הורים-בלוגרים, המעבירים משלוחי מנות וירטואליים איש לרעהו. הנה המשלוח אשר שלחה אליי אמא של שחר. את המשלוח שלי תוכלו למצוא ביומנה של אמא בחיתולים.

סתם משעמם

זאת הייתה התשובה של אבא של שחר לשאלה שלי למה התחפשו הבנות. את התשובה שלו הוא ליווה בתנועת יד מבטלת. "כולן התחפשו לנסיכות או לפיות. רק הצבעים שונים. לאחת שרביט, לשנייה כנפיים של פרפר, אבל בעיקרון הכול אותו הדבר". הבנים, לעומת זאת, קיבלו ממנו את מלוא ההתלהבות, והוא פירט בשמחה ובזיכרון ראוי לציון שיואב התחפש לספיידרמן, בר התחפש לסופרמן, ניב לסופר על, ועוד כהנה וכהנה. לא ידעתי שהוא מכיר את השמות של כל הילדים בגן. מסתבר.
בתור אבא לבת הוא בקרוב יגלה גם רגישות לניואנסים בתחפושות, אני מנחמת את עצמי ומביטה ברחמים בקטנה.
"עליה את מרחמת?" הוא צוחק, "היא מה אכפת לה? כל היום בבית עם אמא, כל פעם שבא לה מתחברת חופשי לציצי, מה שונה כל יום מיום אחר של כיף? אם כבר לרחם אז על שחר, שכל כך חיכה להתחפש, ודווקא היום ירד גשם בבוקר".
"מה זאת אומרת דווקא היום? פורים היום, לא?" שלחתי יד אל כיסא הבטיחות במושב האחורי וליטפתי את ידה הרכה של התינוקת, "אתה זוכר שנה שבפורים לא ירד גשם?"
"לא", הוא הודה ואותת שמאלה, "גם כשהייתי ילד ירד גשם בכל פורים, אבל אני לא זוכר את זה".
"נו, אתה רואה? לא זוכרים", הגברתי את החימום במכונית, "לאן אתה נוסע בכלל?"
"כן, אאבל מאז שאני אבא אני יותר מרגיש שזה עוול. את רוצה קפה, נכון?" הוא עצר את המכונית בדאבל-פארקינג, "אם יבוא מישהו, תזיזי את האוטו. יש עליי טלפון, תגידי לי לאן עברת".

בחדשות דיברו על אסתרינה, על ליברמן, על אולמרט. שום מילה על הגשם. אולי כי הילדים הגדולים מתחפשים מחר, רק הפעוטות היום התהדרו בבגדי גיבורים ונסיכות. מבחינתו של שחר אלה סוגים של תחפושות, ניחמתי את עצמי. ואחר כך קצת כעסתי עליי. מה את מחפשת נחמה בכל דבר? אפשר לחשוב מה רע לך. כולם הולכים לעבודה, ואת נשארת לבלות בבית, עם קצת כביסה וקצת כלים וקצת חיתולים והרבה טלוויזיה ואינטרנט. וכדי שלא תישארי בלי קפה ביום של גשם, עוד מסיעים אותך אקספרס לבית הקפה שאת הכי אוהבת ומביאים לך למכונית קפה לקחת. את עוד תתגעגעי לימים האלה, אני אומרת לעצמי, ומוצאת את עצמי מול הראי שאני אפילו בתגובה מהנהנת.

כשהתחיל הברד להכות בחלון הקדמי התבוננתי לכיוון שממנו הוא אמור לחזור. אני יכולה לחתום שאם מתחיל ברד, זה קורה בדיוק ברגע שבו אבא של שחר מחליט לצאת החוצה. בוודאי חיכה כמה דקות עם העיתון הכלכלי של בית הקפה עד שישכך הגשם, וכשראה שזה לא קורה, שם נפשו בכפו ויצא החוצה עם שני קפה וקרואסון לקחת. כן, כמו שצפיתי, בדיוק ברגע שהגשם הפך לברד.

"נרטב לי הקרואסון", הוא ציין בעצב מסוים כשעצר מול המשרד שלו.
"אמרתי לך שלא תצא בגשם", זה כל מה שהיה לי להגיד לו. עברתי לשבת מאחורי ההגה. המושב עדיין היה ספוג בחום גופו.
"אל תשכחי להעלות הביתה את הסלסילות", הוא ביקש לפני שהלך, "המון משלוחי מנות הגיעו השנה".
נראה לך שאשכח דבר כזה? רציתי להגיד לו, אבל שתקתי. חייכתי לעצמי במרירות. גשם ביום חופש, מתכון בדוק להעמסה מוגברת של שוקולדים, שוקולדות, חטיפים ובפלות למיניהם.

'איך משלוחי המנות? זכרת להעלות אותם מהאוטו?' הוא סימס לי לקראת הצהרים,
'סתם משעמם', החזרתי לו בטקסטואלית, אחרי כך וכך טעימות, כל השוקולדים כבר אותו הדבר.

אני מצרפת קישור לדף האהוב ביותר על בני באינטרנט. שעמום כשזה עוד לא פגשתם.
וכהוקרה לכל האבות שקוראים כאן, הנה סרטון משעמם לא פחות. מסכנים, זה מה שאתם רואים בבוקר. פלא שאתם משתדלים להתחמק מהמטלה?

עד כאן דבריה של קלריסה. כמו שיכול לתאר כל מי שמכיר אותי – אני מוחה בתוקף. רתם התחפשה לשלגיה, וכך גם גילי. פנטנש הייתה פיה, וגם יעלי, הילה הייתה חתולה, איילה סינית ורק אור לא הסכימה להתחפש. 🙂