הרהורים של אבא

אני קורא את יהונתן קלינגר (כאן, כאן וכאן) כבר כמה שבועות, ואפילו הספקתי לפגוש אותו פעם אחת, לא וירטואלית. בזמן הזה למדתי להעריך אותו כאדם אינטיליגנטי, שלא מתלהם ולא רץ עם שטויות פופוליסטיות.

לכן, כשקראתי את הפוסט שלו היום שמכיל הצעת חוק מפורטת לרשיון להורות, הבנתי שכנראה שלא הערכתי נכון את הרעיון. תמיד התייחסתי אליו בביטול, בתור משהו להגיד כשנתקלים בעוד מקרה של הורות מזעזעת – אף פעם לא חשבתי שצריך לטעון ברצינות נגדו. אבל אם אדם כמו יונתן מתייחס לזה אפילו ספק-ברצינות, אולי כדאי להזכיר בכמה נקודות למה זה רעיון מזעזע. אתחיל מהצד התיאורטי, שפוסל את הרעיון באופן עקרוני, ואמשיך להצעת החוק של יונתן – לא בגלל שהיא גרועה בפני עצמה, אלא בגלל שהיא לוקה בבעיות עקרוניות, שאף הצעת חוק הורות לא תצליח לחמוק מהן.

רעיון ההתנגדות לסמכות הוא רעיון עתיק יומין. הראשון שנשא דברים ברוח זו הוא שמואל:

אבל מי שניסח את ההתנגדות בצורה המנומקת והמוצלחת ביותר, לטעמי, הוא מישל פוקו. פוקו עשה שני מהלכים מקבילים: הוא שינה את השימוש במושג הכוח החברתי וערער על הרציונליות של הנאורות.

הכוח של פוקו שונה ממושג הכוח של הסוציולוגים שקדמו לו בשני אופנים: הוא קונסטרוקטיבי, והוא אינו תכונה של סוכן. הקונסטרקטיביות משמעה שהכוח אינו משמש רק להשחית – הכוח לא רק משמש קבוצה אחת לגזילת משאבים מקבוצה אחרת, בסגנון מארקס, או לדכא את התפתחותה בסגנון בטי פרידן. הכוח הוא הגורם היוצר אובייקטים חברתיים (דוגמאות בהמשך). התכונה השניה של הכוח של פוקו היא שהוא אינו תכונה של סובייקט. הכוח אינו נמצא אצל הבורגנים המפעילים אותו על הפרולטרים, ולא אצל הגברים המפעילים אותו על נשים – הכוח הוא תכונה של החברה עצמה, או של `מערך הידע-כוח`, בניסוח מדוייק יותר.

כלומר, אם ננתח סיטואציה משפחתית לפי שתי הטענות לעיל – עד פוקו, היינו אומרים שהגבר מדכא את האישה בכך שהוא מפעיל עליה כוח (כלכלי, פיזי, תרבותי או אחר). ניתוח פוקויאני יגיד שהן על הגבר והן על האישה מופעל כוח, הגורם לכל אחד מהם לתפוס מקום שונה במערכת המשפחתית (מה שלא סותר את הטענה שמקום אחד עדיף על השני).

טענה זו מצטרפת לטענה אחרת של פוקו – הערעור על הנחת הרציונליות של החברה המודרנית. פוקו טוען שכל הדברים שאנחנו רגילים לחשוב עליהם בתור התקדמות – החל ממערכת בריאות הנפש ועד ל`שחרור המיני` של שנות השישים – אינם למעשה התקדמות, אלא רק יישומים חדשים של מערכי ידע-כוח. העובדה שבמקום לתת למשוגעים להסתובב בכפר התחילו לכלוא אותם לא נבעה מהתפתחות של שיטות מתקדמות יותר לריפוי מחלות נפש – אלא מצורך של השלטון בהגברת אמצעי הפיקוח. בתי המשוגעים אינם תולדה של הפסיכיאטריה – הפסיכיאטריה היא תולדה של הצורך בבתי משוגעים. פוקו קרא לתהליך הזה משמוע (Disciplinization, מלשון משמעת) – הפיכת בני האדם לממושמעים. ולמה נחוץ המשמוע הזה? לצורכי סטנדרטיזציה. מטרתו של כל המנגנון המורכב הזה היא למנוע את הופעתם של חריגים ולהחזיר את החריגים שקיימים בכל זאת לתלם מהר ככל האפשר.

וכאן אנחנו חוזרים ל`הצעת חוק: ההורות`. אין לי ספק שמניעי מציעי החוק הם טהורים – לפחות כמו מניעיהם של ראשוני הפסיכיאטרים, שהאמינו באמת ובתמים שהם מצאו את דרך המלך להכחדת השיגעון מעל פני האדמה. אבל החוק הזה מהווה שינוי משמעותי בכך שהוא מרחיב את השליטה המדינתית לעוד תחום, שעד היום נשלט בדרכים עקיפות בלבד – ההורות.

למעשה מוצע כאן לתת בידי השלטון שוט ענק, שיונף מעל ראשו של כל אזרח. ינסה האזרח להיות חריג – והשוט ינחת. חשבת לפנצ`ר ג`יפ מג"ב בדרכו לבילעין (או למצעד הגאווה)? תחשוב שוב, רשיון ההורות שלך בסכנה (לפי סעיף 6 סעיף קטן 4 להצעת חוק ההורות). ואם ממש רוצים להתנקם בך – אפשר גם להכניס לך בגלל ששכחת בבית מחסנית מהצבא. כדאי להתחיל להיות נחמדים לשוטרים, הנכדים של החמות בסכנה (לפי אותו סעיף)! שלא לדבר על האפשרות שיפטרו אותך בדיוק כשתכננת להוציא רשיון הורות (סעיף 2). כדאי להתחיל להיות מאוד נחמדים לבוס…

הנקודה היא לא להבהיר עד כמה הקריטריונים שהציע יונתן הם בלתי סבירים בעליל – נהפוכו. סביר להניח שאם היו מטילים עלי את המשימה לקבוע קריטריונים לחוק כזה, הם לא היו מאוד שונים (למעט עניין ההכנסה). זו בדיוק הנקודה – בחוק כזה יכול להעשות שימוש לרעה על ימין ועל שמאל, גם כשהוא מנוסח על ידי ליברל לעילא ולעילא כמו יונתן. וכמו שפוקו טען, וקל לראות איך זה מתקיים כאן – הכוח הזה יופעל תמיד נגד השונה. רוצה לעשות חינוך ביתי? זוועה. נמצא כבר איך לשלול את רשיון ההורות שלך. לא קנית לילד פלייסטיישן? הזנחה. No more kids for you.

הדוגמא שממחישה טוב מכל את הטענה הזו היא העובדה שהחוק שכתב יונתן אינו מטפל כלל בבעיה שבה הוא מתיימר לטפל. הורים מתעללים מינית לא מתאפיינים באף אחת מהקטגוריות ששוללות רשיון הורות (למעט, אולי, פשיעה – אבל גם זה ממש לא בטוח, ולא הייתי מהמר על זה לפני שראיתי מחקר אחד לפחות שמראה קשר בין השניים). יש כאן תהליך פוקויאני טיפוסי – חוק שבא לכאורה למנוע התעללות בילדים, גורם לזה שכל האזרחים יסיימו תיכון, ישארו בעבודה ויתנהגו יפה באופן כללי.

=====

פורסם גם ב-Nfc