הרהורים של אבא

זהו, עכשיו זה (כמעט) סופי.

נשארו עוד כמה מכשולים ביורוקרטיים, אבל החל מהיום אני יכול להכריז על עצמי, לא רשמית אבל מעשית, כדוקטורנט בבית הספר לעבודה סוציאלית ולמדיניות חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית שבירושלים.

סיפרתי פה בעבר על ×–×” שאני עוזב את בן-גוריון ומחפש אפשרויות אחרות. עברתי על כל המחלקות הרלוונטיות בכל האוניברסיטאות שנמצאות דרומית לחיפה וצפונית לאילת. פגשתי הרבה מנחים, קיבלתי הרבה רעיונות מעניינים, פעמיים כבר הייתי בטוח שסגרתי ודברים השתנו ברגע האחרון – ועכשיו ×–×” סופי וסגור, והשבוע אני מתחיל את לימודי ההשלמה.

היו הרבה שיקולים בעד ונגד הבחירה בירושלים בכלל והבחירה בעבודה סוציאלית בפרט. חלקם טכניים (לימודי השלמה, היעדר רכבת) וחלקם מהותיים יותר. עד לקיץ האחרון, הגדרתי את עצמי בלב שלם כסוציולוג. היציאה מהמסלול הכבוש של הסוציולוגים – תואר ראשון, מאסטר, דוקטורט ופוסט, כולם במחלקות לסוציולוגיה – עשתה לי פרפרים בבטן מהבחינה הרגשית, גם אם מהבחינה הפרקטית השתכנעתי שהצעד ×”×–×” לא יזיק לקריירה שלי, ועשוי אף להועיל לה. אם אני לא סוציולוג (ולא עובד סוציאלי), מה אני בעצם?

מצד שני, אני עושה את הדוקטורט אצל שניים מהחוקרים המובילים בארץ בתחום שלי – ×’'וני גל ומימי אייזנשטט, שאפילו מצוטטים בהרחבה בתיזה שלי. גם בית הספר נראה כסביבה טובה, עם דגש חזק מאוד על התחום של מדיניות חברתית. הרבה חוקרים שעוסקים בתחום, קבוצת מחקר וקבוצת דוקטורנטים, וכנראה שלא אסתובב לי לבד באפלה… כך שהעתיד נראה בסדר, גם אם מתעוררים קצת חששות.

הבחירה בבית הספר לעבודה סוציאלית לא יכולה שלא להזכיר לי את אמא שלי. אחרי פטירתה, דיברנו הרבה על ×–×” שכל אחד מהאחים אימץ היבט ×›×–×” או אחר של עבודתה המקצועית המגוונת – ולי הדביקו, כמובן, את ההיבט של המחקר החברתי. בכך שאני עובר לעשות מחקר ×›×–×” בבית ספר לעבודה סוציאלית, אני מתקרב עוד קצת אל דרכה.

* למעשה, התואר הזה, אם וכאשר, לא הופך אותי לעובד סוציאלי אלא לדוקטור לעבודה סוציאלית. אבל תודו שהכותרת 'דוקטורנט עברי גאה לעבודה סוציאלית' נשמעת הרבה פחות טוב.