שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם

נדב

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

פורסם במקור בבלוג של קהיליית מגדר

14 תגובות »

נדב ב25/07/2010 21:00 תחת חברה בישראל, מגדר

14 Responses to “שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם”

  1. ירדן הגיב:

    אני לא מבין. אתה אומר "לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם", אבל הלכה למעשה, אף אחד לא אומר לנשים הפלסטיניות ללבוש גופיות. אם היו אומרים שנשים שלא מוכנות ללבוש גופיות זה דיכוי, אז הייתי מסכים שיש פה הטלה של תפיסות מערביות על אחרים.
    אבל המצב הוא הפוך, הנשים הפלסטיניות אומרות לישראלים ולישראליות איך הם צריכים להתלבש.
    להבנתי יש פה הטלה של תפיסה תרבותית על האחרת – הפלסטינית/ערבית על עברית/מערבית.
    ולפי הגישה שלך, הטלת תפיסות תרבותיות על אחר היא דבר פסול, לא?

  2. נדב הגיב:

    יש כאן שאלה מורכבת, כי אנחנו מדברים על שני ציבורים שונים של נשים, שבדיון הרבה פעמים מתערבים.
    אם אנחנו מגבילים את הדיון רק לנשים יהודיות, התשובה הרבה יותר קלה לטעמי, והיא מורכבת מזה שראשית, ספק אם אי-לבישת גופיה היא דיכוי נשים או רגישות תרבותית, בדיוק כמו שאי-הליכה בחזה חשוף איננה דיכוי נשים.
    שנית – ואני יודע שזה בעייתי להגיד את זה כגבר – נדמה לי שהבקשה לא ללבוש גופיה, גם אם היא במידה מסויימת דיכוי נשים, היא דיכוי פעוט, ואם הוא הכרחי (ורק אם הוא הכרחי) כדי להילחם בדיכוי של פלסטינים בשייח ג'ראח, אפשר לסבול אותו. (וחשוב להגיד: התשובה הזו מוגבלת לדיכוי ברמות באמת נמוכות. ברור לחלוטין שאין לסבול בשום אופן הטרדות מיניות, או אפילו דרישות לבוש מחמירות במיוחד כמו כיסוי ראש)

  3. ירדן הגיב:

    נדב אני לא מבין למה צריך להתייחס לשאלה עד כמה הפעולה ה"אסורה" קשורה לפמיניזם או סתם חופש.
    מה שאני אומר זה שבתור מישהו שטוען לקדם שיתוף פעולה ושיוויון בפני החוק, אתה לא יכול מראש לוותר לפלסטינים ולהיעתר לדרישות לא הוגנות. זו דרישה לא הוגנת שלא היינו סובלים מקבוצות בעם שלנו. אין שום סיבה להפלות לטובה פלסטינים.
    אם מתייחסים אחד אל השני כשווים אז לדעתי – עד הסוף. אני לא אומר להם מה ללבוש, למה שהם יגידו לי?

  4. באחת התגובות (באמת שאני כבר לא זוכרת איפה) מישהו כתב שעם הזמן הפלסטיניות התרגלו גם לבעלות השיער הירוק, הבוצ'ות או בעלות הפירסינגים. זה גרם לי לחשוב על שני דברים. האחד, אם הן הצליחו להתרגל לאלמנטים היותר "קיצוניים חזותית", למה שלא יצליחו להתרגל ולקבל גם את בעלות הכתפיים החשופות? והדבר השני, לפעמים כשמישהו (או משהו) נתפס בעיני כמאד קיצוני ורחוק מהעולם שלי, הוא לא משפיע עלי כי ברור לי ש"אני לא שם ואף פעם לא אהיה שם". דווקא מי שאני יכולה להזדהות איתה כי היא לא נראית מוזרה או חריגה, ובסך הכל – למעט עניין אחד – די דומה לי, יכולה להשפיע יותר על תפיסת העולם שלי. במובן הזה, דווקא לכתפיים החשופות יש השפעה פוטנציאלית יותר גדולה מאשר הפמיניסטיות שמגיעות בילט-אין עם שבעה פירסינגים על הפרצוף, קוצים סגולים בשיער ומגפיים כבדים.
    (וחוץ מזה, מעבר להכל, הנקודה פשוטה מאד וחזרה על עצמה יותר מפעם אחת במהלך השבוע האחרון – אין לכם/ן את הזכות לומר לי מה ללבוש)

  5. נדב הגיב:

    ירדן: כשהלכתי לבקר בכותל שמתי על ראשי כיפה. מה ההבדל, מבחינת 'לוותר לקבוצות בעם שלנו'?

    עפרונית: לא קראתי את התגובה הזו, ואם זה אכן המצב – הוא מייתר את הדיון. אם הפלסטיניות התרגלו, אין שום בעיה. אבל מכיוון שהדרישה הגיעה ממובילות המאבק, וכנראה שלא הגיעה סתם, כנראה שלא כך היא – או שהן לא באמת התרגלו, או שהן רק העמידו פנים שהתרגלו.

    ולשורה האחרונה שלך: ראשית, אף אחד לא אמר לך מה ללבוש. ביקשו ממך.
    שנית, כל הזמן אומרים לך מה ללבוש (נסי לבוא לעבודה בביקיני)

  6. חיפשתי בתגובות אצל כרמי, קננגיסר וגורביץ אך התגובה שהתכוונתי אליה – ולא מצאתי. יכול להיות שראיתי אותה באחד הפוסטים האחרים שנכתבו בנושא. אם אמצא בהמשך – אקשר.

    הבקשה/דרישה/רמיזה שלא ללבוש "חשוף" איננה ניטרלית ערכית. אין סיבה לבחון אותה ככזו.

  7. והנקודה הנוספת לעניין הביקיני בעבודה – כל עוד אני בתחתית שרשרת המזון המשרדית אני יכולה פחות להתעקש על מה שחשוב לי. לתומי חשבתי שהמפגינות בשייח' ג'ראח (שאינני חלק מהן) הן שוות מעמד ולכן מן הראוי שלא ידרכו על ערכיהן או סתם הדברים שחשובים להן.

  8. נדב הגיב:

    עפרונית: המנכ"ל אצלכם הולך בספידו?
    שרי אריסון הולכת בביקיני?

    ההתרשמות שלי היא שדווקא ככל שהמעמד גבוה יותר, כך דרישות הלבוש מחמירות יותר.

  9. זה יהיה נחמד אם לא תגחיך את מה שאני אומרת.
    לא כפרתי בקיומו של קוד לבוש ובביקיני אני לא מסתובבת בפומבי שלא בעיירות חוף או בסמוך למקווי המים הרלוונטים. ככל שהמעמד גבוה יותר, כך אתה יכול להחליט יותר מצד אחד (ולא חסרים כל מיני "בוסים אקסצנטרים"), אבל גם יש לך יותר מה להפסיד מצד שני. כשאהיה מנכ"לית או בעלת משרד בעצמי, אחליט איפה נקודת האיזון שמתאימה לי.

  10. נדב הגיב:

    לא ניסיתי להגחיך את דבריך, ואני מתנצל אם זה מה שיצא.
    הנקודה שלי הייתה שאין קשר הכרחי בין מעמד לבין הכפייה שבנורמות הלבוש – גם מי שבמעמד גבוה כפוף להן, ואולי יותר ממי שבמעמד נמוך. גם בוסים לא יכולים להסתובב איך שבא להם, כי הם בקשרים רלוונטיים עם הרבה אחרים.

    יש כאן עניין של תרבות מקום העבודה, במקרה זה. יש מקומות עבודה שלא מגיעים אליהם בגופיה, לא משנה מה. האם דרישות הלבוש במשרד עורכי דין הן דיכוי נשים?
    בשייח' ג'ראח, את מגיעה להתארח אצל תרבות אחרת. למעשה, כל המאבק הוא סביב זה שהמרחב שם שייך להם, ולא לך. לכן, נשמע לי לגיטימי שנורמות הלבוש השולטות הן נורמות הלבוש שלהן – כל עוד מדובר על משהו שהוא לא דכאני יחסית (שרוולים). במקרים אחרים (בורקה), אפשר להגיד שזה לא לגיטימי.

  11. אין קשר הכרחי בין מעמד לבין כפיית נורמות לבוש. נכון, אבל מהכרותי עם משרדים שונים, "רוח הבוס" משפיעה על תרבות העבודה (ובמסגרת זו – תרבות הלבוש) בין במישרין (קביעת קוד לבוש רשמי, כמו שהיה למשל בכנסת) ובין בסאבטקסט.

    דרישות הלבוש במשרד עורכי דין בדרך כלל לא קשורות ב"דיכוי נשים", כי לרוב מדובר על הגדרות שמתייחסות לסגנון לבוש שמקרין תדמית מסוימת, ולא לסגנון לבוש שקשור בערכים של צניעות. משרדים שאוסרים על גופיות בד"כ גם אוסרים על חולצות גזורות וג'ינסים.
    אגב, אם יום אחד יהיה לי משרד עצמאי והלקוחות שלי יהיו אנשים מסורתיים, ייתכן ואקפיד על לבוש יותר מסתיר (בהנחה שעדיין אהיה בגיל ובגוף שנושא בגאון גופיות), כדי לא להרתיע אותם מלשכור את שירותיי. זה מפתיע אותך שאנשים שרוצים להתפרנס צריכים להתגמש בתחומים מסוימים?

  12. שיר-דמע הגיב:

    לגבי "לוותר לקבוצות בעם שלנו" –
    א. כל אחד והשיקולים שלו, אני לא יודעת מה שלך (אם כי נדמה לי שבפוסט בעניין ברית המילה ובתגובות בנושא החתונה ברבנות הסברת אותם במידה כזו או אחרת), אבל אני, לפחות, מאז שדרשו ממני (לא ביקשו ממני) לכסות את עצמי בכניסה לכותל ובכניסה לסופרמרקט במרכז ירושלים – לא חושבת שחזרתי לשם שוב (לכותל – לא זוכרת, לסופרמרקט – בטוח שלא. לירושלים דווקא כן). http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112639&blogcode=3439097

    ב. אתה שמת כיפה בכותל. כשאתה עובר במאה שערים אתה לא שם כיפה. כשאתה נכנס למסגד, אתה חולץ נעליים ומקפיד על לבוש נאות. כשאתה קופץ ל(נקוב בשם הכפר הקרוב למקום מגוריך) לקנות חומוס אתה לא נוהג כך. שייח ג'ראח דומה יותר למאה שערים ולכפר הקרוב למקום מגוריך מאשר לכותל או לבית כנסת (לפחות לטעמי). יש מקומות שהם אנחנו נוהגים להתאים את עצמנו יותר מבחינת לבוש, כי אנחנו מבינים שמדובר בקדושה, ברגישות מיוחדת (או שאנחנו לא מבינים, כמוני, ומעדיפים לא לבקר שוב). יש מקומות שבהם לא היינו מצפים לאותה רגישות מיוחדת, כי אין בהם שום קדושה. [ובמקום שבו אנחנו נאבקים למען זכויות אדם, בפרט, לא היינו רוצים לוותר על זכויות אדם אחרות. (אבל זה כבר לא חלק מהתשובה לנקודה שעליה עניתי)] בשייח ג'ראח אין סיבה מיוחדת להקפיד על הלבוש (אלא אם כן כשאתה עובר בבני ברק אתה גם כן חובש כיפה, מה שאני לא מאמינה שאתה עושה).

    Having said all that (מחו"ל, if you mind!), אני די מסכימה עם מה שכתבת בפוסט. אבל אני בלאו הכי לא הולכת להפגין בשייח ג'ראח, וגם לא מרבה ללכת עם גופיות, אז אני לא רלוונטית משום בחינה.

  13. נדב הגיב:

    אני חושב שיש הבדל משמעותי בין דרישה מנשים שלא ללכת בגופיה ברחובות שייח' ג'ראח, לבין בקשה מנשים לא להגיע בגופיות לפורום משותף, פלסטיני-יהודי.

  14. יורם גת הגיב:

    > אין לכם/ן את הזכות לומר לי מה ללבוש

    תביעת חופש לבוש היא עמדה אידאולוגית שאינה נגזרת ישירות מפמיניזם. (כמו שזכותו של אדם לעשן ללא הגבלה במקום ובזמן, נאמר, אינה נגזרת מליברליזם.) זכותך, כמובן, להתעקש על העמדה הזו אם היא חשובה לך, ללא קשר ישיר לפמיניזם.

    > זה מפתיע אותך שאנשים שרוצים להתפרנס צריכים להתגמש בתחומים מסוימים?

    מפתיע ש"גמישות" על מנת לספק את רצונותיהם של לקוחות היא נסבלת בעיניך אבל "גמישות" על מנת לספק את רצונותיהם של קבוצות אחרות (חרדים, פלסטינים) נחשבת בעינייך לרמיסה בלתי נסבלת של זכויותייך – למרות שמידת הגמישות הנדרשת אינה שונה באופן מהותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

710318 דפים נצפים, 57 היום
257876 ביקורים, 37 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏