סולידריות – לא גן של שושנים

נדב

אחד המשפטים שאנחנו שומעים הרבה בשנים האחרונות הוא ש'החברה הישראלית הפסיקה להיות חברה סולידרית'. כשמתפרסם דוח העוני, כשאנחנו שומעים עוד סיפור מזעזע על עובדים מנוצלים או על חולים ללא תרופות, אחת התגובות תמיד תהיה 'פעם, כשהיתה פה סולידריות, זה לא היה יכול לקרות'. ובצדק.

אבל מהי אותה סולידריות? במה היא בעצם מתבטאת? בדרך כלל הסולדריות שאנחנו מחפשים מתמצה בהליכה להפגנה שלא קשורה אלינו ישירות, בהשבתה של המשק למען עובדי הקבלן או בפוסט שנון בבלוג. אבל הסולידריות האמיתית, זו שתמנע את המקרים שתוארו לעיל, לא באה בחינם – אנחנו צריכים להקריב בשבילה. לפעמים, את הדברים הכי חשובים שיש לנו.

אחת הדרישות הסוציאל-דמוקרטיות שמעוררות הכי הרבה אנטגוניזם היא הדרישה למנוע ממי שיש לו כסף לרכוש שירות מסויים, אם השירות הזה אינו מסופק על ידי המדינה לכולם באופן שוויוני. הזכרתי את זה, בעבר, בהקשר של מטפלות מול מעונות. לאחרונה שמעתי את הטיעון הזה עוד פעמיים: פעם אחת בהקשר של חוק השילוב, שעוסק בשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה, ופעם שנייה – בהקשר של הכנסת תרופות מצילות חיים לסל הבריאות.

בהקשר של חוק השילוב, מדובר ביוזמה נוספת של שרת החינוך. יולי תמיר אסרה על הורים בעלי אמצעים לממן לילדיהם סייעת כדי שאלו יוכלו להשתלב במסגרות החינוך הרגילות. הטיעון מאחורי איסור זה הוא שאין ליצור אפליה בין ילדים שהוריהם יכולים לממן את שילובם בכיתות לבין אלו שלהוריהם אין את האמצעים לכך. בכתבה ב-ynet מצוטטת אם לילד כזה האומרת:

"מה שעושה משרד החינוך כעת הוא גירוש הילדים הנכים מבתי הספר. זה מזכיר משטרים חשוכים, פוגע בסיכויים של ילדינו להתקדם ומחנך את הדור הבא להיות פחות סבלני וסובלני".

בהקשר של התרופות מצילות החיים, מדובר בהחלטתו של שר הבריאות, יעקב בן-יזרי, שלא לאפשר לקופות החולים לכלול תרופות מצילות חיים בביטוחים המשלימים. שולמית דווידוביץ' כותבת במילים קשות על חיים אורון, שתמך במהלך בתנאי שילווה בהגדלת סל הבריאות:

התנהלותו של ח"כ אורון הכנסת ודומיו ( מרגי מש"ס)מסכנת את חיי, פוגמת באיכותם ודוחקת אותנו ליאוש ולתחושת חוסר אונים

לכאורה, צודקים. הרי למה לאסור על מי שיכול לממן תרופות מצילות חיים, או שילוב בנו בכיתה רגילה, לעשות זאת? מדובר בלי ספק בשני נושאים שהם קריטיים לכל אדם הנזקק להם. האם יש הצדקה לאסור אותם? נכון, אנחנו בעד להגדיל את סל התרופות ולממן סייעות לכל הילדים הזקוקים להן. אבל למה במקביל לאסור על מי שיכול להשיג את הדברים האלו באופן עצמאי?

בפועל, חשוב לזכור כלל מרכזי במדיניות חברתית: מדיניות לא מתקבלת בגלל שהיא חכמה, טובה או צודקת. מדיניות מתקבלת בגלל שיש לה מספיק תמיכה פוליטית. ותמיכה פוליטית מצריכה קבוצה חזקה של אזרחים שתעמוד מאחוריה.:"(יש עוד דרכים לגייס תמיכה פוליטית – הן לא רלוונטיות כרגע)": חוזקה של קבוצת אזרחים נובע משני פרמטרים – גודלה של הקבוצה והמשאבים הפוליטיים שלה. הסיכוי שבעיה שמטרידה כמה מאות נשים ערביות תזכה לפתרון חקיקתי הוא נמוך. הסיכוי שבעיה שמטרידה מאות אלפי ישראלים מהמעמד הבינוני תזכה לפתרון כזה – גבוה.

אם תרופות מצילות חיים יהיו בעיה של כל האוכלוסיה הישראלית (למעט האחוזים המעטים שמסוגלים לממן לעצמם ביטוח רפואי פרטי) – הלחץ על הרחבת סל התרופות ימשך, ואם זה לא יגדל – לפחות לא יקטן. אם התרופות מצילות החיים יכנסו לביטוח המשלים, בו מבוטחים 70% מאזרחי ישראל – רק ל-30% מהאזרחים יהיה אינטרס לפעול להגדלתו של סל התרופות הבסיסי. ושלושים האחוזים האלה אינם שלושים האחוזים החזקים בחברה הישראלית – יש להניח שמדובר בהרבה ערבים, הרבה חרדים ומעט מאוד חברי העשירון העליון.

אם בנים להורים שיכולים לממן זאת יזכו לסייעת בבית הספר, כתבי ynet לא יכירו אף אחד שיש לו בעיה של שילוב. הבעיה של שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות רגילות תהפוך מבעיה של כל ההורים לילדים כאלו לבעיה של מיעוט זניח וחלש בחברה הישראלית – והסיכוי לפתרון הבעיה יקטן משמעותית.

מי שמאמין שחינוך ובריאות הם תפקידיה של המדינה – צריך לעמוד מאחורי תפיסה זו, גם כשהיא לא נוחה לו, ואפילו כשהיא פוגעת בו במקומות הכואבים ביותר. זו משמעותה האמיתית של סולידריות – להיאבק כדי לקבל סל שירותים סטנדרטי, גם כשאתה יכול לקבל יותר. כדי שהסל הסטנדרטי הזה, שמחולק לכל אזרחי המדינה, יהיה הסל הטוב ביותר שהמדינה מסוגלת לספק. זה כואב, זה קשה, אבל בלי זה – אין סולידריות.

עדכון 30.12 – אייל גרוס כותב גם הוא על השב"ן. עם הרבה יותר עובדות.

14 תגובות »

נדב ב25/12/2007 21:00 תחת חברה בישראל

14 Responses to “סולידריות – לא גן של שושנים”

  1. שולמית הגיב:

    שלום נדב

    שמעתי את הטיעון שבו השתמשת לצידוק המהלכים לביטול הביטוחים ואני דוחה אותו. בעיני הוא נשמע נורא. שימוש במצוקתם של החולים, בני המעמד הבינוני, הנמוך בעיקר,כלחץ על הממשלה כאשר הזמן
    פועל נגדם, שוב שיחקו האידאולוגים החברתיים לידייהם של אנשי האוצר שהרי אין כל בעיה לרכוש ביטוחים יקרים בחברות הביטוח.הביטוח בקו"ח הוא חלק מביטוח משלים שבכל מקרה מקנה למבוטחים יתרונות בטיפול ולביטוח התרופות נדרש להוסיף עוד מספר שקלים.
    בעצם, הפכו הזקוקים לתרופות המבוטחים לקלף מיקוח בידי הלוחמים על סל הבריאות. במקום לדרוש מן הממשלה לממן את התרופות למיעוטי היכולת ( רצוי היה לכל, אך זה לא מצב אפשרי בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית), הפקירו את החולים ובעיקר את הקשישים כי חברות הביטוח לא מבטחות מעבר לגיל 65 ( אם הבנתי נכון אי אפשר להתחיל את הביטוח בגיל זה) . חברי הכנסת , השרים , העשירים, פקידי הממשל ובני המעמד הבינוני הגבוהה ( חוץ מבני 65 ומעלה) יוכלו לבטח את עצמם בסכום הרבה יותר גבוה מזה שנדרש ואילו האחרים, הרוב יהיו תלויים בחסדי האוצר ששוב הצליח להוליך שולל את ה' חברתיים' כפי שעשה בכל המהלכים עד כה. הנימוק שהעלית הוא נימוק לא מוסרי ואפילו ציני. בריאותם של 80 % היא שמן בגלגלי המאבק האידאולוגי שאין לו כל סיכוי מפני שגם כאשר הוסיפו לסל הבריאות כסף אין הוא מספק את הצורך האמיתי. אופן חשיבה שהצגתם הוא אכזרי ולא צודק.

    אגב, מה מכסה הביטוח של ח"כ הכנסת אורון ושאר הח"כים שהצביעו בעד ביטול הביטוח ?

  2. צודקת שולמית לגמרי. האם הילדה הנכה הזקוקה לסייעת, צריכה לוותר עליה ועל סיכוייה להשתלבות והצלחה, כדי לשמש מנוף מול האוצר?
    את אותן זעקות ואותן סטטיסטיקות אפשר להרים גם מבלי למנוע רכישת תרופות מצילות חיים או הפעלת שילוב.

    • נדב פרץ הגיב:

      האם אתן מאמינות שמימון תרופות מצילות חיים הוא אחריותה של המדינה?
      האם אתן מאמינות ששילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה הוא אחריותה של המדינה?
      אם כן, הצעדים של תמיר ושל בן-יזרי מוצדקים.
      אי אפשר ללכת 'חצי דרך' – להגיד שהמדינה אחראית, אבל… אם אנחנו מסירים מהמדינה את אחריותה, היא תעשה זאת בשמחה.

      עובדתית, אי אפשר 'להרים את אותן זעקות ואותן סטטיסטיקות גם מבלי למנוע רכישת תרופות מצילות חיים או הפעלת שילוב'. אף אחד לא יוצא להפגנות בשביל ילדים ערבים או בשביל זקנים חרדים.

      (נדב, שעלול חו"ח להזדקק לתרופות מצילות חיים או לסייעת לילדיו בדיוק כמו כל אחד אחר)htt

      • אני בהחלט מאמינה שאלו תפקידיה של המדינה. אני שואלת את עצמי האם הצעדים של תמיד ובן יזרי, וזעקותיהם (הקלושות) של הנזקקים אכן מסוגלים להביא לשינוי. או שכל מה שיקרה הוא שיהיו עוד כמה אומללים.

        • נדב הגיב:

          אז מה את אומרת? שאיבדת תקווה שהמדינה תעשה משהו, ועכשיו כל אחד לנפשו?

          • לא, אני חושבת שהפתרון לא יוכל להיות כזה שיביא מים עד נפש, כדי להכריח את האוצר להוציא את הפקק מהאמבטיה, כי בדרך יטבעו כמה אנשים.

          • נדב פרץ הגיב:

            מעטים הפוליטיקאים שיש להם ביצים מספיק גדולות כדי להגיד 'אני מפריט את מערכת הבריאות'. תאצ'ר הייתה כזו, ביבי על הסף, וזהו בזירה הישראלית. רוני בראון\הירשזון\אולמרט ודאי אינם שייכים לחבורה.
            אז מה עושים? מצד אחד, מקצצים קשות בשירותים (במקרה זה סל התרופות). מצד שני, מאפשרים לאזרחים לרכוש את השירותים בעצמם. ואז יש לך הפרטה בלי ששמת לב.
            (חשוב להזכיר שכלום לא נשלל מאף אחד – מדובר על שתי יוזמות שעמדו לצאת לפועל, ובוטלו).

  3. […] הקריאה >>> בבלוג “הרהורים של אבא“ נערך על ידי הגר שקד תגיות לחיפוש בבלוג: […]

  4. נמרוד ברנע הגיב:

    אומנם אני מגיב באיחור אבל זה נושא חשוב בעיני לכן בחרתי להגיב.
    נגעת כאן בנקודה רגישה מאוד נדב והיא הגבול הדק שבין שוויון וצדק חברתי לבין כפייה של המדינה על הפרט, מעין שכלול של הקונפליקט הישן נושן בין חירות לשוויון, שלדעתי מכיל בתוכו את רוב הקונפליקטים הפוליטיים בהקשרים הכלכליים-חברתיים.

    בנושא של מה שמכונה "תרופות מצילות חיים" ובעצם בשמו האמיתי שב"ן (שירותי בריאות נוספים) אני תומך בעמדה שהוביל ח"כ אורון וגם הצבעתי כך בהנהלת מרצ לא מכיוון שהיא מאפשרת למי שמצבו הכלכלי מאפשר לו להגדיל את סיכויי הישרדותו הלכה למעשה אלא מכיוון שהשב"ן יוצר מצב אבסורדי שבו הכסף שמועבר ע"י המדינה לקופות החולים לטיפולים הבסיסיים שמובטחים ע"פ חוק זולגים אל תוך הטיפולים שרק המעמד הבינוני-גבוה והמעמד הגבוה יכולים להרשות לעצמם. ניתן להשוות זאת למקרה אחר מתחום הרפואה, השר"פ – שירותי הרפואה הפרטיים, שבהם אנשים שיש להם כסף משלמים לבחירת המנתח הפרטי או טיפולים שלא כלולים ובעצם מקבלים את אותם טיפולם בתוך מתקנים ציבוריים ועל חשבון זמן עבודתם הציבורי של הרופאים, מה שיוצר מצב שבו כספי הציבור מנוצלים ע"י לקוחות פרטיים ולא מחולקים בצורה שווה.
    אם במקום השב"ן היה שירות אחר שמאפשר לבעלי ההון להאריך את חייהם בלי לגזול את כספי הציבור, דהיינו בתשלום למוסדות פרטיים בלבד בנוסף על תשלום מס בריאות וביטוח בריאות ממלכתי (מה שקורה בעצם בביטוחים של חברות הביטוח כמו הראל וכ'), אין לי בעיה עם זה מכיוון שזוהי זכותם, אפילו זכותם הטבעית, ואני לא רואה נכון להטיל סייגים על כך. זה אומנם לא מוצא חן בעיני, אבל צריך לשמור היטב על הגבול בין חירות לשוויון כאמור. לא הייתה לי בעיה עם בתי הספר הייחודיים למשל אם הם לא היו מתוקצבים ע"י הממשלה, אם היה מדובר בבתי ספר פרטיים פר אקסלנס, כפי שקיימים בארה"ב, אומנם לא הייתי אוהב זאת והייתי דורש להטיל עליהם אגרות והיטלים אבל אני לא חושב שהמדינה יכולה להטיל סייגים על כך.
    בנוגע להחלטתה של השרה תמיר, שמוכיחה חוסר עקביות משווע מבחינה ערכית והיא האכזבה הכי גדולה מבין שרי העבודה, אני יכול רק לטעון שלא יעלה על הדעת שהמדינה לא תסבדסד סייעות לילדים בעלי צרכים מיוחדים המשתלבים בחינוך הרגיל. במקום להילחם מול האוצר, מה שהיא לא יודעת לעשות, היא פשוט מגבילה את אלה שידם אכן מסגת. זה מזכיר לי שכשמלכיאור העביר תיקון לחוק חינוך חובה ל-12 שנות לימוד אז היא יצאה נגדו ונגד וועדת החינוך ואמרה שהם הופכים אותה ואת משרד החינוך לעבריינים כי אין להם מספיק כסף בשביל לממן את זה.

    • נדב הגיב:

      ראשית, לגבי הדילמה 'חירות-שוויון'. נתחיל מזה שאפשר לנהל עכשיו דיון פילוסופי ארוך ומתיש, על זה שזו בעצם דילמה כוזבת – כי הדילמה כאן היא 'חירות צרכנית מול שוויון'.

      נמשיך מזה שכל מדיניות סוציאל דמוקרטית פועלת במובן הזה. לדוגמא, מס הכנסה מגביל את החופש של אנשים לעשות מה שהם רוצים עם הכסף שלהם. נוח מאוד להגחיך את זה ולדבר על הבחירה בין פלזמה 45 אינץ' לפלזמה 50 אינץ', אבל גם מס הכנסה עשוי למנוע ממישהו לממן סייעת לילד שלו. מה ההבדל? בכל מקרה, יש ספרות נרחבת מאוד על 'בחירה' במדינה סוציאל דמוקרטית ועל הזכות של המדינה להגבילה.

      ועוד – אני לא מבין מה ההבדל בין השב"ן לסייעות. גם במקרה הסייעות, מדובר בהסתמכות על המערכת הציבורית, בתוספת פרטית מינימלית. מקרה הסייעות הוא גרוע יותר, כי יש כאן תקדים של עובדים פרטיים שנכנסים למערכת החינוך הממלכתית. למה לא להרשות, על אותו משקל, להורים לממן שיעורי מתמטיקה נוספים בבית ספר למי שיכול*? הרי גם מזה שאין שיעורי מתמטיקה נורמליים ילדים נפגעים!

      ולגבי יום לימודים ארוך – חבל שאתה מקבל כפשוטו את הדמגוגיה של מלכיאור. מלכיאור הצליח להעביר את החוק רק משום שהצהיר שאין לו שום משמעות תקציבית – ובכך איפשר לאוצר לא לתקצב אותו, ובכך ליצור חוק שהפך את משרד החינוך לעבריין. ההצלחה האמיתית היא בזה שהחוק תוקצב בתקציב 2008. משום מה בתקשורת ההצלחה הזו לא יוחסה לאף אחד. אני משאיר לך לנחש מי נאבק על זה.

      * אני יודע שזה קיים כבר, במסווים כאלה ואחרים. יולי תמיר פעלה לביטול הרעיונות האלה, ואני מקווה שאתה – כמוני – שותף לרצון שהם יעלמו.

  5. שולמית הגיב:

    היום, כשמעתי שהממשלה לא תעמוד בתחייבותה כלפי ניצולי השואה בשל ענייני תחיקה ראיתי בעיני רוחי את הכותרות המודיעות על כך שהממלה של עומדת בהבטחתה לאורון ובכלל התוספת היא מזערית הבשוואה לצרכים. חכם יותר , אנושי ומעשי היה לאפשר את הביטוח ולהפנות את הכספים המוספים לסל הבריאות לחלשים ביותר. אחזוא ואמר שאני ממש סולדת מן הטיעון שאורון מוביל ווודאי גם תמיר.ולחוששים מהפרטה הרי שזו חוגגת בבתי הספר והרפורמה של השרה רק מעודדת אותה שהרי המורים יהפכו לעובדי הבלן שבמקרה זה יהיה מנהל בית הספר שכל מי שלא יסור לפקודתו יורחק בקלות.
    לפני יומיים באחת הנסיעות המיגעות בתחבורה הציבורית בבאר שבע " שיחקתי" בראשי בהרחבות של אותו העיקרון שח"כ אורון מקדם. אני מציעה לאסור נסיעה ברכב פרטי בבאר שבע. אני משוכנעת שלו נאלצו אותם בעלי הרכב לנסוע בתחבורה הציבורית , בעיקר אם היו אלה תושבי ערי הלווין שסביב לעיר ( ובני הקיבוצים והמושבים) או דיירי השכונות המבוססות, היו מפעילים לחץ לשיפור השרות ולהחלפת האוטובוסים ה" דפוקים" של חברת מטרודן. אני גם מניחה שלחצם היה גורם להכנסת ' מוניות שרות' שהיו מתחרות במטרודן. אני משוכנעת שלו אסרו על אותם בעלי היכולת לבנות לעצמם ערים ויישובים ובהם מוסדות תרבות , חינוך ורפואה איכותיים היו אלה מפעילים לחץ לשיפור המוסדות הללו באזורים חלשים.
    עזות המצח שבטיעון של אורון ודומיו מצערת ומכאיבה בשל הצביעות שהרי הם לא מונעים את שיפור התנאים בבתי החולים במרכז עד שיושוו התנאים בבית חולים בבאר שבע, למשל.
    מעניין שאותה ההתגייסות לשוויוניות תקפה אצלם רק כשהדבר נוגע בחולים קשים או בילדים נכים. למה שלא תחוקקו חוק שימנע משכרם של שרים וחברי הכנסת להיות צמוד לשכר הממוצע. מנעו זאת מכל אלה הנהנים מהצמדה זו והתנו אותה בהכלתה על קיצבאות זיקנה, נכות ופנסיה. נראה אתכם על חזקים.
    יש עוד המון דוגמאות שבהם לא מופעלת חזקת השוויון.
    כל טוב
    שולמית

    כל טוב
    שולמית

    • נדב הגיב:

      קודם כל, בחרת דוגמא לא מוצלחת. יש הרבה ערים שלא מאפשרות כניסת מכוניות פרטיות למרכזי הערים. אבל אתייחס לעיקרון ולא לדוגמא.

      אפשר להביא כל טענה אד-אבסורדום, ולהראות למה היא מגוחכת. השיטה הזו תחייב אותנו לתמוך באחת משתי שיטות – או קומוניזם של נמלים או שוק חופשי לחלוטין בלי שום פיקוח מדינתי. אני מעדיף את שביל האמצע. בכל פעם שתעלה שאלה של הגבלה על החופש של האזרחים כדי להשיג שוויון אני אשקול את הסיכונים מול הסיכויים.

      כאן השאלה היא קריטית, כי מדובר בשני מישורים בעייתיים מאוד. יש כאן שתי חריגות מהסטטוס קוו (מצד המפריטים, למען הסר ספק), שהן צעד גדול מאוד לקראת הפרטת הרפואה והחינוך. הסייעות המדוברות הן עובדות פרטיות שנכנסות לבית ספר ציבורי; השב"ן שובר את העקרון של הביטוחים המשלימים, לפיו אלו מכסים רק 'אקסטרות' וכל מה שאזרח צריך לקבל למען בריאותו הבסיסית אמור להיכלל בסל התרופות. שתי החריגות האלו מאיימות על שני תחומים שהפרטתם היא לא פחות מאסון. לטעמי מדובר בבכייה לדורות, ששווה את הסבל העצום (ואני לא מזלזל בו לרגע) שנגרם לאדם שאינו יכול לקבל תרופה כי היא אינה נכללת בביטוח המשלים, או להורה שילדו לא יכול להשתלב בחינוך הרגיל.

  6. […] אם החברה שלנו סובלת ממשהו זה מעודף אינדיבידואליזם. כתבתי על זה בעבר – מבחינתי, שייכות לקבוצה היא העובדה שאני מוכן לסבול […]

  7. […] ***** נראה לי שיש מעט מאוד סוציאליסטים בין האנשים שמכנים עצמם ככאלו בארץ. רובם חושבים שאנשים אחרים צריכים לתת להם כסף, אבל כמה מהם יסכימו עם הפוסט הזה של נדב? […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877474 דפים נצפים, 61 היום
308942 ביקורים, 27 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏