שופטים משתוללים

נדב

בית המשפט המחוזי פסק לאחרונה שיש להכיר בהוצאות על מטפלת כהוצאה מוכרת לצורכי מס.

דעתי בנושא לא השתנתה מאז שכתבתי אותה כאן. אתם מוזמנים לקרוא שם, ולהמשיך את הדיון.

אבל העובדה שבית משפט הוא שקבע שהחזרי מס כאלה ינתנו היא מזעזעת, לטעמי. גם אם שיר-דמע צודקת, ומבחינה משפטית-טכנית זה אכן בתחום סמכותו של בית המשפט (אני לא השתכנעתי), מבחינה מהותית ברור שמדובר בשאלה שהיא בתחום אחריותו של המחוקק. ולא שהמחוקק לא נדרש לעניין – הכנסת הכריע נגד ההצעה להעניק הטבות מס דומות שלושה ימים בלבד(!) לפני פסק הדין. כלומר, הכנסת אמרה את דעתה בקול רם וברור – אבל את כבוד השופט זה בכלל לא מעניין.

במקביל, בית המשפט פסק שמותר למכור חמץ בבתי עסק, כי הם אינם מרחבים פומביים. גם כאן, ברור לכולם – סביר להניח שגם לשופט – שפסק הדין ניתן בניגוד לכוונת המחוקק, ותוך פרשנות יצירתית מאוד של החוק. יהונתן חושב שזה טוב – אני מסכים עם ההסתייגות שלו מחוק החמץ, אבל סבור שריבונות הכנסת וההפרדה בין הרשויות חשובה הרבה יותר מאשר הנקודה הספציפית הזו של החופש מדת.

בתוך שבוע, שני מקרים של שופטים שמעניקים פרשנות יצירתית מאוד לחוקים – באופן שדי ברור שמשרת את האג'נדה שלהם. נראה שאנחנו לא בדרך לדיקטטורה משפטית – אנחנו כבר שם. מה שחשוב במקרה של זיכוי המס למטפלת הוא שהוא מדגים איך הדיקטטורה השיפוטית הזו יכולה לפגוע באג'נדה של כל אחד, גם בזו של החרדי וגם בזו של הסוציאל דמוקרט.

23 תגובות »

נדב ב9/04/2008 20:42 תחת חברה בישראל

23 Responses to “שופטים משתוללים”

  1. גורו יאיא הגיב:

    בלי להיכנס לשאלה, אם אני מסכים איתך על הצורך ליישם הוצאה על מטפלת כהוצאה מוכרת (ואני מסכים איתך), אני חושב שהעלית נקודה מוטעית בדיון שלך: הכנסת אכן הצביעה נגד החוק הקובע כי מטפלת היא הוצאה מוכרת, אבל אין ללמוד מכך שהכנסת הביעה דעה שמטפלת צריכה להיות הוצאה מוכרת, אלא שמדובר במשהו שלא צריך להיות בקודקס החוקים, ושהוא נתון לשיקולן של רשויות אחרות. אין פירושו שהכנסת באופן פעיל, חושבת כי אין לתת החזרי מס על טיפול בילדים. רוצה הכנסת למנוע החזר מס? עליה לקבוע זאת בחוק מפורש.
    לעומת זאת בחוק החמץ, אכן נעשה שימוש ציני בלשון החוק, שאינני בטוח שהוא לטובת הפרדת הרשויות בישראל.

    • נדב הגיב:

      יכול להיות שאתה צודק, והכנסת ביקשה להשאיר את עניין הוצאות המס על מטפלת לשיקול דעתו של בית המשפט. נשמע לי בלתי סביר בעליל, אבל יכול להיות.
      יש דרך פשוטה לבדוק את זה, קוראים לה דברי הכנסת.אני בטוח שלשופט הייתה אפשרות להגיע אליהם עוד לפני המשפט, אנחנו נוכל לעיין בהם עוד כמה ימים, כשהם יעלו לאתר.

  2. אלעד הן הגיב:

    אני בסה"כ מסכים עם חוסר ההתלהבות שלך משינוי מדיניות בעזרת בתי משפט. הייתי מוסיף לפגיעה בדמוקרטיה את העובדה שמדובר במערכת שאינה מסוגלת, להבנתי, להיות פרוגרסיבית באמת. היא שמרנית ואליטיסטית מעצם טבעה. עצוב קצת שאנשים טובים מכוחותינו תולים את יהבם על מוסדות כאלה. עצוב וגם בזבוז אנרגיה.

    בעניין ההליכה לקראת דיקטטורה של בתי משפט: לא מזה אני חושש (אל תתבלבל, דניאל פרידמן למשל הוא לא דמוקרט גדול), הדברים שהבאת הם אנקדוטות חסרות חשיבות ביחס לתמונה גדולה שבה לא בתי המשפט ולא הפרלמנט מנהלים את העניינים אלא האוליגרכיה. ממליץ לקרוא את מאמרו של דני גוטוויין בנושא, ב"מעשי משפט":
    http://www.law.tau.ac.il/Heb/?CategoryID=443&ArticleID=610

    • נדב הגיב:

      אני לא חושב שיש סתירה בין אוליגרכיה של בעלי הון לדיקטטורה משפטית – למעשה, אני חושב שהם אפילו משלימים זה את זה.
      אוליגרכיה של בעלי הון מתייחסת לשאלה של השלטון המהותי – למי יש השפעה על השלטון ומי יכול לגרום שההחלטות שיתקבלו יהיו בהתאם לצרכיו. הדיקטטורה המשפטית עוסקת בשלטון בפועל – מי הוא בעל הסמכות לקבל את ההחלטות.
      כדאי גם לשים לב שהשניים הולכים ביחד – יש התאמה בין עליית כוחם של בעלי ההון, החל מסוף שנות ה-70, להתחזקותה של הרשות השופטת על חשבון הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

  3. […] רק תגדיל את אי השיוויון, אבל לא פחות חשוב מכך הוא הפן שנדב פרץ ציין: בית המשפט חורג כאן באופן משמעותי מתפקידו, אל מול […]

  4. אני מוכרח לומר שיש משהו מוזר בניתוח שלך, והוא ההשלמה עם המבנה של השיטה, עם שלמותה של המערכת, כאילו היו אלה דברי אלוהים חיים. כשאתה אומר שהכנסת הביעה את התנגדותה למהלך שכזה, או למהלך דומה, רק כמה ימים קודם לכן, זה נשמע כאילו ישבו נבחרי הציבור – שאמורים לייצג נאמנה את הלך הרוח בקרב לפחי האוכלוסיה השונים – קיימו דיונים מעמיקים ורציניים, שקלו שיקולים, התייסרו בלבטים, ובסופו של היום קיבלו החלטה עניינית, מושכלת, מנומקת וחפה משיקולים זרים. אילו זה היה המצב, הייתי מוכן לקבל את הביקורת על מקומו של בית המשפט ועל הפרדת הרשויות בכלל.
    אלא שזה רחוק מרחק שנות אור מן הנעשה במקומותינו, וראוי היה שהציבור יהיה מודע לזה ביתר שאת. גם ההחלטה הזו בכנסת, כמו שורה של אינסוף החלטות אחרות, לא היתה עניינית, איש מבין נבחרינו לא הקדיש ולו בדל של מחשבה בעת שהרים את ידו (באם לתמוך או באם להתנגד, היינו הך), ממש כשם שיהיה זה שגוי למהדרין לומר כי בנימין נתניהו (או עמיר פרץ עצמו) אכן תומכים בחוק שכר מינימום לחיילים. הבל הבלים.

  5. וכל הכוונה היתה להעלות נקודה למחשבה – מדוע אנחנו מקבלים בשוויון נפש שכזה, במין הסכמה שבשתיקה כאילו מדובר בגזרה שאין בלתה, שלבית המחוקקים מותר לנהוג כדרך חיים באופן בלתי ענייני, ואילו לבית המשפט אסור. אני צריך נימוק ממש טוב בשביל להסביר את זה. ממש טוב.

    • נדב הגיב:

      קודם כל, כשהיה צריך לדבר על שיקול הדעת של המחוקקים שלנו, עשיתי זאת לא פעם ולא פעמיים פה.
      שנית, יש הבדל מהותי בין שני הגורמים. הבעיה שלי היא לא שהשופטים קיבלו החלטה לא עניינית, מטופשת או לא הגיונית. זה קורה, זה קורה הרבה, וזה לגיטימי שזה קורה – שופטים הם בני אדם, בני אדם טועים.
      הבעיה במקרים האלה היא ששופטים קיבלו החלטה שחורגת מתחום סמכותם. התפקיד של מחוקקים הוא לחוקק חוקים; התפקיד של שופטים הוא לפרש את החוקים האלה. מחוקקים לפעמים מחוקקים חוקים גרועים, וזה במסגרת מגבלות השיטה. גם כששופטים מפרשים חוקים באופן לקוי זה במסגרת המגבלות האלו.
      הטענה שלי היא שבמקרה הזה, שופטים נתנו פרשנות אולטרא-יצירתית לחוקים, בצורה שברור גם להם שמנוגדת לכוונת המחוקק, בגלל שזה תאם את התפיסה שלהם לגבי מה צריך להיות החוק.

  6. שיר-דמע הגיב:

    לומר את האמת, אחרי שקראתי חלק ניכר מהכתבות שפורסמו בעניין זה, אני לא משוכנעת בעצמי שלא היהת שום חריגה מסמכות. כפי שכתבתי קודם, אני לא מומחית למיסים ולא ממש יכולה לקבוע בעצמי.
    בדבר אחד אני בטוחה: בשני המקרים שציינת, פסיקת בית המשפט אינה סוף פסוק: יש ערכאת ערעור, ויש כנסת. בשני המקרים, פסיקת בית המשפט עוררה דיון ציבורי חשוב שאילולא הפסיקה לא היה מתקיים, ובשני המקרים הפסיקה תתמרץ את הכנסת לתת את דעתה לנושא ולקבל החלטה בנושא, שנדרשת בו – אכן – החלטה של בית הנבחרים ולא של בית המשפט.
    אין לי ספק שקל לי יותר עם שתי ההחלטות הבעייתיות בהן דובר בפוסט משום שהן נוחות לי באופן אישי (גם אם ההחלטה בעניין הוצאה מוכרת אינה תואמת את השקפתי החברתית, היא מאוד נוחה לי באופן אישי), ומשום שאקטיביזם שיפוטי באופן כללי עד כה נוח לי לי לרוב ותואם את השקפותיי, ומשום ש(גילוי נאות) עבדתי במשך זמן מה במערכת המשפט ואני עדיין מאוד לויאלית כלפיה (על אף שעזבתי אותה בטריקת דלת). אין לי ספק שהסיבות הללו הן לא ממש הסיבות הנכונות לתמוך בהחלטות בהן מדובר ובהחלטות דומות, המשקפות אקטיביזם שיפוטי, לאורך ההיסטוריה של מערכת המשפט בארץ.
    אבל בשורה התחתונה ניתן לסכם את השקפתי כך: המערכת הפוליטית בארץ לא מתפקדת בצורה תקינה, ומובילה לתוצאות בעייתיות במישור החקיקה; ההתערבות של בית המשפט מניעה את הציבור לדיון ואת הכנסת לפעולה; לכן פעולת בית המשפט היא חיובית.

    • נדב הגיב:

      אבל הדיון הזה התקיים בכנסת שלושה ימים לפני כן, והיא החליטה לא לתמוך בו!

      • שיר-דמע הגיב:

        טוב, למען חקר האמת, הלכתי לאתר הכנסת ובדקתי הכצעקתה.
        מה שמסתבר זה שהצעת החוק המדוברת נידונה בקריאה ראשונה ביום 2.4.08, הינה "הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 156) (זיכוי ומענק להורה עובד בעד טיפול בילדים), התשס"ז-2007", והוחלט ברוב של 50:45 שלא להעבירה לועדה. אז קודם כל, זה כל ה"דיון" שהכנסת קיימה בנושא. שנית, זה בכלל לא היה הנושא של הצעת החוק. הצעת החוק, כאמור בשמה, עוסקת במתן נקודות זיכוי
        להורה עובד, וכלל לא בניכוי הוצאות טיפול בילדים, שהוא נושאפסק הדין. אלו שני מנגנונים שונים (מבחינה משפטית) להשגת תוצאה דומה. לכן השופט יכול היה להגיד שזה שהכנסת דחתה את הצעת החוק הזו לא שולל את הפרשנות שלו, משום שהם לא עסקו באותה מאטריה משפטית.
        ההצעה שכן עסקה בניכוי הוצאות השגחה (נושא פסק הדין) היא ההצעה הזו: http://knesset.gov.il/laws/heb/FileD.asp?Type=3&LawNum=15&SubNum=2
        על-פי החיפוש שעשיתי (אבל מנגנון החיפוש באתר הכנסת לא ממש מקל את העבודה), הפעם האחרונה שהצעה זו נדונה – והוחלט להוריד אותה מסדר היום – היתה בשנת 2004. זו, אם אינני טועה, הפעם האחרונה בה נערך דיון בעניין (להבדיל מהחלטה שלא לדון בו).
        אז נכון, בדחיית אותה הצעה בשנת 2004 המחוקק הביע את דעתו שנושא ניכוי הוצאות השגחה צריך להיות מטופל במסגרת החוק, והחליט שלא לטפל בנושא כי יש דרכים טובות יותר (מזמינה אותך לקרוא את הדיון הקצר בעניין – http://knesset.gov.il/Tql//mark01/h0010176.html#TQL), ולכן קיים חשש של חריגה מסמכות בכך שהשופט החליט בניגוד לעמדה מפורשת של המחוקק.
        מאידך, המחוקק בורח מלדון בנושא, אין ברירה אלא להכריח אותו, כנראה.

        • נדב הגיב:

          תודה על המידע (ומהיכרות מעמיקה עם הארכיונים באתר הכנסת, אין לי אלא להסיר בפניך את הכובע על שהצלחת לא רק להגיע למידע, אלא גם ליצור אליו קישורים).

          השאלה היא האם זה תפקידו של השופט להכריח את המחוקק לדון בנושא. אני מאוד מתחבר בהקשר הזה לדברים של ועדת וינוגרד, על 'להוציא את הערמונים מהאש' עבור הציבור.

          • שיר-דמע הגיב:

            צר לי לומר שלא קראתי את דו"ח וינוגרד, אז אני לא לגמרי מבינה את הכוונה כאן.
            מה שאני התכוונתי אליו הוא שהשיטה המשפטית עובדת כך שאם המחוקק מפשל, מתפקידו של בית המשפט להצביע על כך. בדרך כלל מה שבית המשפט עושה זה כותב בפסק הדין: "החוק מאלץ אותי להגיע לתוצאה מסוימת, שהיא תוצאה גרועה, ולכן אני מזמין את הכנסת לבוא ולתן את החוק." מה שעשה בית המשפט בשני המקרים הנוכחיים הוא דבר קצת שונה: "התוצאה שעד עכשיו חשבו שהחוק מוביל אליה היא תוצאה גרועה, לכן אני מפרש את החוק בצורה שונה מאיך שהוא פורש בעבר – צורה שהיא אפשרית מבחינה לשונית, אך היא מנוגדת לכוונת המחוקק המקורית לפי הפסיכואנליזה שעשינו למחוקק. אני מזמין את המחוקק, אם הוא חושב שהפירוש שלי שגוי, לבוא ולתקן את החוק כך שישקף את כוונתו".
            נכון שזו דרך פעולה קיצונית יותר מהדרך הראשונה, אבל אם הפרשנות החדשה מעוגנת בלשון החוק – זו לא דרך בלתי לגיטימית.

      • שיר-דמע הגיב:

        נמחקה לי תגובה ארוכה ומלאה בקישורים לאתר הכנסת.
        בתמצית, הדיון בכנס ב-2.4.08 עסק בנושא של נקודות זיכוי ולא בנושא של ניכוי הוצאות השגחה. ה"דיון" בכנסת התמצה בהחלטה של 50:45 שלא להעביר את הצעת החוק לועדה.
        הפעם האחרונה שהצעת חוק שעוסקת בנושא של פסק הדין – ניכוי הוצאות השגחה על ילדים – עמדה לדיון בכנסת היתה בסוף שנת 2004. אז הוחלט להוריד את ההצעה מסדר היום כדי לטפל בנושא במנגנונים מתאימים יותר (סבסוד מעונות, יום לימודים ארוך וכו').
        אז נכון שנראה שהמחוקק רואה בנושא כמתאים להסדרה בחקיקה, והחליט לא להסדיר אותו בחקיקה, ולכן לכאורה יש חריגה מסמכות. בפועל, המחוקק לא עושה את עבודתו, ולא נורא שביהמ"ש נותן זריקת מרץ באחוריו.

        • נדב הגיב:

          התגובה לא נמחקה, פשוט וורדפרס חושד אוטומטית בכל תגובה שמכילה יותר מדי לינקים כתגובת זבל. חילצתי אותה מפח התגובות.

          • שיר-דמע הגיב:

            תודה על החילוץ.
            המסקנה להבא היא שלא כדאי להתאמץ למלא את התגובה בקישורים לאתרהכנסת, בלאו הכי וורדפרס יזרוק אותה.

  7. […] אצל נדב הובילה אותי למאמר מצוין של דני גוטוין על הקרב […]

  8. לגבי הפרשנות של חוק החמץ נראהלי שם דבר אחר בעייתי.
    ראשית החוק מדבר על הצגה ולא על מכירה. אז למי אכפת איזה מקום זה?
    בחלון הראווה לא יוצג חמץ, תמכרו מה שאתם רוצים. ממילא זה מה שהתרחש בפועל.
    אבל, לקבוע שמסעדה או בית קפה אינם מקום ציבורי, סותר חוקים ונגזרות אחרות.
    הרי בעלי אותם המקומות רוצים שהם יחשבו כלא-פומביים, אם זהו מועדון פרטי – אפשר לעשות סלךקציה, אם זהו מועדון/מסעדה פרטיים – אפשר לקבוע שהעישון בו מותר.

  9. שיר-דמע הגיב:

    מבלי לבדוק בחוק, ובשליפה מהירה מהזיכרון, החוק מדבר על "הצגה למכירה" ולא על "הצגה" סתם, כך שאכן היתה פה בעיה שצריך לפתור. חוץ מזה מי אמר ש"הצגה" זה בחלון הראווה ולא "הצגה" על המדף? החידוש בפסק הדין הוא שהצגה בחלון הראווה זה פומבי, והצגה על המדף זה לא פומבי. מה שנראה לך כרגע מובן מאליו לא היה בכלל מובן מאליו עד לפסק הדין.

    לגבי שאר טענותיך, אין להן שום בסיס משפטי. קודם כל, ביהמ"ש לא קבע שמסעדה ובית קפה אינם מקום "ציבורי" אלא שאינם מקום "פומבי". פסק הדין נסוב ברובו על ההבדל בין "ציבורי" ל"פומבי" שאת טישטשת בתגובתך. שנית, הפסיקה אינה סותרת חוקים אחרים משום שאחדמעקרונות היסוד של פרשנות משפטית הינו שמילה אחת יכולה לקבל משמעויות שונות בהקשרים שונים. לכן "ציבורי" בחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים יכול להתפרש בצורה שונה מאשר "ציבורי" בחוק אחר, הכל על-פי ההקשר ותכלית החוק.

    • דובי הגיב:

      בקיצור, אין לאזרח שום אפשרות לדעת אם מעשהו כלשהו הוא חוקי או לא, אלא אחרי שבית המשפט פסק בנושא מסויים (וגם אז יש סיכוי שבית משפט אחר יקבע אחרת אם התקדים אינו מחייב אותו). איך אפשר לחיות במדינה כזו?

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    קודם כל השופט התייחס בדבריו לחוקים שהועלו בכנסת ודעתו היית ההפוכה מדעתך.
    כמו כן בארה"ב (לדוגמא) הוצאה כזו כן מוכרת ולכן לא ברור לי על מה הרעש – הפסיקה רק מתקנת עיוות שהוכנס ע"י מס הכנסה שהוא גוף שרירותי ונוגסני.

    • נדב הגיב:

      א. העובדה שהשופט התייחס לדברים שנאמרו בכנסת, לא אומרת שמותר לו לפסוק הפוך מהם. הוא העלה שורה של טיעונים, מטופשים עד אימה ('היו הרבה חברי כנסת שתמכו בעיקרון'. נכון, אבל הם לא היו רוב, אז זה לא משנה)

      ב. זו לא החלטה של מס הכנסה. אם היה מדובר בהחלטה של מס הכנסה, המעשה של השופט היה לגיטימי. מדובר פה בחקיקה ברורה של הכנסת, גם אם היא מעין 'חקיקה במחדל'.

      • שיר-דמע הגיב:

        המונח המשפטי ל"חקיקה במחדל" הוא "הסדר שלילי". יש נושא שהחוק לא מתייחס אליו ופירוש של החוק (על רקע ההיסטוריה החקיקתית) מביא למסקנה שבכך שהוא לא מתייחס לנושא זה הוא *כן* מסדיר את הנושא – ההסדר הוא שזו לא אפשרות מבחינת החוק.
        לעומת יכול להיות מקרה שבו החוק לא מתייחס לנושא מסוים ובאמצעים פרשניים מגיעים למסקנה שלא מדובר בהסדר שלילי אלא בלאקונה – השמטה, חסר, שניתן למלא אותו באמצעות פרשנות, באמצעות היקש וכו'.
        נכון שכאן ההיסטוריה החקיקתית מלמדת במידה רבה שמדובר בהסדר שלילי, אבל גם הדרך השניה פתוחה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

825520 דפים נצפים, 216 היום
296627 ביקורים, 39 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏