פמיניזם שאריתי. טוב או רע?

נדב

במסגרת לימודי הדוקטורט שלי, אני עכשיו בשלב שבו  אני קורא מאמרים, במטרה להכיר (מחדש) את התחום האקדמי. בכל השנים האחרונות קראתי מאמרים חדשים, אבל הפעם האחרונה שבה קראתי הכל, במטרה לקבל תמונת רוחב של השדה, הייתה לפני ארבע שנים, כשכתבתי את הצעת המחקר לתזת המאסטר. זה מדהים – ומרתק – לראות כמה דברים חדשים נכתבו בארבע השנים האלו, ויותר מזה – עד כמה התפיסה השתנתה, באופן שקשה לראות כשקוראים מאמר פה ומאמר שם. אני מאוד נהנה, ולכן כנראה שאני אציק לכם מדי פעם עם נקודות מעניינות ממאמרים שאני קורא.

קראתי את המאמר Carefair (שכר טיפול?) של פול קרשאו (הקנדי) כבר לפני שנתיים בערך, וכבר אז הקונספט נראה לי מעניין וראוי לבליגה. קרשאו מציג שם רעיון מהפכני. רוב השיח הפמיניסטי על מדינת הרווחה מתבסס על זכויות; על הזכות של אישה להשתתף בשוק העבודה, לקיים משק בית עצמאי, לצאת מהמסגרת המשפחתית ועוד, ועל החובה של המדינה לאפשר לנשים להשיג את המטרות האלה.

קרשאו שואל איך ממגדרים מדינת רווחה נאו-ליברלית. איך הופכים את מדינת הרווחה למכשיר לשוויון, במדינות שנעדרות תפיסה של זכויות חברתיות. בסקנדינביה, שבה הדיבור על הזכות של העובד (הגבר) לשוויון כלכלי מסויים, לאפשרות ליציאה זמנית משוק העבודה ועוד הוא דיבור הגמוני, שהלגיטימציה שלו ברורה מאליה, קל להוסיף לשיח גם את הזכויות של נשים – גם אם הזכויות האלה מתייחסות לנושאים מעט שונים. מה עושים בארה"ב:"(קרשאו, שהוא קנדי, מתייחס לקנדה. אבל קנדה היא אולי הפחות-שאריתית מכל המדינות דוברות האנגלית – השאלה הזו רלוונטית הרבה יותר לארה"ב)":? אם ההנחה היא שגם לגברים אין זכויות, ותפקיד המדינה הוא להציל את מי שעל סף תהום רגע לפני הנפילה – איך אפשר לדבר על 'הזכות של נשים'?

קרשאו מציע דרך לאמץ את השיח של מדינת הרווחה השאריתית, ולנצל אותו לקידום שוויון מגדרי. המושג המרכזי של מדינת הרווחה הנאו-ליברלית אינו זכות, אלא חובה – החובה להתקיים משכר-עבודה (Workfare). המדינה מתערבת במקרים בהם שכר העבודה אינו מספיק לקיומו של האדם – אבל רק בתנאי שהוא פעיל בשוק העבודה. היישום הפרקטי המוכר ביותר לכולנו הוא תוכנית ויסקונסין, שההנחה שלה היא שכדי לקבל קצבה, צריך לעבוד – ושמי שלא עובד לא זכאי לסיוע ממשלתי.

קרשאו מציע להרחיב את התפיסה הזו, ולהחיל אותה גם על טיפול. לפי ההצעה שלו, כדי לקבל סיוע ממשלתי לא מספיק למלא את חובות העבודה – צריך למלא גם את חובות הטיפול. אב שנטש את ילדיו, למשל, וגם אינו משלם לאמם מזונות – יחוייב על ידי המדינה לסייע לה בדרכים אחרות. ההצעה הזו נשענת על הטענה הפמיניסטית לפיה העבודה במשק הבית – שהיא נשית באופן כמעט מוחלט – אינה מתוגמלת, לעומת שוק העבודה שמבטיח תגמול. ההצעה של קרשאו יוצר השוואה בין שני התחומים, אם לא במישור התגמולים אז במישור חובת הביצוע.

כשקראתי את המאמר הזה, אמרתי לעצמי שהוא מדגים בצורה נפלאה את המושג של 'משטר רווחה'. למשטר רווחה יש הגיון פנימי, ונסיון לעבוד שלא בהתאמה להגיון הזה נידון מראש לכישלון. לנסות לשכנע אמריקאים שלאמהות חד-הוריות יש זכות לקבל מהמדינה דירה, מעון והשכלה, בלא תלות במה שהן עושות, שקול לנסיון לשכנע שבדים שנשים חד-הוריות הן עצלניות שכל האשמה במצבם מוטלת עליהן, וצריך לשלול מהן את כל ההטבות כדי שתהיה להן מוטיבציה לצאת לעבוד.

היופי ברעיון של קרשאו הוא שהוא מכיר בהבדלים האלו, ומציע אמצעי להתערבות בחלוקת העבודה הלא-שוויונית במשק הבית שמנוסח בשפה של משטר הרווחה שמובן בארצו שלו. יהיה קל בהרבה לשכנע את הקנדים לשלול זכויות ממי שאינו ממלא את חובותיו, גם אם החובות האלה מוגדרות מעט אחרת, מאשר להעניק זכויות בלי לתלות אותן בחובות. החסרון של הרעיון הוא שהוא מאמץ בלא הסתייגות את ההגיון הזה, ובכך למעשה מחזק אותו.

שכן 'משטר רווחה ליברלי-שאריתי' קיים רק בתאוריה, כטיפוס אידיאלי שמקל על הניתוח. במציאות, בכל מדינה יש מספר קווי מדיניות, שנאבקים זה בזה. בחלק מהמדינות – שבדיה וארה"ב הן הדוגמאות הבולטות – אחד מקווי המדיניות הוא דומיננטי, אך גם בהן יש קווים אחרים שמתחרים בו.

פעולה מהסוג שקרשאו מציע – אימוץ של הלוגיקה של משטר הרווחה הליברלי כדי להשיג הישגים בתחום השוויון המגדרי – עשויה להיות אפקטיבית בהיבט של השוויון המגדרי, אבל היא מוסיפה עוד לבנה להגיון הליברלי, ובכך מחזקת אותו ותקשה על מלחמה בו. נסיון ליישם את התובנות של קרשאו לישראל – למשל, לשלול מאבות מזניחים את קצבת הבטחת ההכנסה – עשוי לשפר במובנים מסויימים את מצבן של נשים חד הוריות, אבל מצד שני הוא יחזק את התפיסה שגם עליהן מוטלת חובה – חובת העבודה – ואם הן אינן ממלאות אותה, גם מהן יש הצדקה לשלול את זכויותיהן.

עד כאן, מה שהתכוונתי לכתוב לפני שנתיים. הסיבה שנזכרתי בפוסט המתוכנן הזה היא שעכשיו אני קורא מאמר נוסף של קרשאו (וחובריו, כפי שנהוג להגיד בז'רגון) שמנסה ליישם את התפיסה הזו. נשים חד-הוריות החיות בעוני, בין אם כאלה שסבלו התעללות מבן-זוגן או של כאלה שפשוט ננטשו על ידו,מואשמות על ידי המדינה במצבן משום שהן עצלניות וחסרות מוטיבציה לעבודה. האשמה זו, אליבא דקרשאו, אינה הוגנת, משום שלרוב האשמה מוטלת דווקא על הגבר שהכה, אנס או נטש אותן. לכן מציע קרשאו להסיט את מוקד המדיניות מהנשים אל הגברים, ולהעניש את הגברים הנוטשים ולא את הנשים הננטשות.

כשקראתי את המאמר הזה – שהוא ההמשך הטבעי של קודמו – הבנתי שהויכוח הוכרע. האימוץ של הלוגיקה של משטר הרווחה הליברלי היא גרועה לא רק בגלל שהיא מחזקת את המשטר הזה בתחומים אחרים, אלא גם – ובעיקר – משום שהיא יוצרת שוויון בדרך שמשקפת את החסרונות של משטר הרווחה הזה.

ההצעה של קרשאו אמנם משרתת מטרה ראויה – הסרת הכתם מעל נשים חד הוריות. אבל הוא אינו מסיר את הכתם, אלא רק מעביר אותו הלאה, לאבות ילדיהן של אותן נשים. הטענה לפיה אבות נוטשים:"(הטיעון לגבי בעלים מכים הוא מורכב יותר, שכן חשוב לא להסיר מהם אחריות, אבל מסקנתו זהה)":  הם תמיד אשמים במצבם היא טענה שמתעלמת מהתנאים החברתיים שיוצרים את התופעה של נטישה – בדיוק כמו שהטענה לפיה נשים עניות הן תמיד אשמות במצבן מתעלמת מהתנאים החברתיים שיוצרים את התופעה של עוני נשי. האימוץ של נקודת המבט הליברלית הביא גם לאימוץ של דפוסי ההתמודדות שלה עם בעיות חברתיות, ורק הסיט את מוקד האשמה – מטרה ראויה אם אתה פמיניסט שמאמין ב'קידום נשים', וקצת פחות ראויה אם אתה אחד מהסוג שמאמין בשוויון מגדרי.

מי שמאמין – כמוני וכמו קרשאו – שנשים במצבי עוני אינן אשמות במצבן, אלא הן קורבנות של מערכת חברתית-כלכלית, נוהג בחוסר צדק כאשר הוא טוען שאבות נוטשים הם האשמים האמיתיים. ומי שמאמץ את התפיסה של נשים כקורבנות, אך מאשים את הגברים – יתעורר מחר בבוקר עם מחקרים שיראו איך אותם הגברים הם הקורבנות של אותה המערכת.

המאמרים

Kershaw, Paul. 2006. “Carefair: Choice, Duty and the Distribution of Care.” Social Politics 13 (3): 341–71.

Kershaw, Paul, Jane Pulkingham and Sylvia Fuller. 2008." Expanding the Subject: Violence, Care, and (In)Active Male Citizenship." Social Politics 15(2):182-206

הקישורים הם לגרסאות בתשלום, למרבה הצער.

21 Responses to “פמיניזם שאריתי. טוב או רע?”

  1. "… התפיסה שגם עליהן מוטלת חובה – חובת העבודה – ואם הן אינן ממלאות אותה, גם מהן יש הצדקה לשלול את זכויותיהן." אני לא בטוחה אם לגמרי הבנתי. הכוונה לחובה לעבוד ככזו, או כחובה של אדם לנסות לפרנס ולטפל בעצמו לפני שהוא פונה למדינה (או לקהילה) ומסתמך עליה?

    • נדב הגיב:

      תחשבי תוכנית ויסקונסין.
      כדי לקבל קצבה, צריך להוכיח שאתה עובד, לא מסוגל לעבוד או מנסה בכל הכוח למצוא עבודה – אחרת הקצבה נשללת ממנו.
      בניגוד למצב בישראל טרום-ויסקונסין, שכל מי שאין לו הכנסות זכאי לקצבת הבטחת הכנסה

  2. דובי הגיב:

    מה שכתבתי בהערה בגוגל רידר:

    נפלא! עוד! עוד!
    (הלוואי שלי היה כוח לכתוב פוסטים כאלה על מה שאני קורא בשביל התזה שלי. אני תמיד מתעצל לסכם ובסוף שוכח הכל)

  3. יוסי לוי הגיב:

    "ממגדרים"? מה זה "ממגדרים"?

    • נדב הגיב:

      איך הופכים את הנושא לרלוונטי לשאלות של מגדר
      למגדר את שאלת מדינת הרווחה זה לשאול לא רק איך מדינת הרווחה משפיעה על מעמד הפועלים – השאלה העיקרית שנשאלה עד שנות ה-90 – אלא גם איך היא משפיעה על יחסי המגדר – מערכת היחסים בין גברים לנשים – ואיך היא מושפעת מהם.

  4. אלעד-וו הגיב:

    ממש אהבתי את הפוסט, אבל לא היה לי משהו מעניין להגיד.

    אני הולך עכשיו לנסות להטות את הדיון; תרגישו חופשיים לא לשתף פעולה.

    קראתי עכשיו את המאמר הבא בניו יורק טיימס:
    http://www.nytimes.com/2009/01/25/magazine/25desire-t.html

    זה נראה לי לגמרי מופרך. מה דעתכם?

    (הגעתי אליו דרך הבלוג של הקולקטיב)

  5. שיר-דמע הגיב:

    חייבת להעיר משהו:
    המונח "מדינת רווחה שאריתית" לא היה לגמרי ברור לי. כדי לא לצאת ממש מטוטמטמת, גיגלתי אותו לפני שהתחלתי לכתוב את התגובה הזו. מתך 10 התוצאות הראשונות בגוגל, 6 הן שלך (בבלוג הזה, בקודם, או באתרים אחרים), אחת היא בתגובה לבלוג שלך, ועוד אחת היא באתר עבודה שחורה (אבל לא שלך). רק שתים לא הצלחתי לקשר ישירות אליך – את זו שבויקיפדיה (אבל אתה עדין יכול לתקן אותי להגיד שאתה כתבת את הערך "מדינת רווחה" בויקי) ואת זו שמסיכום קורס ב"מדיניות ציבורית".
    אני לא מרגישה את עצמי מספיק בקיאה כדי להסיק מהמחקר הלא ממצה הזה מסקנות כלשהן, אבל נראה לי שזה אומר דרשני.
    לגוף העניין, אני מנצלת את הפוסט הזה למה שכבר התכוונתי לעשות בפוסטים אחרים (למשל, זה על קצבאות הילדים) ומזמינה דיון בשאלה הבאה:
    (א) בהנחה שהמדינה האידיאלית שלנו היא מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית ולא מדינת רווחה שאריתית;
    (ב) ובהנחה שזה אומר שלאנשים יש זכויות מינימום כלשהן בתחום הרווחה (בריאות, דיור, חינוך וכד') וש"המדינה" צריכה לדאוג לקיומן ולמילוין של זכויות אלו;
    (ג) ובהנחה שהמדינה איננה יותר מאשר סך כל אזרחיה, ושעיקר הכנסותיה של המדינה באות ממיסים (כי המדינה לא אמורה, למיטב הבנתי, לייצר משהו בעצמה או ליתר דיוק: להיות פעילה בשוק למען רווח);
    אזי:
    (ד) מאיפה בדיוק אמור לבוא הכסף לצרכי (ב)? רק מ-(ג)?

    [אני לא מנסה לעשות פרובוקציות. אני מנסה באמת להבין. אני לא מבינה גדולה בכלכלה, אבל ההבנה הבסיסית שלי היא שמדינה שמנסה לתת לאזרחים שלה יותר ממה שיש להם בעצמם, גומרת בשורה התחתונה במינוס. למיטב הבנתי הצנועה, בתור קיבוצניקית לשעבר, זה בדיוק מה שקרה בקיבוצים]

    • נדב הגיב:

      א. הספירה שלך מחמיאה. גם ויקיפדיה זה עבודה שלי, ואיתי אשר למד ממני את הביטוי והשתמש בו בעבודה שחורה. אבל זה המצב רק בעברית – לחיפוש "residual welfare state" יש הרבה יותר תוצאות. יש יותר תוצאות לביטוי 'מדינת רווחה ליברלית', אבל אותו אני פחות אוהב.
      בכל מקרה, נשבע לך שמדובר בביטוי שגור בשיח האקדמי. אני לא ממציא 🙂

      לשאלתך, הפתרון אכן אמור לבוא מהעלאה דרסטית של המיסים, בעיקר של המיסים על העשירון העליון, אבל כן – גם על מעמד הביניים. זה אומר שמעמד הביניים משלם יותר ומקבל יותר.

      • שיר-דמע הגיב:

        א. אז "מדינת רווחה שאריתית" זה תרגום שלך?

        ב. אני לא כלכלנית, ואם אין לך כוח להעביר לי קורס מקוצר בכלכלה (שזה מוזר, בהתחשב בכך שאתה בכלל סוציולוג) אתה מוזמן לשלוח אותי לעזאזל או סתם לחפש תשובות במקום אחר, אבל הנה השאלות שלי:

        1. אם יהיו יותר מיסים על העשירון העליון (שצריכים, אני מניחה, לבוא לידי ביטוי במידה רבה גם בהגדלת מיסי החברות), מה יגרום לאנשים לעבוד יותר קשה ולייצר הכנסה, ומה ימנע מחברות/מפעלים/שאר-גורמים-שמשלמים-משכורות-לאנשים מלהעביר את פעילותם למקום שבו המיסים נמוכים יותר?

        2. "מעמד הביניים משלם יותר ומקבל יותר" – איך נמנע את הבעיה שהצגתי קודם, כלומר: גרעון כתוצאה מכך שהמדינה נותנת יותר ממש שמשלמים לה? [עוד לא נגעתי בכלל בבעיה של ירידת הגביה ככל שהמיסים עולים, רק בבעיה של כמה נכנס מול כמה יוצא, כי ההנחה היא שאלו שמתחת למעמד הבינינו לא ישלמו כלום ועדין יקבלו]

        3. מכיוון שהזכרת את העשירון העליון ואת מעמד הביניים, ומכיוון שחשבתי שאני נמצאת היום פחות או יותר בליבו של מעמד הביניים, זה שמשלם כשליש מהכנסתו לקופה הציבורית ובסוף לא יכול לקנות בית נורמלי, עשיתי גוגל מהיר כדי לנסות להבין באיזה עשירון אני נמצאת. לפי זה – http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200815180 (אני מקווה שהקישור לא יעיף את התגובה) אני ובעלי נמצאים כנראה בעשירון התשיעי (זה כמובן מכיוון שאין לנו ילדים. ברגע שיהיו אנחנו נצנח כמה עשירונים למטה), שזה יותר גבוה ממה שחשבתי, וזה אומר, כנראה, שלפי השיטה הסומיאל-דמוקרטית אנחנו צריכים לשלם הרבה יותר מיסים ממה שכרגע (כלומר, יותר משליש). זה הרגע בו נשאלת השאלה – מה יהיה התמריץ שלנו (ושל הדומים לנו) לעבוד כל כך קשה, אם זה המצב?

        • נדב הגיב:

          א. אני די בטוח שזה לא תרגום שלי, למרות שאני לא זוכר ממי שמעתי אותו.

          ב. מעמד הביניים ישלם יותר ויקבל יותר. המעמדות הנמוכים יקבלו יותר וימשיכו לא לשלם. המעמד הגבוה (שוב – עשירון עליון, פחות או יותר) יקבלו יותר וישלמו הרבה יותר.

          ג. את מתייחסת לעקומת לאפר, שטוענת שיש איזשהו רף שמעליו ככל שהמדינה תעלה את המס – ההכנסות ירדו.
          יש שתי בעיות עם העקומה הזו. הראשונה היא שאין ראיות ממשיות שהיא קיימת – שאכן אנשים יתחילו לעבוד פחות בגלל העלאות מסים, וההכנסות ירדו.
          הבעיה השנייה – והיותר רלוונטית – היא שלאף אחד אין מושג איפה נמצא השיא של עקומת לאפר, כלומר מאיזו רמה יתחילו ההכנסות ממסים לרדת. בניחוש פרוע אגיד שישראל רחוקה מהנקודה הזו – ולו בגלל שהיו פה הורדות מסים דרסטיות בעשור האחרון (בעיקר לאחוזונים העליונים), ובגלל שרמות המס פה נמוכות בהרבה מאירופה.

          אם נעבור רגע למישור האישי, ולא 'הכלכלני', תני לשאול אותך בכנות: את רוצה באמת לטעון שאם יקחו לך 50% מס, ולא 33% (סתם מספרים) – אז את תשארי פחות שעות בעבודה? תשחקי יותר סוליטייר?

          • שחר הגיב:

            נו, אשמש לרגע כפרקליט השטן במידת מה: אף אחד לא יסרב להעלאה במשכורת אם שיעור המס יהיה גבוה יותר, זה ברור. אבל כבר שמעתי לא מעט אנשים שדחו הצעות קידום בטענה שאחרי שמביאים בחשבון את המיסוי לא שווה להם לקחת על עצמם תפקיד שיתבע מהם יותר שעות או נסיעות עבודה תכופות.
            במישור האישי אני יכול לומר שבעבר יצא לי ללמד קצת במקביל לעבודה מחוץ לאקדמיה, ובהחלט מצאתי את עצמי תוהה אם הצעד הזה הוא סביר כלכלית (מה שמהווה משכורת נאה ביותר כשאתה סטודנט שכמעט לא משלם מסים הופך לתוספת הכנסה בעייתית כשיורדים ממנה חמישים אחוזים, במיוחד כשמדובר בעבודה תובענית וקשה לביצוע כשאתה כבר מנותק בפועל מהשגרה האקדמית).

            הפוסט האחרון בבלוג של שחר..אסקפיזם (תמונות)

          • נדב הגיב:

            השאלה היא האם התופעה הזו היא משמעותית מספיק כדי שתשתפיע על הכנסות המדינה ממסים יותר מאשר ההעלאה, ואם כן – באיזו רמת מיסוי זה קורה.
            בישראל, אחרי שקוצצו כאן המיסים בצורה מאוד דרסטית בחמש השנים האחרונות, אני חושב שאפשר להגיד בבטחון די מלא שאפשר להחזיר אותם לרמתם הקודמת בלי להגיע לצד הלא נכון של העקומה.

          • שיר-דמע הגיב:

            אני חוזרת על השאלה הראשונה שאני לא מרגישה קיבלתי תשובה אליה:
            "אם יהיו יותר מיסים על העשירון העליון (שצריכים, אני מניחה, לבוא לידי ביטוי במידה רבה גם בהגדלת מיסי החברות), מה יגרום לאנשים לעבוד יותר קשה ולייצר הכנסה, ומה ימנע מחברות/מפעלים/שאר-גורמים-שמשלמים-משכורות-לאנשים מלהעביר את פעילותם למקום שבו המיסים נמוכים יותר?"

            אני חוזרת עליה בעיקר כי אני, כמי שמנסה עדין להיות סוציאליסטית, מתקשה להשיב על השאלה הזו (בעיקר על חלקה השני) כשכל מיני קפיטליסטים מטיחים אותה בפניי.

            על החלק הראשון של השאלה אני מתקשה גם להשיב לעצמי, מה שמתקשר לשאלה שלך בסוך התגובה:
            במישור האישי, יש סיכוי שאם יקחו לי 50% מס, אני אנטוש את עבודתי כעורכת דין במשרה אקסטרה-מלאה ואלך לעבוד לי בתור מורה או קופאית בסופר. יש לא מעט פעמים אם שואלת את עצמי, האם שעות העבודה הרבות שלי שוות את זה – את ההקרבה של חיים אישיים ושל שעות פנאי, את הלחץ הכמעט בלתי פוסק וכו'. לא מעט פעמים שקלתי לעבור לעבודה עם ראש קטן, עם שעות עבודה נוחות. אבל כשאני משווה בין תלוש השכר שלי לתלוש השכר של מורה או קופאית בסופר, אני מחליטה שזה בכל זאת שווה את זה. ככל שהפער בין תלושי השכר שלנו יצטמצם, גם ההצדקה למחיר שאני משלמת תפחת. אז אני לא אומרת שלא צריך להעלות את שכר המורים, כי אני כן בעד, אבל זה דיון אחר. הדיון הנוכחי הוא בשאלה מה גורם לאנשים לבחור בעבודה קשה אך מתגמלת, והתשובה היא בגוף השאלה – התגמול. קח את התגמול ותפסיד את העובד. אגב, השכר שלי אינו תלוי בשעות נוספות (בהזדמנות אכתוב מה עשה ועוד צפוי לעשות החוק החדש של שלי יחימוביץ בעניין תלושי השכר לתבנית ההעסקה שלנו), כך שהבחירה שלי היא בין סוג עבודה לסוג עבודה, לא בין יותר או פחות שעות בעבודה הנוכחית.

            לגבי עקומת לאפר (שלא זכרתי את שמה, אבל כן זכרתי אותה מהקורס בדיני מיסים) – אתה התייחסת רק להיבט אחד שלה, והוא – שאנשים יעבדו פחות שעות בגלל שהעלאת רף המס תהפוך עבודה בשעות נוספות לפחות כדאית. התעלמת מהיבט נוסף (חוץ מזה שכבר ציינתי – הטיה לכיוון עבודות שיחס ההשקעה/תגמול בהן יהיה כדאי יותר) והוא הגבייה – שיעור מס גבוה יותר מעודד השתמטות גבוהה יותר מתשלום מס, בהנמקה העצמית ש"בלאו הכי המס לא צודק אז זה בסדר שלא אשלם". אני יודעת שאף אחד לא יודע איפה באמת עובר קו הגבול, השאלה היא אם זה משהו שנלקח בחשבון או לא.

          • נדב הגיב:

            א. ברמה האישית – ברור לי שהעלאת מיסים היא החלק הפחות-סימפטי של מדינת רווחה רחבה. ההנחה שלי היא שהחלק הפחות סימפטי הזה מקבל פיצוי, גם בגלל שאת מקבלת יותר שירותים – אבל בעיקר בגלל שמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית לא משפיעה רק בהיבט הצרכני (אין לי כסף למעון יום, אבל אני מקבלת מעון יום מהמדינה) אלא בשני היבטים חשובים אחרים: אחד הוא סולידריות אזרחית – הרגשת הערבות ההדיית שתושבי המדינה מרגישים זה לזה, מעצם היותם שותפים להרבה מאוד שירותים.
            השני הוא הפחתת התלות שלך במעסיק. את מציגה את העובדה שתעבדי פחות שעות בגלל העלאת רף המס כדבר שלילי – אני רוצה להצביע על זה שהחלשת הקשר בין ההכנסה שלך לאיכות החיים תאפשר לך לעמוד מול המעסיק ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר. אם את יודעת שתוכלי להשאיר את הילדים באותו מעון, להישאר לגור באותה דירה וללכת לאותם חוגים גם אם יפטרו אותך מהעבודה ויקח לך זמן עד שתמצאי חדשה, תוכלי להגיד לבוס שלך שאת אחרי 5 לא עובדת (מה שנקרא דהקומודיפיקציה)
            האינסטינקט שלנו אומר שזה גורם לעצלות – מחקרים מראים שבמדינות שבהן יש שיעור גבוה של דקומודיפיקציה אין ירידה בתפוקה של העובדים.

            לגבי השאלה המקרו כלכלית – אני לא בא לטעון שעקומת לאפר לא קיימת לחלוטין. אני כן טוען (א)שמגזימים בחשיבותה, ו(ב) וחשוב יותר – שאין לי ספק שאנחנו נמצאים בצד שלה שבו העלאת המסים לא תתבטא בירידת הכנסות, בעיקר בגלל שהמסים פה נמוכים מאוד, בעיקר מס החברות.

          • שיר-דמע הגיב:

            אכן האינסטינקט שלי אומר החלשת הקשר בין הכנסה לאיכות החיים עלולה בהחלט לגרום לעצלות. האינסטינקט הזה מגובה במידה לא מעטה בהצלחתה הכלכלית הרבה של התנועה הקיבוצית, ובחוויות הקיבוציות האישיות שלי בפרט (אני יודעת שזה לחלוטין לא מחקר מקיף או מייצג, אבל זה בכל זאת משהו שמחזק את האינסטינקט). אני הולכת כמובן לגגל דהקומודיפיקציה, אבל אשמח להפניות למחקרים הרלוונטיים.

          • נדב הגיב:

            א. אי אפשר להכחיש את הקשר בין תגמול לבין חריצות, אבל זה קשר שרחוק מלהיות חד-חד ערכי. יש עוד הרבה מאוד גורמים שמשפיעים על הקשר הזה (ולראיה, החוויה הקיבוצית שלי שונה מאוד משלך). זו שאלה מאוד תלויית סיטואציה.
            ברור שאם תקחי את המאבטחים בפתח הקניון, ותגידי להם 'אתם יכולים לקבל את אותו תגמול בדיוק, בין אם תעבדו ובין אם לא', בלי לעשות שום דבר נוסף, הם יקומו וילכו הביתה. ברור גם שאדם שעובד בעבודה מספקת מקצועית, בשעות נוחות, עם צוות שהוא אוהב – ישאר לעבוד גם אם יעלו לו את המס ב-5%. השאלה היא איפה נמצאת דרך הזהב.

            ב. אל תטרחי לחפש בכלל בעברית. decommodification. אם את רוצה לקרוא ברצינות על המושג, הוא נמצא בספר the three worlds of welfare capitalism של esping andersen, אחד הספרים המרכזיים בתחום חקר מדינת הרווחה.

          • שיר-דמע הגיב:

            גם החוויה הקיבוצית שלי היא לא חד-משמעית לחלוטין. ברור שגם בקיבוץ שלי היו אנשים שעבדו הרבה יותר מאחרים למרות שלא קיבלו על כך יותר תגמול חומרי. וגם אני, כמובן, עובדת כפי שאני עובדת לא רק בשביל המשכורת אלא גם בשביל העניין ועוד כמה דברים. בהחלט ייתכן גם שאם יעלו לי את אחוז המס שנגבה ממני בעוד 5% אני לא אתפטר מהעבודה או ארד מהארץ (אגב, אופציה שעדין לא הועלתה בדיון הזה, אבל בהחלט קיימת עבור חלקים נבחרים במעמד הבינוני-גבוה שנמאס להם לשלם מיסים ולהרגיש שלא מקבלים כלום בתמורה). לא בטוח שאפשר למצוא את הנקודה המדויקת בה נשבר גבו של הגמל, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.

            הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע..לבטים פוליטיים של הרגע האחרון

          • שיר-דמע הגיב:

            אחרי למעלה משבוע שאני מסתובבת עם העיתון בתיק ולא מוצאת זמן לכתוב את התגובה הזו, הגיע הזמן לפנות קצת מקום.
            באחד מגליונות "גלובס" בשבוע שעבר התפרסם ראיון עם גידי בר-זכאי, סמנכ"ל לעניינים מקצועיים ברשות המיסים. מהראיון הזה (ונדמה לי שגם מעוד כתבה שהתפרסמה באותו שבוע, שאני לא זוכרת מהי) הוצאתי שני דברים מעניינים שרלוונטיים לדיון כאן.

            האחד – כפי שכתבת, אכן אחוזי המס בישראל נמוכים היום באופן משמעותי, גם ביחס לעבר וגם ביחס לעולם, מה שמחזק את דבריך שככל הנראה ניתן להעלות מיסים בחזרה כי יש לאן לעלות.

            השני – בתור סמנכ"ל ברשות המיסים, מי שתפקידו להגדיל את הגבייה, בר זכאי חושב שהדרך הנכונה לעשות זאת היא להפחית מיסים: "אנחנו כבר לא רוצים או צריכים להיות במקום שכולם מחפשים לברוח ממנו בגלל המס. כשמורידים מיסים מגדילים את הפעילות, וזה מושך לפה עוד משקיעים, ואז אנחנו גובים יותר מיסים." כלומר – מי שאמון על גביית המס חושב שצריך להוריד מיסים כדי לגבות יותר בסופו של דבר.
            אין ספק שזה מאוד מזכיר את הגישה הכלכלית של נתניהו – נפחית את הרגולציה, נגדיל את העוגה, כל המשק יצמח וכולם יהנו, גם השכבות החלשות. אני לא חושבת שיש לי כלים להחליט מה נכון. בשיטה של ביבי אני מצליחה למצוא את החורים (מי שנהנה מהצמיחה הוא ללא ספק לא השכבות החלשות), בשיטה של בר-זכאי דווקא פחות.

            הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע..לבטים פוליטיים של הרגע האחרון

  6. שחר הגיב:

    נדב: על סמך תוצאות חיפוש בגוגל נדמה לי ש-residual מתורגם במקרה הזה כ"שיורי" ולא כ"שאריתי" בדרך כלל.

    הפוסט האחרון בבלוג של שחר..אסקפיזם (תמונות)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

768756 דפים נצפים, 361 היום
276283 ביקורים, 304 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏