??????? ?? ???

הכפר ביר הדאג' משתרע דרומית – מזרחית לישובים רביבים ורתמים. אין לו ממש מרכז. באחד מימי השבוע נסעתי לביקור קצר בבית הספר של הכפר. שלטים מאובקים בעברית ובערבית התקועים לצד שביל העפר בלב דיונות החול מכוונים ל"קופת חולים כללית", "מרכז התפתחותי" וגם לבית הספר. מהמראות הנגלים לנוסע בדרך עולה תחושה חריפה מאד של ארעיות. הכל עשוי פחונים, גדרות מצ'וקמקות, וחתיכות איסכורית מוחזקות ביתדות.

צריח המסגד עשוי פח, וקווים המייצגים לבנים מצוירים עליו בצבע שמן שחור. זה נראה יותר כמו תפאורה של מסגד באיזו הצגת קרקס אוריינטלי מאשר כמו מסגד אמיתי, נניח מהסוג שרואים בחסן בק או בסידנא עלי. בית הספר עצמו מתנשא על גבעה מעל הכפר. מתחת לגבעה בניינים בבנייה, ושלט: "כאן בונים בית ספר יסודי ביר הדאג'". בכניסה חניה למכוניות המורים, וגדר סטנדרטית של "יהודה רשתות".

אני שואל את אחד המורים שנכנס לאוטו שלו, איפה יושבת המזכירה של בית הספר. הוא שואל אותי של איזה בית ספר. אני מופתע לרגע שהוא באמת מדבר עברית כל כך טובה, כי למרות שעברו עשר דקות מאז שיצאתי מהבית, נדמה לי שאני לא בארץ, אולי בירדן, בכל מקרה במדינת עולם שלישי מרוחקת.

המורה מסביר לי, ומסתבר שבתי הספר פה מתנהגים כאמבות מפוטמות יתר על המידה: ברגע שמספר התלמידים חוצה רף מסוים, הם מתפצלים ומתחלקים לשניים, אבל נשארים באותו המקום. שני מנהלים, שני בתי ספר – אותו המקום.

אני הולך בין הכיתות. אין מיזוג , החלונות פתוחים, ומנגנוני הפתיחה של מרבית הדלתות מנותצים והרוסים. כך שאין ממש הבדל בין פנים לחוץ. בפנים אפשר לראות המון ילדים בכל כיתה, כיתות עניות בקישוטים, וסדר ומשמעת מפתיעים. אני לא מבין איך לומדים כאן בקיץ.

אמרתי לאבא שבית הספר מזכיר לי תמונות שלו מהמעברה בשדרות בשנות החמישים. הוא אמר לי שההבדל היחיד בין זה לבית הספר בו הוא למד במעברה הוא שאז הצריפים היו צבועים ירוק, ופה הקראוונים צבועים לבן. לדעתי ירוק יותר טוב. הלבן והצבעים הדהויים של המדבר יוצרים סביבה חסרת צבע לחלוטין. מזל שמישהו צבע בחזית בית הספר פנטזיה אוריינטלית של נווה מדבר: עצי דקל בצבעי שמן זולים מהום סנטר.

להכל פה יש ריח חזק של ארעי. נדמה כי כל רגע רוח מדבר עזה יכולה לבוא ולהעיף את בליל הפחים הזה כלא היה.

הגיע הזמן לחזור הביתה. שני רכבים עוצרים אחד מול השני בדלתות פתוחות במרכז השביל, כדי לנהל דיון נינוח בזמן המדבר. זה לא נראה לי רעיון טוב במיוחד לצפור להם, אז אני עוקף באלגנטיות מימין, יורד מעבר לשולי השביל הלא מוגדר, שומר על גז קבוע ומתפלל שלא אשקע בחול הרך. שבע דקות אחר כך אני כבר בבית, במזגן, מול המחשב.

.