פוסטמודרניזם ומוסר – מושגים סותרים?
נדב
לבקשתה של מיה אחת2, ארחיב בהתאם להבטחתי על מוסר פוסטמודרניסטי.
אחת המוסכמות בציבור הרחב לגבי פוסט מודרניזם היא שפוסט מודרניזם ומוסר לא הולכים ביחד. כל פוסט מודרניסט נופל אוטומטית למלכודת הרלטיויזם, שבה `הכל הולך`, והמושג `מוסר` מאבד את משמעותו. בפוסט הזה אני אנסה לטעון שפוסט מודרניזם ומוסר יכולים להסתדר יופי, מכל בחינה מעשית.
נתחיל בהגדרות. שני המושגים, פוסט מודרניזם ומוסר, הם מושגים שנויים במחלוקת וקשים להחריד להגדרה, ולכן לצורך העניין אתן פה הגדרות קצרות של המושגים שישמשו אותנו כהגדרות עבודה. אני לא מתיימר לתת כאן הגדרות מושלמות, אבל אני כן מתיימר לתת בסיס לדיון.
ההגדרה של מוסר תהיה קצרה – פעולה מוסרית היא פעולה שננקטת לא לטובת היחיד אלא לטובת איזשהו כלל רחב יותר. אני יודע שזו הגדרה חלשה מבחינה פילוסופית, אבל היא מספיק טובה לרגע זה ואין לי עניין ליצור הגדרה מבוצרת-היטב.
הבסיס הפילוסופי של הפוסט מודרניזם הוא ההנחה שאין קריטריונים חיצוניים לשום פעולה אנושית. כלומר – כל החלטה ערכית שלנו לגבי ראוי-לא ראוי, טוב-רע, אמת-שקר, נכון-לא נכון יסודה בקריטריונים שהחברה המציאה עבור עצמה, ולא בקריטריונים שנובעים במובן זה או אחר ממשהו חיצוני שאינו חלק מהחברה. ההעדפה שלנו את המדע על כתבי הקודש, ככלי לקביעת האמיתוּת שבטענות על המציאות, לא ניתנת לביסוס "אובייקטיבי" אלא רק להסברים פנים חברתיים. באותו מובן, הקביעה שפעולה אחת היא ערכית יותר, או מוסרית יותר, מפעולה אחרת לא יכולה להסתמך על קריטריון `אובייקטיבי` – פשוט כי אין כזה – והיא נאלצת להסתמך על קריטריונים פנים-חברתיים.
מכאן ברור למה פוסטמודרניזם מוביל ישירות לרלטיביזם – אם המוסר נובע משיקולים פנים-חברתיים, הרי שאין דרך להכריע, בצורה רציונלית, בין המוסר של שתי חברות. בחברה אחת מקובלת סקילת הומוסקסואלים למוות, מכיוון שהומוסקסואליות היא עבירה כנגד חוקי הטבע; בחברה השניה חייבים לכבד הומוסקסואלים בדיוק כמו הטרוסקסואלים בגלל הזכות הטבעית של כל בני האדם לשוויון. פוסטמודרניסט לא יוכל להכריע באופן רציונלי בין שתי הטענות האלה, מכיוון שהוא סבור שגיוס הטבע הוא חסר משמעות גם במקרה הראשון וגם במקרה השני.
הנסיון שלי לבסס מוסר פוסטמודרני נובע מהעובדה שבאותו מצב נמצאים גם הרוב המכריע של המודרניסטים – גם הם לא יכולים להכריע באופן רציונלי בין שתי הטענות, הם פשוט מעמידים פנים שהם יכולים.
במהלך לימודי התואר הראשון בפילוסופיה, שמתי לב שתחום האתיקה (תורת המוסר) הוא תחום חריג. מצד אחד, כולם מכירים בזה שזה תחום פילוסופי חשוב ומרכזי. מצד שני, מוחלים עליו כללים שונים מאשר הכללים שחלים על כל תחום פילוסופי אחר – כללים מקלים הרבה יותר.
נתחיל מהעובדה שלמעשה, אין אף תיאוריה מקובלת בתחום. שתי התיאוריות ה`מודרניות` שמוצגות הן התועלתנות והציווי הקטגורי של קאנט. הסתירות שבתועלתנות מתגלות עוד במהלך הצגת התיאוריה, והציווי הקטגורי, למרות שהוא מלאכת מחשבת לוגית כמו שרק קאנט יודע, הוא `חצי אפוי` ולא מספק בסיס ראוי להצדקה מוסרית.
אבל האבסורד האמיתי היה בדרך בה בחנו את התיאוריות האתיות: במקום לעשות את מה שמצווה הרציונליות, לגבש תשובה ל`מדוע להיות מוסרי` ואז לגזור את המוסר ממנה, אבן הבוחן העיקרית שהצבנו לתיאוריות אתיות היה – האם הן יוצרות מערכת מוסרית שתואמת את המערכת שבאנו איתה מהבית. ניתן לראות את אותו התרגיל בערך על הציווי הקטגורי בוויקיפדיה: הדוגמא המוחצת לעובדה שהציווי הקטגורי הוא בעייתי הוא שפושעי מלחמה נאצים השתמשו בו להצדקת טענותיהם. בעולם רציונלי באמת, היינו בוחנים האם הציווי מקובל עלינו מבחינה לוגית, ולפי התוצאה בוחנים את מעשיהם של הנאצים – ולא להיפך!
הטענה שאני מבקש לטעון כאן היא שלכל המודרניסטים, למעט דוקטורים לאתיקה ואנשים המחזיקים תיאוריות אתיות מקוריות משל עצמם, אין צידוק אובייקטיבי למוסר. ההבדל בין המוסר המודרניסטי לפוסטמודרניסטי אינו בעובדה שהראשון רציונלי, אלא בכך שהשני מודע להיעדר הרציונליות. (ובשלב זה אני מציע לכל המודרניסטים שבינינו, שמאמינים במוסר אבסולוטי – תשאלו את עצמכם האם אתם מעמידים את הקביעות המוסריות שלכם אל מול בוחן אובייקטיבי כלשהו. האם התנגדותכם לטבח העם בדרפור נובעת מכך שהוא לא תואם את הציווי הקטגורי? האם הייתם תומכים בו אם הייתם משתכנעים שהוא תואם אותו?)
מוסר פוסטמודרני, או למצער – המוסר הפוסטמודרני שלי, אינו מתבסס על הצדקות רציונליות-לוגיות. אם תשאלו אותי למה אני חושב שראוי להילחם על זכותם של כל בני האדם למימוש נטייתם המינית לפי רצונם, התשובה שלי תהיה `ככה`. אני לא יכול לבסס את זה על טיעון לוגי מעמיק, ואני סבור שחוסר היכולת שלי הוא אינהרנטי לשאלה – השאלה `מדוע אני סבור כך` היא לא שאלה באתיקה אלא שאלה בסוציולוגיה, שנוגעת לתנאים בהם גדלתי, והיא לא רלוונטית ללגיטימציה שלי להחזיק בעמדה הזו.
השאלה שעולה מהטיעון הזה היא – אם אין בסיס רציונלי לקביעות המוסריות שלך, מדוע אתה סבור שהם טובות יותר מאלו של אחרים? מה נותן לך את הלגיטימציה להיאבק עליהן? התשובה לכך נובעת מההפרדה בין מוסר לבין רציונליות. מכיוון שממילא איני דורש צידוק רציונלי למוסר, אני פטור גם מצידוק רציונלי לעדיפות מוסרית. רצח העם בדארפור הוא עוול, לפי שיפוטי המוסרי – ולכן אני נאבק נגדו (אני לא, אבל הייתי אם הייתי פחות עצלן). אבל הנקודה היא שמי שסבור שהמוסר שלו אבסולוטי נמצא באותה נקודה בדיוק כמוני, אלא שהוא מתכחש לכך.
אחת המוסכמות בציבור הרחב לגבי פוסט מודרניזם היא שפוסט מודרניזם ומוסר לא הולכים ביחד. כל פוסט מודרניסט נופל אוטומטית למלכודת הרלטיויזם, שבה `הכל הולך`, והמושג `מוסר` מאבד את משמעותו. בפוסט הזה אני אנסה לטעון שפוסט מודרניזם ומוסר יכולים להסתדר יופי, מכל בחינה מעשית.
נתחיל בהגדרות. שני המושגים, פוסט מודרניזם ומוסר, הם מושגים שנויים במחלוקת וקשים להחריד להגדרה, ולכן לצורך העניין אתן פה הגדרות קצרות של המושגים שישמשו אותנו כהגדרות עבודה. אני לא מתיימר לתת כאן הגדרות מושלמות, אבל אני כן מתיימר לתת בסיס לדיון.
ההגדרה של מוסר תהיה קצרה – פעולה מוסרית היא פעולה שננקטת לא לטובת היחיד אלא לטובת איזשהו כלל רחב יותר. אני יודע שזו הגדרה חלשה מבחינה פילוסופית, אבל היא מספיק טובה לרגע זה ואין לי עניין ליצור הגדרה מבוצרת-היטב.
הבסיס הפילוסופי של הפוסט מודרניזם הוא ההנחה שאין קריטריונים חיצוניים לשום פעולה אנושית. כלומר – כל החלטה ערכית שלנו לגבי ראוי-לא ראוי, טוב-רע, אמת-שקר, נכון-לא נכון יסודה בקריטריונים שהחברה המציאה עבור עצמה, ולא בקריטריונים שנובעים במובן זה או אחר ממשהו חיצוני שאינו חלק מהחברה. ההעדפה שלנו את המדע על כתבי הקודש, ככלי לקביעת האמיתוּת שבטענות על המציאות, לא ניתנת לביסוס "אובייקטיבי" אלא רק להסברים פנים חברתיים. באותו מובן, הקביעה שפעולה אחת היא ערכית יותר, או מוסרית יותר, מפעולה אחרת לא יכולה להסתמך על קריטריון `אובייקטיבי` – פשוט כי אין כזה – והיא נאלצת להסתמך על קריטריונים פנים-חברתיים.
מכאן ברור למה פוסטמודרניזם מוביל ישירות לרלטיביזם – אם המוסר נובע משיקולים פנים-חברתיים, הרי שאין דרך להכריע, בצורה רציונלית, בין המוסר של שתי חברות. בחברה אחת מקובלת סקילת הומוסקסואלים למוות, מכיוון שהומוסקסואליות היא עבירה כנגד חוקי הטבע; בחברה השניה חייבים לכבד הומוסקסואלים בדיוק כמו הטרוסקסואלים בגלל הזכות הטבעית של כל בני האדם לשוויון. פוסטמודרניסט לא יוכל להכריע באופן רציונלי בין שתי הטענות האלה, מכיוון שהוא סבור שגיוס הטבע הוא חסר משמעות גם במקרה הראשון וגם במקרה השני.
הנסיון שלי לבסס מוסר פוסטמודרני נובע מהעובדה שבאותו מצב נמצאים גם הרוב המכריע של המודרניסטים – גם הם לא יכולים להכריע באופן רציונלי בין שתי הטענות, הם פשוט מעמידים פנים שהם יכולים.
במהלך לימודי התואר הראשון בפילוסופיה, שמתי לב שתחום האתיקה (תורת המוסר) הוא תחום חריג. מצד אחד, כולם מכירים בזה שזה תחום פילוסופי חשוב ומרכזי. מצד שני, מוחלים עליו כללים שונים מאשר הכללים שחלים על כל תחום פילוסופי אחר – כללים מקלים הרבה יותר.
נתחיל מהעובדה שלמעשה, אין אף תיאוריה מקובלת בתחום. שתי התיאוריות ה`מודרניות` שמוצגות הן התועלתנות והציווי הקטגורי של קאנט. הסתירות שבתועלתנות מתגלות עוד במהלך הצגת התיאוריה, והציווי הקטגורי, למרות שהוא מלאכת מחשבת לוגית כמו שרק קאנט יודע, הוא `חצי אפוי` ולא מספק בסיס ראוי להצדקה מוסרית.
אבל האבסורד האמיתי היה בדרך בה בחנו את התיאוריות האתיות: במקום לעשות את מה שמצווה הרציונליות, לגבש תשובה ל`מדוע להיות מוסרי` ואז לגזור את המוסר ממנה, אבן הבוחן העיקרית שהצבנו לתיאוריות אתיות היה – האם הן יוצרות מערכת מוסרית שתואמת את המערכת שבאנו איתה מהבית. ניתן לראות את אותו התרגיל בערך על הציווי הקטגורי בוויקיפדיה: הדוגמא המוחצת לעובדה שהציווי הקטגורי הוא בעייתי הוא שפושעי מלחמה נאצים השתמשו בו להצדקת טענותיהם. בעולם רציונלי באמת, היינו בוחנים האם הציווי מקובל עלינו מבחינה לוגית, ולפי התוצאה בוחנים את מעשיהם של הנאצים – ולא להיפך!
הטענה שאני מבקש לטעון כאן היא שלכל המודרניסטים, למעט דוקטורים לאתיקה ואנשים המחזיקים תיאוריות אתיות מקוריות משל עצמם, אין צידוק אובייקטיבי למוסר. ההבדל בין המוסר המודרניסטי לפוסטמודרניסטי אינו בעובדה שהראשון רציונלי, אלא בכך שהשני מודע להיעדר הרציונליות. (ובשלב זה אני מציע לכל המודרניסטים שבינינו, שמאמינים במוסר אבסולוטי – תשאלו את עצמכם האם אתם מעמידים את הקביעות המוסריות שלכם אל מול בוחן אובייקטיבי כלשהו. האם התנגדותכם לטבח העם בדרפור נובעת מכך שהוא לא תואם את הציווי הקטגורי? האם הייתם תומכים בו אם הייתם משתכנעים שהוא תואם אותו?)
מוסר פוסטמודרני, או למצער – המוסר הפוסטמודרני שלי, אינו מתבסס על הצדקות רציונליות-לוגיות. אם תשאלו אותי למה אני חושב שראוי להילחם על זכותם של כל בני האדם למימוש נטייתם המינית לפי רצונם, התשובה שלי תהיה `ככה`. אני לא יכול לבסס את זה על טיעון לוגי מעמיק, ואני סבור שחוסר היכולת שלי הוא אינהרנטי לשאלה – השאלה `מדוע אני סבור כך` היא לא שאלה באתיקה אלא שאלה בסוציולוגיה, שנוגעת לתנאים בהם גדלתי, והיא לא רלוונטית ללגיטימציה שלי להחזיק בעמדה הזו.
השאלה שעולה מהטיעון הזה היא – אם אין בסיס רציונלי לקביעות המוסריות שלך, מדוע אתה סבור שהם טובות יותר מאלו של אחרים? מה נותן לך את הלגיטימציה להיאבק עליהן? התשובה לכך נובעת מההפרדה בין מוסר לבין רציונליות. מכיוון שממילא איני דורש צידוק רציונלי למוסר, אני פטור גם מצידוק רציונלי לעדיפות מוסרית. רצח העם בדארפור הוא עוול, לפי שיפוטי המוסרי – ולכן אני נאבק נגדו (אני לא, אבל הייתי אם הייתי פחות עצלן). אבל הנקודה היא שמי שסבור שהמוסר שלו אבסולוטי נמצא באותה נקודה בדיוק כמוני, אלא שהוא מתכחש לכך.
נדב ב6/12/2006 23:21 תחת פילוסופיה בגרוש
מריץ FireStats
הבעיה עם פוסט מודרניסטים
היא שהם מתעקשים להכתיב את הערכים שלהם על החברה בה הם נמצאים. "להם" מותר, למשל, לכרות את ידו של גנב, אבל "לנו" אסור. למה? כי בחברה שלנו, זה לא נחשב מוסרי.
ואגב מוסר
מומלץ לקרוא את ספריו של פראנס דה ואל (לינק למאמר מתורגם מסיינטיפיק אמריקן – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3153912,00.html)
דוגמה מצויינת לאי הבנת הבעיה
קודם כל, אני לא מכיר הרבה פוסטמודרניזם ש*תומכים* בכריתת ידיים של גנבים. אם תביא לי אחד שתומך, יהיה בסיס לדיון.
יש ספר של עדי אופיר בנושא
לא קראתי, אך הוא מנסה ליישב את הסתירה בין פוסטמודרניזם למוסר.
מעניין
ותודה על הפוסט המורחב. נהניתי לקרוא.
הפוסט-מודרניזם לידתו בפרוידיזם
להרגשתי הפוסט-מודרניזם קשור קשר הדוק, הוא תוצאה של הפרוידיזם. לאו דווקא הכתבים הדמגוגיים של המשורר הוינאי השטני ההוא, אלא הפרקטיקה, "הטיפול הפסיכולוגי" הוא הרשאה שניתנת ל"מטופל" להמציא-לחבר לעצמו נראטיב. הפרקטיקה-טכניקה הזאת היא שיישמה-תיכנתה את ההשקפה שעל פיה "כל החלטה ערכית שלנו לגבי ראוי-לא ראוי, טוב-רע, אמת-שקר, נכון-לא נכון יסודה בקריטריונים שהחברה המציאה עבור עצמה, ולא בקריטריונים שנובעים במובן זה או אחר ממשהו חיצוני שאינו חלק מהחברה".
אבל כתבתי שנתתי בכוונה דוגמה
קיצונית. הכוונה היתה למנוע מצב בו נתווכח על הדוגמה ולא על העיקרון. אם אתה מעדיף, אפשר לדבר על רצח העם בדארפור: אני משוכנע שלשלטונות סודאן הפשע הזה נראה מוסרי ולגיטימי.
כנראה שלא כתבתי ברור 🙁
כי זו הפואנטה של המאמר.
לעזאזל, סגרתי את החלון במקום לשלוח.
אוף. פעם נוספת:
אני לא צריך צידוק
אתה מפספס את הנקודה המרכזית: הפוסט מודרניסט (בגרסה שלי לפחות) מנתק את הקשר בין מוסר לבין רציונליות. אני מתערב בסכסוך בדארפור לא בגלל שיש לי נימוק רציונלי מוצק שאומר לי שרצח עם זה לא בסדר, אלא בגלל שאני יודע שרצח עם זה לא בסדר – ולא זקוק לצידוק רציונלי. הידיעה שלי מספיקה לי.
הפתרון שלו שונה
עדי אופיר כן מנסה לבסס לוגית מוסר פוסטמודרני
זה מה שנקרא סוציוביולוגיה
שהיא בעצם הקוטב השני של הפוסטמודרניזם. סוציוביולוג יגיד שבטוח שזה בסדר לשפוט אנשים אחרים לפי המוסר שלנו – כי המוסר משותף לכל המין האנושי, שכן הוא התפתח אבולוציונית (או משהו כזה)
הקישור ה`טבעי` הוא הפוך
אין ספק שפרויד השפיע גם על הפוסט-מודרניזם – כמו שהוא השפיע על כל מדעי החברה ועל התפיסה שלנו את עצמנו.
[…] אם נוסיף למסקנה הזו את העובדה שהפוסט של זרובבלה הוא דכאני ומתועב (וכבר פירטתי למה פוסטמודרניסט יכול להחזיק בעמדה כזו), אפשר לראות שלא רק שמותר לפוסטמודרניסט לצאת נגד ’האמת של זרובבלה‘, אלא שיש לו מוטיבציה גדולה מאוד לעשות את זה – כשמודרניסט עובר על פוסטים כאלה לסדר היום, מה שהוא מקבל זה השפעה שלילית על האווירה הציבורית, נניח. כשפוסטמודרניסט עובר על זה לסדר היום, התוצאה היא השפעה על הידע החברתי. כלומר, אם ניתן לעשבים שוטים כאלה לצמוח, בסוף זה יהפוך להיות חלק מהידע החברתי – ערבים הם מסריחים. […]
לא נראה לי שניגשת לבעיה מהכיוון הנכון.
ברור שהמוסר המודרניסטי לא יכול להצדיק באופן לוגי את היסודות הראשונים שלו, כמו גם כל גוף ידע או אמונות אנושי אחר, אבל זו מגבלה שאינהרנטית לכל דבר קיים – הנחות יסוד מעצם הגדרתן לא ניתנות לביסוס, שכן אם היו ניתנות לביסוס, הן לא היו הנחות *יסוד* – , אלא שההבדל המהותי הוא התוקף שהמודרניסט *מייחס* למערכת הערכים שלו – תוקף אבסולוטי. מודרניסט עם אינטגריטי אמור לומר: "אף על פי שאינני יכול לספק נימוק רציונלי סופי למערכת המוסרית שבה אני אוחז, אני מאמין שהמערכת הזו נכונה בכל נסיבות אפשריות, ותוקפה אוניברסלי". פ"מ יאמר: "גם אני לא מסוגל לבסס באופן רציונלי את בחירותיי המוסריות, ובנוסף, אינני מאמין שהן בעלות תוקף אוניברסלי". הנקודה שחשוב לחדד היא שהיכולת לבסס דבר באופן רציונלי אינה קשורה באופן ישיר וחד משמעי לתוקפו של הדבר, או לערך האמת שלו, אלו שתי שאלות שונות במהותן.
גם מערכות עיוורות, קמאיות או פרימטיביות עשויות להיות נכונות. מבחינה לוגית, שאלת האמת של הדבר קודמת בהרבה לשאלת ביסוסו, אף על פי שהפילו' המערבית ניסתה לטשטש את ההבחנה בין שתי השאלות. (במובן מסויים הפוסט הזה מבטא את אותו סנטימנט מודרניסטי לעילא, קרי – הזהות שבין הביסוס הרציונלי האולטימטיבי לבין ערך האמת. אתה חייב להודות שזה קצת פרדוקסלי).
הבעיה אם הפער בין התיקוף לבין ערך האמת היא שהמודרניסט עצמו לא יסכים איתך – הוא יגיד שאמת שאי אפשר לתקף אותה איננה אמת.
הן קאנט והן מיל מנסים לבסס את תורות המוסר שלהם בדיוק בדרך שאתה יוצא נגדה, ולטעון שאין 'הנחות יסוד' מוסריות – הם מנסים לבסס את האתיקה על האונתולוגיה ועל האפיסטמולוגיה.
ולא כל כך ברור לי איפה הפוסט הזה מראה זהות בין ביסוס רציונלי לבין אמת. אם יש זהות כזו, כנראה שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך.
נכון. טענתי שאני כופר בdogma המודרניסטית הזו. למרות זאת אני יותר מודרניסט מפ"מ, בדיוק מפני שעל בעיית האמת, בניגוד לבעיית הרציונליות, אני לא מוותר.
האמפרטיב הקטגורי נשען על הנחות מטאפיזיות שהן גם מטא-מוסריות, ובתור שכאלו, מהווים תשתית אורגנית של בנין הצווים המוסרים הפרטיים ("אל תגנוב", "אל תשקר"). הפיתרון הקאנטיאני, שהוא אולי הפתרון הגאוני והפחדני ביותר בהיסטוריה, לא פותר את בעית הביסוס הסופי, אלא רק מטאטא אותה למקום אחר. (אותו דבר נכון לדעתי, לגבי התבונה הטהורה ובעית החוקיות של העולם).
בקריאה נוספת נדמה לי שטעיתי ואתה אכן לא מזהה בין רציולניות לאמת, אבל תן לי לשאול אותך שאלה היפוטתית למען הסר ספק:
אם מערכת מוסרית א' הייתה ניתנת לפירוק מוחלט לאורה של התבונה, ולביסוס לוגי משכנע ומוחלט (לא אפשרי בעיני, אבל זו כאמור רק שאלה היפוטתית), האם עקב כך הייתה מתחייבת אמיתותה של מערכת מוסרית א'?
אחת השאלות המוצלחות ביותר ששאלו אותי לאחרונה.
אני צריך לחשוב על זה, אבל שתי תשובות בשליפה מהמותן:
א. אם מערכת ניתנת לביסוס לוגי מלא, אני לא בטוח שהיא נשארת מערכת מוסרית. כשאני מציל מישהו ממוות כי הוא היחיד שיודע את הקוד לכספת שבה אני מאחסן מליוני דולרים, אני לא עושה מעשה אגואיסטי. באותו אופן, אם אמצא צידוק רציונלי-אינסטרומנטלי למעשים המוסריים שלי, הם לא יהיו מוסריים יותר.
ב. ביום שאסבור שאפשר למצוא ביסוס חיצוני למוסר, אפסיק להיות פוסט מודרניסט…
(וד"א, מסכים איתך מאוד לגבי המהלך של קאנט.)
התשובה הראשונה שלך גרמה לי לתהות האם הסבר רציונלי מלא של תפיסה מוסרית הוא בהכרח אינסטרומנטלי, או האם אפשרי ליצור הסבר שעונה באופן מלא על השאלה: "למה x צודק", מבלי להבליע בתוכו את הטענה: "כדאי לעשות את מה שצודק". תוך התהיות הללו הבנתי שאני מנסה לדמיין כיצד יראה דבר שנדמה לי בלתי אפשרי מלכתחילה, ואז נשרפו לי כמה מעגלים.
בכל מקרה, אני אענה לשאלה ששאלתי בשלילה מסוייגת. שום צידוק לוגי לא ישכנע אותי באמיתות מערכת מוסרית, כל זמן שהוא מתבצר מאחורי התודעה האנושית כמו אצל קאנט (או מיל לצורך הענין). אני לא מאמין שאפשר ליצור תוקף אוניברסלי באמת, כאשר מנתקים את האדם מהדבר כשהוא לעצמו. הסבר מוסרי ישכנע אותי רק אם הוא יתבע לעצמו תוקף אונטולגי ממש, בלי עכבות או פחד, משהו אפלטוני.