??????? ?? ???

 Ã—œ×¤× ×™ כמה חודשים חתמו שרגא ברוש ועופר ×¢×™× ×™ על הסכם פנסיה חדש, שצפוי להיות מורחב (או שמא כבר הורחב?) באמצעות צו הרחבה לכל השכירים במשק – מה שנקרא פנסיה חובה.

כפי שצפיתי, ההסכם החדש לא נותן מענה לאוכלוסיות שזקוקות לו יותר מכל – אוכלוסיות של עובדים זמניים, עובדים במשרה חלקית וכו'. להסכם יש שתי מגרעות עיקריות – ראשית, ההפרשות בו נמוכות יחסית (15%, לעומת מינימום של 17.5% בהסכמים מקובלים). שנית, וחמור יותר, ההפרשות מתחילות רק אחרי 9 חודשי עבודה – מגרעה גדולה בשוק עבודה שבו נוהגים לפטר עובדים כל 8 חודשים ולהעסיקם מחדש כדי להימנע ממתן זכויות.

ברשומה הזו אנסה לעשות שני דברים – קודם כל, להסביר מדוע המאפיינים האלה פוגעים בעיקר בנשים בכלל ובאמהות בפרט. Ã—×‘ל אחר כך אראה כיצד ההשפעה הזו מתגלגלת ומשפיעה גם על גברים ואבות.

לכאורה, אין שום דבר אנטי נשי בהסכם הפנסיה החדש – משום שאין בו שום התייחסות מגדרית. לא כתוב שם שלנשים זכויות פנסיה פחותות משל גברים, או שהן זקוקות לתקופת אשכרה ארוכה יותר. אז איך יכול להיות שהסכם ×›×–×” מפלה נשים?

התשובה טמונה במאפייני שוק העבודה השונים של נשים ושל גברים. עובדתית, נשים וגברים משתתפים בשוק העבודה באופן שונה – עובדים מספר שונה של שעות, לאורך תקופות שונות ובמקצועות שונים. לא נכנס עכשיו לתיאוריות הרבות שמנסות להסביר את התופעה הזו – כרגע נתייחס לזה בתור עובדה קיימת. התוצאה של ×–×” היא שלכל שינוי בשוק העבודה השפעות שונות על נשים ועל גברים, גם אם השינוי לא מכיל, לכאורה, שום תוכן מגדרי.

המאפיין הרלוונטי לענייננו של נשים עובדות הוא משך העבודה שלהן. נשים, ובמיוחד אמהות צעירות, נשארות באותו מקום עבודה זמן קצר בהרבה ונוטות Ã—œ×¤×¨×•×© ממקום העבודה לתקופות של חודשים Ã—•×©× ×™×. רק כדי לסבר את האוזן – מניתוח הנתונים הנוגעים לנשים היוצאות לחופשת לידה, עולה שרק ×›-18% מהנשים חוזרות לעבודה במשרה מלאה מיד עם תום חופשת הלידה בתשלום (14 שבועות). הנתון ×”×–×” חשוב משום שבתקופת חופשת הלידה שבתשלום, המעסיק מחוייב להמשיך להפריש לפנסיה עבור העובדת. לאחר 14 שבועות, ההפרשות לפנסיה נפסקות – Ã—ª×•×š פגיעה קשה בזכויות הפנסיוניות של האשה. הניתוח ×”×–×” מתייחס לחופשת הלידה, אבל אפשר להראות תופעות דומות ברוב שלבי התעסוקה של אמהות – דפוס תעסוקה סדיר הרבה פחות משל בעליהן, שפוגע פגיעה קריטית בזכויות הפנסיוניות שלהן.

לכך יש, כמובן, השפעות שליליות מאוד על נשים. הראשונה שבהן היא כמובן הפגיעה הכלכלית שבהיעדר פנסיה. לא פחות חשובה היא הכפיפות שנוצרת – בהיעדר פנסיה, נשים חייבות להבטיח לעצמן מקור פרנסה חליפי לשנות זקנתן, ולכן חייבות להישאר במערכת זוגית. וכמו בכל מערכת יחסים, כשלצד אחד אין אפשרות לפרוש הצד השני מרוויח הרבה כוח (תחשבו, לדוגמא, על האופציות של אשה בת 55 בלי פנסיה, שמגלה שבעלה בוגד בה. האם היא יכולה לזרוק אותו לעזאזל?).

אבל חוץ מההשפעות על נשים, להסכם ×”×–×” יש השפעות גם על גברים. אם ההסכם ×”×–×” אינו מספק פנסיה הולמת לנשים, גברים חייבים להבטיח Ã—¤× ×¡×™×” טובה ואפילו טובה מאוד – כדי ליצור הכנסה שתוכל לפרנס את שני בני הזוג לעת זקנה. וכדי להבטיח פנסיה כזו, הגבר חייב להפגין השתתפות מלאה בשוק העבודה – לא רק שאסור לו להיעדר לתקופות ארוכות מהשוק, מכיוון שהפנסיה שלו תיפגע, הוא צריך להבטיח משכורת מקסימלית שתיצור פנסיה גבוהה ככל האפשר. נוצר מצב שבו אבות שרוצים לקחת חלק שווה בטיפול פוגעים באופן קשה בפרנסתה העתידית של המשפחה, משום שכדי לקחת חלק שווה ×›×–×” גם הם צריכים להיעדר לתקופות מסויימות משוק העבודה. כאשר במשפחה מתלבטים מי יצא לחופשת הלידה שאינה בתשלום, העובדה שהפנסיה של האב תיפגע מהמהלך – ולאם כלל אין פנסיה, כך שאין מה שיפגע – מהווה שיקול נוסף בסדרת השיקולים הרבים שדוחפים ממילא את האם לטפל ואת האב לפרנס. גם כששואלים מי ישאר בבית כשהילד חולה, התשובה היא באופן טבעי האם – ×›×™ המשרה של האב חשובה יותר ולכן לא כדאי לסכנה.

בכך, הסכם הפנסיה Ã—ž×¦×˜×¨×£ למשטר הפרנסה (Breadwinning Model) של המשק הישראלי. המונח 'משטר פרנסה' מתייחס לאופן שבו תופסים המחוקקים את המשפחה ואת האופן שבו היא מרוויחה את לחמה. המחוקקים מעצבים את החקיקה באופן שיתאים ל'משפחה האידיאלית' הזו, ולכן יוצרים מצב שבו מי שמעצב את משפחתו בהתאם למודל ×–×” מרוויח – ומי שמעצב אותה אחרת, מפסיד. במדינות שונות יש מודלים שונים – בשבדיה נהוג המודל של 'שני מפרנסים ושני מטפלים'. במדינות אחרות יש מודל של מפרנס ומטפלת, או אחד ממגוון רב של קומבינציות אחרות. המודל הנהוג בישראל הוא מודל של 'מפרנס וחצי', או כפי שהגדירה אותו ניצה ברקוביץ' – מודל של 'שני מפרנסים, מטפלת אחת' (זהירות- PDF). האב מחוייב לעבודה מלאה בחוץ, ופטור כמעט לחלוטין ממטלות הטיפול. האם מחוייבת לעבודה בחוץ – אבל בצורה מלאה פחות, תמורת מחוייבות כמעט בלעדית לטיפול בילדים ובמשק הבית.

מול הסכם פנסיה ×–×”, ראוי לציין את המצב הרצוי. לשם כך לא צריך להפליג על כנפי הדמיון – מערכת כמעט-אידיאלית של פנסיה חובה לכל אזרח הייתה קיימת בישראל, והשלד שלה עדיין קיים. פנסיה היא מערכת שבה העובד והמעסיק מפרישים שניהם כסף, שיועבר לעובד בעת שזה יעבור את גיל הפרישה. זהו העיקרון שעומד גם מאחורי הביטוח הלאומי וקצבת הזקנה – אלא שבמקרה ×–×”, הפגיעה של השתתפות לא רציפה בשוק העבודה היא קשה הרבה פחות, והתגמולים שוויוניים בהרבה. הפתרון הרצוי – מבחינה מגדרית ומבחינות אחרות – לבעיית הפרנסה לאחר גיל הפרישה היא העלאה של קצבאות הזקנה לרמה שתאפשר מחייה בכבוד. במידת הצורך ניתן להעלות את דמי הביטוח הלאומי כדי לממן את ×–×” – העלאה שתתקזז עם הצורך הפוחת בהפרשות לפנסיה.