??????? ?? ???

לאחרונה התבשרנו על לידתו של לוחם חברתי חדש – עופר ×¢×™× ×™, מזכ"ל ההסתדרות. דניאל בלוך, למשל, הכתיר את הטור השבועי שלו בעבודה שחורה בכותרת '×¢×™× ×™ מחזיר עטרה ליושנה' – לא פחות. הוא כותב:

עופר עיני שהופיע במוצ”ש בתכנית “פגוש את העיתונות” בערוץ ה-2 הרשים ביותר בדמות של מנהיג מאוזן, הפועל על בסיס עקרונות חברתיים והיודע את גבולות כוחו במציאות הנוכחית. ההסתדרות אינה כל יכולה כבעבר והכל מצטערים על כך.
[…]
החידוש אצל עופר עיני הוא גם בהצהרתו שהוא בא לפעול לטובת החלשים ועל כן הוא תומך ומשתתף בפעילות שמארגנת חברת הכנסת, שלי יחימוביץ, למען עובדי קבלן. הוא עומד בראש המאבק למען ביטול הקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי ומודיע כי מפלגת העבודה תצביע נגד התקציב אם עוול זה לא יתוקן.

דניאל – והוא ממש לא לבד – מתרשם משיתוף הפעולה של ×¢×™× ×™ עם המעסיקים. שיתוף הפעולה של ×¢×™× ×™ עם שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים, מזכירה לרבים מחזות שנשכחו, שבהן שוק העבודה מתנהל בצורה מסודרת ומבוסס על הסכמים קיבוציים המקיפים את הרוב המכריע של העובדים, אם לא את כולם. התומכים במהלכיו של ×¢×™× ×™ רואים לנגד עיניהם מודל מרכז-אירופי, שבו המעסיקים ואיגודי העובדים מגיעים להסכמות ביניהן ללא צורך בתיווך ממשלתי.

אלא שהתומכים הנלהבים של המדיניות הזו שוכחים שיש לה גם חסרונות, ויותר מכך – שהמהלכים של עופר ×¢×™× ×™ מעידים על כך שהחסרונות הללו בולטים בגרסא הישראלית החדשה של שיטה זו הרבה יותר מאשר במדינות המקור.
החיסרון המרכזי של שיטת משא ומתן זו היא ×”×”× ×—×” המרכזית שלה. לפי ×”× ×—×” זו, ארגוני העובדים מייצגים את כל העובדים וארגוני המעסיקים – את כל המעסיקים. לכן, תוצאה שתוסכם על שניהם תהיה טובה לכלל. בפועל, ארגוני העובדים מייצגים ברוב המקרים בעיקר את העובדים החזקים, שהאינטרסים שלהם שונים מהותית מהאינטרסים של קבוצות אחרות של עובדים. ואכן, במדינות רבות בהן השיטה הזו היא הכלי הדומיננטי לקביעת הסכמות בשוק העבודה (גרמניה ואוסטריה הן דוגמאות בולטות), התוצאה היא פערים משמעותיים בין קבוצות שונות של עובדים. עובדים חלשים, נשים, מהגרים – כולם זוכים לתנאים טובים הרבה פחות מאלו של העובדים מהמעגל הראשון.

לא רק שעיני משחזר את הדפוס ×”×–×” בצורה מושלמת, הוא עושה דבר חמור הרבה יותר – כדי לבסס את מעמדו של המשא-ומתן ×”×–×”, הוא מתערב פעמים רבות במקומות בהן הממשלה מבקשת להתערב, ובמשא ומתן עם המעסיקים קובע הסכמים שמעניקים לעובדים חלשים תנאים גרועים מאלו שהיו מקבלים בעקבות ההתערבות הממשלתית. שתי דוגמאות בולטות הן פנסיה חובה וחוק חברות כוח אדם – שני הישגים שעיני מרבה לנפנף בהם כהישגיו החברתיים.

פנסיה חובה הפכה לנושא חם בבחירות האחרונות. לאחר שהעבודה התחייבה להנהיגה, קדימה והליכוד החרו-החזיקו אחריה. אלא שכפי שציינתי בעבר, פנסיה חובה היא עניין מורכב, ואופן היישום שלו קריטי לתוצאות החברתיות של הנהגתו.
ואכן, בהתאם לתחזית זו, מיד לאחר הבחירות החלה התחרות על קביעת הפרטים הקטנים שיקבעו את עתידם הפנסיוני של הישראלים. שלושה גורמים החלו לנסח חוק פנסיה – ועדת שרים בראשות עמיר פרץ, צוות במשרד האוצר וצוות משולב של ארגוני המעסיקים ושל ההסתדרות. הראשונים שסיימו את עבודתם היו המעסיקים וההסתדרות, וההסכם שחתמו עליו הורחב על ידי אלי ישי, שר התמ"ת, לכלל העובדים במשק.
ההסכם שהשיג ×¢×™× ×™ לוקה בחולי שהוזכר לעיל – הוא אינו נותן מענה פנסיוני הולם לקבוצות העובדים החלשות במשק. שני החסרונות העיקריים של ההסכם עליו חתם ×¢×™× ×™ הם התקופה הארוכה שבה ניתן להעסיק עובד ללא פנסיה (9 חודשים), וההפרשה הנמוכה לפנסיה, ביחס להפרשה המקובלת במשק (15.5%, לעומת מינימום של 17.5%).
אם ההסכם ×”×–×” ×”×™×” מושג בפני עצמו, ניתן ×”×™×” לתרץ את ההישג העלוב. בתנאים הקיימים במשק הישראלי, יאמרו המסנגרים, כל מה שאפשר להשיג עבור העובדים – מבורך. אלא שלא ×–×” ×”×™×” המצב – ברקע המשא-ומתן שניהל ×¢×™× ×™ עם המעסיקים עמדו שתי הצעות אחרות לפנסיה חובה, שלפי ההדלפות היו אמורות להיות טובות מההסכם שגיבש. לחתימה של ×¢×™× ×™ על ההסכם הייתה משמעות אחת – הוא מנע מגורמים ממשלתיים להעביר בחקיקה פנסיה חובה, שתהיה עדיפה על ההסכם שהשיג.

המקרה של חוק חברות כוח אדם הוא חמור עוד יותר, משום שכאן פעל ×¢×™× ×™ כדי להרע את התנאים של עובדי כוח אדם, כפי שהובטחו להם כבר בחוק. 'חוק חברות כוח אדם' הוא בייבי של עמיר פרץ – הוא העביר אותו בממשלת ברק (99), ולאחר שפרש ממנה החוק הוקפא בכל חוקי ההסדרים – עד ×–×” האחרון. כאשר עמיר פרץ התמנה לתפקיד שר הבטחון, הוא התחיל לפעול ליישום החוק – חלקו הראשון של החוק, הנוגע להשוואת התנאים של עובדי חברת כוח אדם לאלו של עובדי הארגון בו הם מועסקים – נכנס לתוקף. חלקו השני של החוק, הנוגע להעברתם של העובדים לארגון בו הם מועסקים לאחר 9 חודשים, אמור ×”×™×” להיכנס לתוקף באוגוסט 07.
כאשר עמיר פרץ לא נבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ההתחייבות להפעיל את החוק באוגוסט ירדה מהפרק באופן מסתורי. החוק נשאר מוקפא, בהתאם לחוק ההסדרים, עד סוף 2007.
האוצר ראה כי טוב, ורצה להמשיך בהקפאה עוד שלוש שנים. כנראה שכאן הוא הגדיש את הסאה, ומפלגת העבודה לא הייתה מוכנה לראות סעיף שמפר בצורה כל כך בוטה את ההסכם הקואליציוני. אפילו בנושא שכר המינימום הנפיק שר האוצר איזה תירוץ עלוב בדבר דחייה בגלל סיבה כזו או אחרת. ההקפאה ירדה מחוק ההסדרים.
וכאן קרה הלא-יאומן. עופר ×¢×™× ×™ התחיל לנהל משא ומתן עם המעסיקים על החוק. המעסיקים דרשו שתקופת ההעסקה המקסימלית כעובד חברת כוח אדם ×™×”×™×” מקסימום 24 חודשים, במקום 9. ×¢×™× ×™ – תקשיבו טוב – הסכים לעלות ל-18. יו"ר ההסתדרות הסכים לחוק שפוגע באופן ×”×›×™ מובהק שיש בעובדים. רק בגלל שעיני והמעסיקים לא הצליחו להגיע להסכם, החוק נכנס (היום) לתוקף בגרסה של תשעת החודשים.
עיני מתרץ את ההסכמה הזו בכך שהתנאים המושתים על חברות כוח האדם קשים להן ממילא, ועקב כך הן הופכות להיות חברות קבלן. הוא טוען שהגנת היתר על עובדי חברות כוח האדם גורמת למעבר של חברות לתחומים פחות מוגנים.
הטיעון ×”×–×” – של 'הגנת יתר' – נשמע פעמים רבות מצד מתנגדים לחקיקה סוציאלית. הוא המשך פשוט של הגישה ×”(נאו-)ליברלית – שטוענת שאם נפריע לשוק, רק נחמיר את המצב. גישה סוציאל דמוקרטית תגיד – נטפל בחברות כוח האדם, ואחר כך נעבור לעובדי הקבלן.

גם כאן, כמו במקרה חוק הפנסיה, ×¢×™× ×™ מציג התנהגות שפוגעת בעובדים החלשים במשק – בעודו מנסה להצטייר כמגינם. למה הוא עושה את ×–×”? לא בגלל שיש לו כוונות רעות, יש להניח. כנראה שהוא חושב על טובתו ועל מעמדו של הארגון בראשו הוא עומד – ומטרתו היא להחזיר את ההסתדרות להיות גורם משמעותי בשוק העבודה הישראלי. הדרך – מעידה על בחירות ערכיות בעייתיות מאוד.

****
גילוי נאות – ×–×” לא נראה לי מאוד רלוונטי, אבל עמיר פרץ הוא דוד שלי.