על אכזבה וגאווה

נדב

אכזבה

כחוקר מדיניות חברתית, אתה יודע שלא סתם השיטה עומדת. שיש גורמים מוסדיים רבים ומגוונים שמשמרים ומרחיבים את שליטתה. מהתקשורת, שמעדיפה את הצהוב על העמוק, דרך ההסתדרות, שמעדיפה את פשרת השימור על השינוי, ובסוף כמובן בית הדין לעבודה – ומעל כולם מרחפת רוחו של אגף התקציבים.

אבל כחוקר מדיניות חברתית, למדת להיזהר מדטרמיניזם. למדת שאם אפשר לבטל את תכנית הדגל של משרד האוצר, אפשר למצוא חור בכל מקום, ויש סיכוי שגם שביתת העובדים הסוציאליים תצליח למוטט את הגיון ההפרטה, לפני שההגיון הזה ימוטט אותם.

ואז, זה הופך להיות אישי. פתאום מדובר על המשכורת ועל העתיד המקצועי של חברים שלך, של עמיתים שלך, ושל הסטודנטים שלך. ואתה לא יכול שלא להיזכר בתלוש של אמא שלך, שנתנה את נשמתה והקריבה את בריאותה תמורת שכר מעליב.

ואתה מצטרף למאבק. ואתה רואה משני עבריך אנשים נחושים, שמוכנים להקריב הרבה כשהם רואים את התמונה הרחבה. ושאינם נכנעים גם כשכל הכוחות מולם. ושמצליחים לקבוע תקדימים בזירת יחסי העבודה בישראל.

ואז, בחטף, הכל נגמר. כל הכוחות שאתה מכיר, ויודע את עוצמתם, סוגרים על המאבק, וחונקים אותו באיבו. ואתה נשאר עם לא יותר מתחושה חמוצה של כישלון בגרון.

אין תחושה גרועה יותר מאשר תקווה שנכזבה.

גאווה

אבל יש דברים במאבק הזה, שלא ישכחו.

יש קונצנזוס בקרב מרצים למדיניות חברתית במחלקות לעבודה סוציאלית, שסטודנטים לעבודה סוציאלית ממוקדים יותר מדי בטיפול בפרט, ולא מכירים מספיק בחשיבותה של רמת המאקרו. ואם זה נכון לסטודנטים, ודאי שזה נכון לעובדים סוציאליים 'בשטח', שמנותקים מהאקדמיה ועוסקים ביום-יום הטיפולי.

הקונצנזוס הזה חטף מהלומה רצינית בשלושת השבועות האחרונים. גם אם עדיין הייתי מעדיף שסטודנטים ועובדים סוציאליים יכירו את רמת המאקרו טוב יותר, וידעו כיצד לפעול בה – בשביתה העובדים הסוציאליים הוכיחו שהם מודעים לרמה הזו, לאין שיעור יותר מכל מגזר אחר.

כשאיגודים מתפשרים על 'הסכמי דור ב'; כשכל המאבקים הופכים להיות במהירות רבה מאבקי שכר; כשהרופאים יוצאים למאבק כשהדרישה העיקרית שלהם היא הרס הרפואה הציבורית כדי לשפר את שכרם; במציאות הזו, העובדים הסוציאליים השכילו להישיר מבט אל רמת המאקרו, ולהבין שבעיית השכר שלהם לא נובעת מהעלאה כזו או אחרת, אלא מההגיון של ההפרטה והקיצוץ, ודרשו לשנות את המנגנון הזה.

וסטודנטים – שלפי המוסכמות הם 'אדישים' ו'לא אכפתיים' – מתגייסים כולם, מהראשון עד האחרון, ואנשי עו"סים שינוי בראשם, למאבק. ורק מבקשים לשמוע עוד, ולדעת עוד, ולהשפיע עוד.

ואנשי עתידנו – תנועה שהכרתי כשעוד היה מדובר על מאבק אידיאולוגי בתוך ארגון אפור וביורוקרטי, הסוג הכי קשה של מאבק – שהובילו את המאבק, ואת ההתנגדות להסכמים לא ראויים.

למרות הכישלון, למדנו בשבועות האחרונים שיעור חשוב על כוחם ועל מסירותם של עובדים סוציאליים, שגרמו לי גאווה על היותי חלק מהדיסציפלינה (גם אם לא חלק מהפרופסיה).

6 תגובות »

נדב ב29/03/2011 9:00 תחת מדיניות חברתית

6 Responses to “על אכזבה וגאווה”

  1. ובנוסף להכל – זה היה מאבק פמיניסטי יפה. כזה שלא התבייש לקרוא לו על שם רוב העובדות (ע"ע "שביתת המורים") ולא נמנע מלהתייחס למשמעות של "משכורת שנייה".

  2. מיכל רום הגיב:

    קראתי ואהבתי. בדיוק חשבתי היום איך מתמודדים כל הפעילים והפעילות עם הסיום הזה שמרגיש בהרבה רמות כמו החמצה ואכזבה, אבל אסור שישאר רק כזה. כי הוא לא. מכל הסיבות שכתבת ועוד.

  3. נתאי הגיב:

    הכי מרגיז זה שמנכים להם את ימי השביתה מהשכר. נראה אותם מנכים לעובדי הנמלים או חברת חשמל או רשות שדות התעופה ימי שביתה מהשכר. ללא ספק מקויים פה הדיבר הראשון של החברה הישראלית: "דרוס את החלש ובעט לו בראש". ולגבי המאבק אמרו זאת טוב ממני:

  4. […] המאמר המקורי: וסטודנטים – שלפי המוסכמות הם 'אדישים' ו'לא אכפתיים' – […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877291 דפים נצפים, 18 היום
308860 ביקורים, 14 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏