הרהורים של אבא

בעקבות המוות המצער של סגן אסף רמון ז"ל, נזכרתי במקרה של א', יבדל לחיים ארוכים, חבר שלי מהתיכון. בדומה לאסף רמון א' בא ממשפחה שכולה. הוא למד איתי באותה הכיתה בבית הספר. בקיבוץ שלו שירות לא קרבי לא היה אופציה אם היו לך את כל הגפיים, וגם אם חסרו לך חלקים מהן.

אמו של א' לא חתמה לו על טופס הסכמה לשירות קרבי. אני לא יודע מה הייתה הדינמיקה בתוך המשפחה, האם הוא ביקש ונענה בסירוב, או שלא מלאו ליבו לבקש.

זה לא ממש משנה כיוון שא' שובץ כחובש מרפאה באזור הצפון. מה שאמו של א' לא ידעה הוא שהמרפאה לפעמים עולה על אמבולנס לא ממוגן (אף אחד לא חשב בשנות ה-90 העליזות שזה יהיה רעיון טוב שחיילים יסעו רק ברכבים ממוגנים באזורים מאויימים על ידי מטענים וטילים נגד טנקים. ) ונוסעת לטפל בפצועי קרב בתוך לבנון. לפעמים ליווה א' גם שיירות שנכנסו לתוך לבנון. ברור לחלוטין שאם א' היה רק רומז שהוא לא מעוניין להשתתף בפעילויות כגון אלו, בגלל הרקע המשפחתי שלו, איש לא היה דורש ממנו זאת.

כך נפגשנו מספר פעמים בכל מיני מוצבים, עד שיום אחד, מר ונמהר, הקפיצו את הצוות שלי לטיפול בפצועי היתקלות, ושם מצאנו את א' כשרכב מדגם אביר שהועף כתוצאה מפגיעת טיל מונח על רגליו.

כל עוד צעירים שטופי טסטוסטרון בחלקים נרחבים ביותר של החברה מקבלים את המסר שהדרך היחידה להגשים את הגבריות שלהם בגיל 19 היא בקרב ותחת אש, והם מקבלים את המסר הזה בצורה החזקה ביותר האפשרית, מן הגן ועד לתיכון, זה מה שהם ישאפו לעשות, בכל מחיר.

ואת המחיר, ומה זה למות, ומה מוות של בן עושה למשפחה, ילד בן 19 לא יכול להבין, וגם אם הוא יכול להבין הוא לא רוצה להבין, כי מה שמעניין אותו זה להיות גבר ולא בתי קברות צבאיים, ביקורים של קצינת הנפגעים, וחיים של אובדן, דיכאון ובדידות.