??????? ?? ???

השבוע לרגל פרסום פרק שלי בספר, התפרסם ראיון איתי בעלון הקיבוץ. הראיון פונה לקהל שונה מאוד מקהל הקוראים של הבלוג ×”×–×”, ובכל זאת נראה לי שתמצאו בו עניין. בהקדם האפשרי אעלה לכאן תקציר של הפרק המדובר (ועוד כמה תופינים מעבודתי האקדמית בדרך). עד כאן אני, ומכאן מאירק'×” – עורך העלון והמראיין:

העילה לראיון עם נדב היא צאתו לאור של ספר חשוב בתחומו, המאגד בתוכו קובץ מאמרים (ביניהם גם נמצא מאמרו של נדב) בנושאים הקשורים למדיניות החברתית בישראל. הקובץ נקרא 'מדינה משגיחה – מדינה מפקירה' בהוצאת רסלינג, המבוסס על כנס שנערך לפני שלוש שנים במכללת 'ספיר'. מאמרו של נדב הוא עיבוד של ההרצאה שנשא בכנס: "הפקרה של אבות כהשגחה על משפחות-אבות בשיח החקיקה הישראלי" ותוכנו היה מבוסס על התזה שלו לתואר שני בסוציולוגיה.

הצלחתו של נדב שהרצאתו נכללה בספר היא הגורם המדרבן לפרסום הראיון.

נפגשתי עם נדב בביתם החדש בשכונת שער ב'. חשוב לי לומר זאת כי זה הביקור הראשון שלי בבית מבתי השכונה החדשה, שנה אחרי השתקעותם והייתי סקרן לראות ובעיקר לשמוע על החיים בדירה, על טיב הבניה, על ההחלטות שעשתה המשפחה לגבי חלוקת השטחים וכו'. אינני יודע אם נדב ועדי הם מדגם מיצג אבל אם כן, מגיעים הרבה שבחים לעושים במלאכת הבניה.

ולעניננו:

במה עוסק המאמר?

המאמר "ההפקרה של אבות, ההשגחה על משפחות" חוקר מדוע חוק חופשת לידה לאב, שחוקק בכנסת, שהוא כביכול 'מתקדם' ומאפשר לאבות להתחלף עם האמהות – אינו עושה מה שציפו ממנו ורק 200 אבות ניצלו אותו עד עכשיו. המחקר בנושא מגלה כי למרות הנסיון והמאמץ לחוקק חוק מתקדם, לא יצא ממנו כמעט כלום. כי למעשה  מה שהיה חשוב יותר למחוקקים זה שיגידו עליהם כמה הם נאורים ופחות חשוב היה להם לשנות באמת את המציאות שבה הנשים נדחפות לטיפול בילדים, כמו בשאר הנושאים בהם יש אפליית נשים: שכר, זכויות סוציאליות ועוד. וכמו שבנושאי השוויון בין גברים ונשים יש הרבה מלל ומעט עשיה, כך גם מצטייר חוק זה.

במה אתה עוסק בתקופה האחרונה?

אני מלמד במכללת 'ספיר' ובמכללת אשקלון במשרה מלאה, ובמקביל עובד גם על הדוקטורט שלי בנושא של 'ההורות הגברית'. אני חוקר את כל מה שקורה בתחום הזה. מתי למשל, ההורים מתפנים מעבודתם לטיפול בילדים. אני מנסה להסביר כיצד נוצר המצב שבו אבות עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה ('אבות של אמבטיה'), אני חוקר את התופעה בה אבות נחשבים למפרנסים הראשיים והאמהות פחות. יש משפחות רבות, ואבות רבים, שהמצב הזה לא נוח להם, והטענה שלי היא שבעולם מתוקן זה לא חייב להיות כך. ואם תהיה חלוקה הוגנת של העבודה והשכר, גם הנשים וגם הגברים ייהנו ממנה והשוויון יגדל.

במסגרת עבודת הדוקטורט אני עוסק בניתוח העובדות ובמצב בשטח ולא בהצעות לפתרון. אך במסגרות אחרות, אינני מתחמק מהצגת עמדה בה יועלו הצעות מעשיות כיצד אפשר לשפר את המצב כמו ע"י שינוי בחוק חופשת הלידה לאבות באופן שיאפשר גמישות אמיתית והקלות כאלו שכדאי יהיה לאב לנצל את ההזדמנות.  החוק כיום מדבר על חופשה שמגיעה לאם ואם היא תרצה ותסכים – היא תעביר באופן לא גמיש מספיק את הזכות הזו לאב. השינוי צריך לאפשר ולעודד את האב להשתתף בגידול האינטנסיבי של התינוק ולא כפי שזה נעשה היום.

אני עובד כמרצה במשרה מלאה, ובמקביל גם כותב את הדוקטורט, דבר שאפשרי משום שעבודת הדוקטורט משתלבת יפה בעבודת ההוראה. אני שומר גם על קשר עם הרפת, הענף שבו עבדתי שנים רבות וממנו יצאתי ללימודים בשנת 2000. הקשר למקום הזה, ש'גידל' אותי במשך 17 שנים, חשוב לי.

מה למדת ומה אתה מלמד עכשיו?

את התואר הראשון והשני עשיתי בסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. לקראת התואר השלישי עזבתי את הסוציולוגיה לטובת מקצוע קרוב, אך שונה, והתחלתי לימודי דוקטורט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בתחום המדיניות החברתית. אני מלמד סטודנטים שיהיו בקרוב עובדים  סוציאליים-אנשי שטח. אני אוהב מאד את הנושא ואת ההוראה. היו לי חששות לגבי יכולתי והתאמתי להוראה, אך בדיעבד, היום, אני שמח על ההחלטה שעשיתי כשפניתי לדיסציפלינה שונה, לשפת עבודה אחרת ואני מרגיש שבעבודתי אני משפיע על החברה הישראלית ותורם לה מיכולתי. אני יכול לראות בעיניהם של הסטודנטים שלי, בתגובותיהם, בהתיחסותם, בדיאלוג שנוצר בינינו ובשאלון שהם ממלאים בכל סימסטר 'מבחן הוראה' – שאני מצליח כמרצה.

זה שבשלב מסוים בחיי אצא ללמוד באקדמיה – היה מובן מאליו. אבל את המשיכה לנושאים הללו רכשתי בוודאי מההורים, במיוחד מאמא. את המעבר מסוציולוגיה לעבודה סוציאלית עשיתי מיד לאחר מותה של אמא ובהשפעתה.  גם לאבא יש נגיעה בנושאים הללו כמחנך וכאדם, אבל החיבור לאמא קרב אותי מאד לתחום זה. יש לה הרבה זכויות בכל הישגי בתחום.  לא כאמא, אינני איש שטח אלא איש מחקר והוראה, אבל זה לא אומר שלפעמים לא מדגדג לי לעבוד בשטח אך כיום ה כשרתי לא מאפשרת זאת.

למרות – ואולי בגלל – המצב הקשה בארץ, יש בבתי הספר לעבודה סוציאלית פריחה. רבים, בעיקר רבות, רוצים ללמוד את המקצוע למרות שהשכר המשולם כיום לעובד הסוציאלי הוא נמוך כתוצאה ממדיניות הרווחה הקשה בישראל.

איזו משמעות יש להיותך חבר קיבוץ ומרצה בנושאים חברתיים?

המערכת הקיבוצית, גם בירידתה משיאה כחברה שוויונית, עדיין נותנת רשת הגנה שאין דומה לה. למרות שמשכורתי אינה נמוכה, אין לי שום ביטחון תעסוקתי –  והקיבוץ מאפשר לי להשתחרר מהדאגה של 'האם תהיה משכורת הבאה'.  היכן זה קיים במקום אחר? כשאני עוסק בנושאים החברתיים במחקר ובהוראה, יושב לי מאחור – בעורף, הדגם הקיבוצי כאידיאל שאין דומה לו. את זה לא תמיד אנחנו זוכרים להעריך. אף שיש בעיות בקיבוץ ואף שיש סכנה לעתידו – אין דומה לו.

קיבלתי את מלוא התמיכה מהמערכת, מהמשפחה, אבא למשל ערך את התזה שלי לתואר השני, עבודה לא פשוטה של 120 עמודים.

כיצד נראה יום בחייך האקדמיים?

לשמחתי, חלק מהעבודה נשעה מהבית. בדרך כלל אני נמצא בין יומיים לשלושה במכללת ספיר בשדרות ובמכללת אשקלון ועוד יום או יומיים שאני מסתובב בעיקר בירושלים, שם אני לומד לדוקטורט, נפגש ומראיין לצרכי המחקר את .מעצבי מדיניות הרווחה בישראל: ביטוח לאומי, כנסת, משרדי הרווחה, עורך מחקר באוניברסיטה וכדומה. להכין הרצאה זו עבודה שגוזלת הרבה זמן. אתה חייב לעבור על חומר, להתעדכן, לחפש כל הזמן מה התחדש בתחום, לקרא המון מאמרים.סגרנו בדירה חדר המיועד במיוחד לעבודתי על חשבוננו וזה היה צעד נכון, חיוני שמוכיח את עצמו.

מה דעתך על מדיניות הרווחה במדינה?

למרות שיש במדינה יכולות מצוינות בתחומים החברתיים, למרות הניסיון הטוב והרב שצברנו בשנים של מצוקות חברתיות (קליטת עליה וכו') אנחנו, המדינה,עשינו תפנית גדולה ממדינה עם מדיניות סוציאלית נכונה למדינה שזונחת את אזרחיה החלשים. העוני גדל, המצוקה גדלה, התקציבים קטנו ואין מפלגה רצינית שנושאת את הדגל הסוציאלי. יש פה ושם חברי כנסת בודדים הבולטים לטובה במאבקם: שלי יחימוביץ', אילן גילון, אורלי לוי, חיים כץ ומחמד ברכה.

תודה לנדב ששיתף אותנו בסיפור עבודתו בהוראה ובמחקר. בעוד כשנה וחצי נחוג יחד איתו את הענקת התאר 'ד"ר לעבודה סוציאלית'

קטע מתוך סיכום מאמרו של נדב:

בפרק זה בחנתי את יחסו של המחוקק הישראלי אל אבות כשותפים פעילים במשק הבית. יחס זה, כפי שהראיתי, מתאפיין בשניות: מחד, ברמה ההצהרתית המחוקק מתיימר להכיר בזכותו של האב לשותפות שוויונית במשק הבית ומחויב לאפשר מעורבות זו דרך הסדרי רווחה שמאפשרים לאבות לפנות זמן לצרכים אלו. אולם כאשר הוא נדרש לשאלה זו בפועל, המחוקק אינו מצליח, או שאינו רוצה לממש כוונה זו. עוד טענתי, כי מקורו של פער זה בדגש ששמים המחוקקים על יצירת אפשרות לאבות לטפל בילדיהם, בלא שידגישו באותה מידה את היכולת של אותם אבות לממש אפשרות זאת.
לכאורה, ניתן לראות את היחס של המחוקק כלפי אבות בישראל כמקרה קלאסי של הפקרה מדינתית. על אף שהמחוקק מודע לצרכיו ולרצונותיו של 'האב החדש' הישראלי, המעוניין להגביר את מעורבותו בחיי המשפחה, הוא אינו מוכן להתחייב ולהנהיג את הסדרי הרווחה שיאפשרו לאב זה לממש את רצונו.

אלא שפרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הספרות העוסקת במשפחתיות הישראלית. כפי שנטען לעיל, המשפחתיות בישראל היא תוצר של מדיניות ממשלתית, השואפת להבטיח את קיומו של רוב יהודי דרך השפעה על שיעורי הילודה של נשים יהודיות. מדיניות זו, שעיצבה את המדיניות החברתית כלפי משפחות בישראל מאז שנות ה 50- ועודה ממשיכה להשפיע על עיצובה עד היום, משמרת את המבנה המשפחתי שבו נשים נושאות בתפקיד הכפול של מטפלות ושל מפרנסות משניות, בעוד לגברים נשמר התפקיד של המפרנסים הראשיים.