סוף הגלובליזציה – מבט של מתרגל

נדב

מאז שנת 2004 אני מתרגל (בהפוגות) את הקורס 'הגלובליזציה בת זמננו – מבט ביקורתי', שמעביר ד"ר דניאל דה-מלאך במחלקה לסוציולוגיה באונ' בן גוריון.

בקווים כלליים, הקורס מתאר שלוש גישות לחקר הגלובליזציה, כל אחת מהן מנתחת אחרת את הגורמים לגלובליזציה ולכן גם את אופיה ואת עתידה.

גישת ה'הגמוניה הליברלית', שרואה את מקור הגלובליזציה בהגמוניה האמריקאית החל משנות ה-80, שאיפשרה לארה"ב לכפות סדר עולמי ליברלי – שהוא, לפי גישה זו, עדיף לכולם אבל אפשרי רק כאשר יש מעצמה חזקה שיכולה לכפות אותו. תומכיה של גישה זו חלוקים בשאלת העתיד – האם המערכת הכלכלית העולמית (הבנק העולמי, קרן המטבע וכו') צברה מספיק כוח כדי לשמר את המערכת גם כשארה"ב תחלש?

'הגישה הסוציולוגית המרכזית', כפי שכינינו אותה בקורס, מוצאת את שורש הגלובליזציה בהתפתחויות טכנולוגיות. ברגע שאפשר לסחור בן רגע בין סין לארה"ב, טוענים תומכי הגישה, סחר כזה יתרחש. מרגע שיש טלפונים סלולריים, תקשורת מחשבים מהירה וכו', הגלובליזציה תתקדם. חלקם (גידנס) חושבים שזה תהליך חיובי; אחרים (ברבר) רואים בעיקר את הצדדים השליליים שלו. זה לא משנה – כולם מסכימים שהטכנולוגיה לא תחזור אחורה, ולכן הגלובליזציה אינה הפיכה.

הגישה הנאו-מרקסיסטית אינה מכנה תהליך זה גלובליזציה; לדידה, יש כאן אימפריאליזם אמריקאי. האמריקאים מנצלים את כוחם כדי לנצל את שאר אומות העולם. בנוסף, לא מדובר על תהליך חדש מעיקרו – הניצול האמריקאי לא התחיל עם קריסת הגוש הקומוניסטי, והיה קיים גם לפניו, עם כי הקריסה איפשרה לארה"ב להרחיב את הניצול בצורה משמעותית.

לטענת הנאו מרקסיסטים, המצב הזה לא יכול להימשך לנצח. עברנו כבר את שלב עודף הייצור שמתאר מרקס; האימפריאליזם האמריקאי גלש מהשלב היצרני לשלב הפיננסי-מלחמתי שלו, שהוא שלב בלתי-יציב מטבעו ולכן הוא מוביל לקריסה של המערכת העולמית החד-קוטבית.

עכשיו, כדאי לזכור שאת כל זה לימדתי (ולמדתי…) לראשונה ב-2004. לפני ארבע שנים, העולם נראה אחרת לגמרי. ארה"ב בדיוק החליטה לפלוש לעיראק, על אפן ועל חמתן של שאר מדינות העולם – ולא נראה שזה ממש מפריע לה; הכלכלה האמריקאית יצאה ממשבר הדוט קום, והוכיחה שהיא חזקה יותר משהייתה לפניו; סין, הודו ושאר 'השווקים המתעוררים' בדיוק החלו בזינוק הענק שלהם קדימה. המערכת הקיימת נראתה איתנה כפי שלא הייתה בעבר, ונראה היה שהיא רק מתחזקת.

לאור נתונים אלו, הגישה הנאו-מרקסיסטית נראתה תאורטית לחלוטין, שלא לומר הזויה. עם כל הכבוד לגרפים שמראים את השינוי ביחס בין המגזר היצרני למגזר הפיננסי, הדיבורים על שקיעה נשמעו כמו הגיגים של מהפכנים מזדקנים, שויתרו על הנסיון להביא את המהפכה באופן אקטיבי ועכשיו מנסים למצוא סימני קריסה בכל שביב מידע, כמו קוראים בקפה שממש מתאמצים לראות בגוש השחור הזה אביר או ארנב.

כחלוף השנים, החלו להופיע סימנים שאולי הסוף באמת מתחיל להתקרב. זה התחיל בקטן – נמל רוסי בסוריה, צ'אווס ואחמדינג'אד מעיזים לקרוא תיגר על המעצמה ולא קורה להם כלום, ועוד כהנה וכהנה. והנה, ההתפוררות הופכת לקריסה. מצד אחד, המלחמה בגאורגיה מעידה שגיבוי אמריקאי הוא כבר לא הקלף הטוב ביותר שמדינה יכולה לשחק עליו; ומצד שני עומד, גדול ומהדהד, המשבר הכלכלי(מישהו צריך למצוא תרגום נורמלי ל-meltdown). פתאום, הרעיון שצמיחה פיננסית זה דבר מסוכן ובלתי יציב, שעלול לקרוס אל תוך עצמו, כבר לא נשמע כמו רעיון הזוי של כמה חולמים במאורות אפופות עשן באמריקה הלטינית. עכשיו אנחנו כבר שומעים שכולם יודעים שהייתה בועת דיור, שהיא נופחה באופן מכוון כדי להתאושש מבועת הדוט קום – שנופחה כדי להתאושש מהמשבר בדרום מזרח אסיה. אם בשנת 2004 הייתי אומר דבר כזה לסטודנט, הייתי נאלץ לאמץ את הטון של 'תיאוריות הקונספירציה האלה, אתה יודע'.

האם זה סוף הגלובליזציה? הכותרת שבחרתי קצת נחרצת מדי. יכול להיות שהמערכת הפיננסית העולמית תתאושש ותמשיך לתפקד כמו שתפקדה לפני שנתיים. לטעמי הסיכוי לכך נמוך, וככל שהמשבר ימשיך להעמיק – ואל חשש, הוא יעמיק – עוד ועוד מדינות יתפתו להציב חסמים בפני הסחר הפיננסי הגלובלי כדי למנוע מהמשבר להכות בהן במלוא עוצמתו. וזהו, הרי, הצעד הראשון בדרך חזרה מהגלובליזציה לכלכלה הלאומית.

האם סוף הגלובליזציה הוא טוב או רע? כאן אני לא מוכן להמר. האינטואיציה המיידית אומרת שאם מדינת הרווחה הייתה בשיא כוחה בעידן של משקים לאומיים סגורים יחסית, והתמוטטה כשהמשקים האלו נפתחו – הרי שסגירתם מחדש תביא לחזרתה. אבל אינטואיציות מיידיות כאלה הן מסוכנות.

התנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים היום שונים מהותית מאלו ששררו כשצמחה מדינת הרווחה, ולכן יש להניח שיצמח משהו שונה. מה? קשה לדעת. סוג שונה של מדינת רווחה? פריחה מחודשת של פאשיזם לאומני? משהו שעוד לא הכרנו? קשה לדעת. יש להניח שניפטר מרבות מהרעות החולות של הגלובליזציה, ובראשן המדיניות הנאו-ליברלית הקיצונית. סביר להניח שיצמחו דברים טובים, ולצידם גם הרבה דברים רעים. בכל מקרה, יהיה מעניין.

2 תגובות »

נדב ב4/11/2008 21:31 תחת בעולם

2 Responses to “סוף הגלובליזציה – מבט של מתרגל”

  1. נמרוד ברנע הגיב:

    זה בדיוק מסוג הפוסטים שבגללם עשיתי מנוי על הבלוג שלך.
    הוא מקבל תוקף משמעות אחרי שהיום לראשונה בחיי הייתי ב"תרגול" – מושג שתמיד היה נראה לי מוזר, אבל עכשיו כסטודנט הוא נראה יותר מציאותי (בכל מקרה, התרגול שלי היה יותר מוצלח מהשיעור עם המרצה הבכיר, כך שזה גם היה מגניב).

    לגישתי הגלובליזציה היא שילוב בין הגישה הניאו-מרקסיסטית לגישת הסוצולוגיה המרכזית (עם כי גם השורשים לגישת הסוצויולוגיה המרכזית קשורה לאלמנטים המטריאליסטים במרקסיזם, שהשינוי באמצעי הייצור משפיעים על יחסי הייצור וכן הלאה). להתפתחות הטכנולוגית יש תפקיד משמעותי מאוד בשינויים ההיסטוריים, לתפיסתי ובפרשנותי את המרקסיזם.

    בנושא תחילת קריסת ההגמוניה הארה"בית – דווקא במקרה הזה אני נאלץ להסכים עם פוקאיימה, שכבר חזר בו, לפחות לטווח הקצר. מכיוון שלשמאל אין עדכון של המרקסיזם לתקופת הגלובליזציה ואין לנו יכולת לחתור להגמוניה (וגם אין לנו גוף הלכה שלם וחלופי לקפיטליזם) אז לא יהיה שינוי משמעותי. השינוי הכי משמעותי, כל עוד לא נענה על האתגר האינטלקטואלי שניצב מולנו, הוא שיהיה יותר פיקוח ברגולציה, חיזוק מנגוני הרווחה והסולידריות החברתית. האם בטווח הרחוק זה יביא לשינוי? אולי, אני מקווה, אבל באותה מידה זה גם יכול לחזור לאחור. הרי בל נשכח שעד שנות ה-70 הגישה הקיינסיסטית הייתה השלטת והתרחקנו מאז שנות אור לעבר מילטון פרידמן. כמו כן, לקח נוסף שאנחנו יכולים ללמוד, זה שאי סוציאליסטי לא יכול להתקיים בים הקפיטליסטי.

    • נדב הגיב:

      א. תודה 🙂

      ב. אין ספק שבגישה 'הסוציולוגית המרכזית' יש משהו שהוא הרבה יותר מרקסיסטי מאשר בגישה הנאו-מרקסיסטית, במובן של חשיבות הטכנולוגיה. המחלוקת שלי איתם – ועם מרקס, לצורך העניין – הוא לא האם לטכנולוגיה יש השפעה על יחסי היצור ועל 'מבנה העל', אלא האם ההשפעה הזו היא דטרמיניסטית. האם התוצאה של מחרשת הברזל היא בהכרח פאודליזם, האם התוצאה של האינטרנט היא בהכרח שוק פיננסי גלובלי.
      איך זה שהפיכת הטלפון לאמצעי תקשורת זמין, וגם בינלאומי, קרתה בדיוק בתקופה שבה הגבולות הכלכליים נסגרו?

      ג. אני בטח לא טוען שחל פה שינוי בלתי הפיך, והליברליזם לא יחזור. נראה לי שכמו ב-1930, גם היום מי שטוען שמשבר הקפיטליזם יביא לקריסתו הבלתי-חוזרת שוגה בחלומות. אני לא מייחל ליותר ממה שקרה בעקבות המשבר של 1929 – חצי מאה של מדיניות שוויונית יותר. נראה לי מספיק לקוות לו, לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877296 דפים נצפים, 19 היום
308864 ביקורים, 14 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏