עלילות הפעמון בעיר הגדולה (כמעט)

נדב

סיפור קצר ראשון

באחד הימים בקיץ האחרון קיבלתי טלפון מהגן. בוא מהר – הילדה (אז 3.5, היום 4) דחפה משהו לאף. כשהגעתי, הילדה סיפרה לי שהיא שיחקה בחרוז, והוא 'קפץ לה לאף'. מיהרתי למרפאה המקומית, ושם לא לקחו סיכון ושלחו אותנו מייד למיון, מחשש שהחרוז ימשיך לטייל בדרכי הנשימה. נסענו למיון, וכמובן שבדרך ניסינו לשעשע את הילדה כמה שיותר. כשהכל הסתיים בשלום, לאחר כמה שעות של תורים וכמה דקות של חילוץ חרוזים ע"י מומחה אף אוזן גרון, לקחנו את הילדה לקניון1 לאכול גלידה.

סיפור קצר שני

ביום ג' נאלצנו לקחת את הקטן (שנה וחצי) לבית חולים, בגלל חשש לאירוע חמור מאוד – שהתברר בסוף כבכלל לא רציני. הילדה הייתה בינתיים אצל חברים (ונהנתה, לפי עדותה ולפי עדות החברים).

ומה התוצאה?

ביום ד' – יום לאחר שהקטן היה בבית חולים – קיבלתי שוב טלפון מהגן. שוב יש לילדה משהו באף. הריח לי קצת מוזר, שלא לומר מניפולטיבי, אבל רצתי אליה במהירות. הילדה אכן הכניסה לאף חפץ – הפעם פעמון קטן (מהסוג שמעטר שמלות). אין ברירה – חוזרים על הפרוצדורה והולכים למרפאה. אבל איך שהילדה מגלה שאנחנו בדרך למרפאה – 'אני לא רוצה למרפאה, אני רוצה לבית החולים!'. 'אין ברירה, חייבים קודם למרפאה'. הלכנו למרפאה.

הסברתי (באנגלית) לאחיות את עדינות הסיטואציה, והתחננתי שיעשו כל מאמץ לא לשלוח אותי למיון. הן אמרו שכנראה שלא תהיה להן ברירה, אבל מבט לתוך האף של הילדה הראה שהפעמון קרוב מאוד לנחיר, וטוב מכך, הילדה עשתה טעות טקטית והכניסה אותו עם הצ'ופצ'יק שמתחבר לשמלה כלפי חוץ – נקודת אחיזה מושלמת לפינצטה. האחיות החליטו לקחת את הסיכון, הפינצטה נשלפה, הילדה קיבלה הוראה לשכב – ופרצה בבכי מר. 'אני לא רוצה שיוציאו לי את הפעמון כאן. אני רוצה לבית החולים'. כדאי לציין שהבכי כלל גם משיכות אף עזות, שאיימו על מיקומו העדין של הפעמון.

בשלב זה נשבר לי. תפסתי את הילדה והודעתי לה חגיגית שמצד אחד, אני מבין שהיא מקנאה באח שלה ורוצה ליסוע גם היא לבאר שבע, ואכן אקח אותה לבילוי. מצד שני, הבהרתי, אם אנחנו נאלצים ליסוע למיון בגלל שהיא לא מוכנה לשכב בשקט – אנחנו נוסעים למיון וחזרה, בלי עצירות בדרך, בלי צ'ופרים ובלי כלום.

הילדה נשכבה ככפוית שד והפעמון יצא בשלום.

השאלה שאני שואל את עצמי עכשיו – מה הלקח שהיא למדה? האם זה הלקח הרצוי – 'אם את רוצה משהו, תבקשי ואל תדחפי חפצים זרים לאף', או שמא 'בכל פעם שאני דוחפת משהו לאף אני נוסעת לבאר שבע'. אני מניח שאין לי אלא לחכות ולראות…


1. חשוב להדגיש – מדובר בילדה קיבוצניקית, שמגיעה לקניון פעם בחודש לכל היותר. 'קניון', בשבילה, הוא התגשמות חלום.

5 תגובות »

נדב ב13/04/2007 16:02 תחת החיים שלי

5 Responses to “עלילות הפעמון בעיר הגדולה (כמעט)”

  1. ירדן הגיב:

    מה כל כך כיף בקניון?
    טוב מצד שני תמיד אנחנו רוצים את מה שרחוק מהיום יום שלנו.

    • נדב פרץ הגיב:

      כנראה.
      כי הרי סוסים ופרות אמיתיים (שרואים פעמיים בשבוע) זו לא אטרקציה. סוסים ופרות מפיברגלס שעושים אורות וקולות כשאבא מכניס להם שקל זה כן.

  2. איתי הגיב:

    סיפור מקסים

  3. ספלינטור הגיב:

    ניטפוק קטן:
    "ככפוית שד" – הביטוי משמעו ששד כפה אותה, לא הקפיא אותה, ולכן ההטיה הנקבית היא "כפוית שד" (כמו שתוי – שתויה, רצוי – רצויה, תלוי – תלויה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877487 דפים נצפים, 53 היום
308949 ביקורים, 22 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏