הרהורים של אבא

שמתם בוודאי לב שבימים האחרונים לא התייחסתי לאירועים שקרו במדינה. למרות החדשות הטובות ברמה הגלובלית (דמוקרטים), ברמה הלאומית היה כאן מאוד מבאס (בית חנון, מצעד הגאווה). הייתי מבואס, ולא מצאתי משהו חכם להגיד על זה.

בהקשר אחר, צריך להגיד מילה טובה לחתול תעלול, ששם לב לשינוי בתקנון תפוז, התחיל מחאה מוצדקת והביא לשינוי. הוא לא מסופק מהשינוי – אני חושב שלאחר השינוי, התקנון רחוק מלהיות מושלם אבל הוא נסבל. אבל מגיעה לו, ולכל מי שלא היה כבד כמוני והצטרף למאבק, תדוה ענקית.

ועכשיו לעניינו – ספרי ילדים:

התכונה החשובה ביותר של ספרי ילדים היא הכיף – גם מצד ההורה, ובעיקר מצד הילד. קריאה, למרות כל שלל מעלותיה (שאני האחרון שאתכחש אליהן) היא קודם כל תחביב. אם הקריאה לא מהנה, היא מאבדת כל ערך מוסף אחר, וגם אם היא לא מאבדת אותו – ילד שלא נהנה מהקריאה לא יקרא, ולכן כל המעלות הנוספות של הקריאה חשובות כקליפת השום. (במאמר מוסגר אגיד שגם הנאת ההורה היא חשובה, שכן הורה שקורא בלי להנות יפחית מאוד את חווית הקריאה של הילד).

תכונה חשובה נוספת של ספרים היא החינוכיות. ספרים צריכים להכיל תכנים שאנו רוצים שהילד יאמץ, להדגים מהי התנהגות חיונית ומהי התנהגות שלילית, כי הספרים הם חלק מהעולם של הילד – והחלק שהכי קל לעצב כמו שאנחנו רוצים. בנוסף, ספרים נמדדים גם לפי ערך לימודי – ספרים שמלמדים ילדים דברים חדשים על החיים הם מצויינים. ספרים שמכילים עובדות מוטעות (ויש הרבה יותר מדי כאלה) מורידים את הדירוג שלהם דרסטית, לפחות בעיני.

עד כאן לא חידשתי כלום לאף אחד.

מדד נוסף לאיכות ספרים, כזה שמוזכר הרבה פחות (והוא אכן הרבה פחות חשוב לרוב) הוא שימושיות. חלק מהספרים, אלו בעלי דירוג השימושיות גבוה, עוזרים להורים לגרום לילדיהם לעשות דברים מסויימים. הדוגמא הקלאסית היא קריוס ובקטוס – הספר שגזל את פרנסתם של מאות רופאי שיניים. מבט מהיר לתוך הפה של הקטנה, "אני רואה שקריוס כבר התחיל לבנות בית", והיא רצה לצחצח. אבל למעשה, כמעט בכל ספר אפשר למצוא שימושיות, אם רק מחפשים קצת. תמיד אפשר לעלות במדרגות כמו היונה מדירה להשכיר, לנקות את הבית כמו בילבי ועוד ועוד.
מעטים הם הספרים שהם בעלי שימושיות שלילית. מעטים עוד יותר הספרים שבשל דירוג גבוה במדדים אחרים, אנחנו ממשיכים לקרוא אותם למרות שימושיות שלילית מובהקת. ספר אחד כזה, שהופך את הבקרים בחלקו השני של השבוע לסיוט בניחוח אתיופי, הוא "שפת הסימנים של נועה" המקסים לנירה הראל. ספר שכיף לקרוא, שהילדים נורא אוהבים, ואפילו ספר עם ערך לימודי – שמלמד את הילדים לעקוב אחר ימות השבוע, ואת הקשר בין הימים לבין המספרים. הבעיה היא השימושיות השלילית להפליא שלו.
למי שלא מכיר (לכו ללינק – כדאי לקרוא!) – סיפור על ילדה שלא הצליחה לזכור איזה יום היום. לכן כל לילה, לפני השינה, אמא קלעה לה צמות כמספר היום – ביום ראשון צמה אחת, ביום שני שתי צמות, ביום שלישי שלוש וכו`. כך ידעה נעה איזה יום היום כשקמה מהשינה.

התגובה הטבעית של ילדתנו לסיפור היתה, כמובן, הדיאלוג הבא:
"אבא, איזה יום היום?"
"שני"
"אז אני רוצה שתי צמות".
עד כאן – נפלא. שתי צמות היא תסרוקת חביבה עלינו ממילא, ובשמחה קלעתי לה שתי צמות. הבעיה התחילה ביום חמישי, כשהתעוררנו מאוחר, אשתי הייתה חייבת לרוץ לעבודה, ולי נשאר להכין שני ילדים לגן לפני שיאחרו, ולחזור הביתה בשעה סבירה, שתשאיר לי גם חלק משמעותי מהבוקר לשבת על התיזה. ואז, פתאום – "אבא, איזה יום היום?". ואבא התמים, שלא חשד בכלום – "חמישי" (לא יכולתי להגיד "יום קוקו"?).
עכשיו, שלא תבינו לא נכון. אחד הדברים שאני יותר גאה בהם הוא המהירות שבה למדתי לעשות תסרוקות. לאמהות שביניכן – תבינו, מעולם לא קלעתי צמה בשיער. לא לעצמי ולא לאחרות. הפעם הראשונה שהייתי צריך לעשות את זה הייתה בראש של ילדה (שכמובן לא מפסיקה לזוז). עם הרבה עקשנות, הגעתי לרמה סבירה בהחלט. לא המומחיות של אשתי (לרמה שלה מעט אמהות מגיעות), אבל אני יכול לעשות כל תסרוקת שהילדה מבקשת, ושתיראה סבירה.
אמרתי "כל תסרוקת שהילדה מבקשת?" צריך להיות "כל תסרוקת שהילדה הייתה מבקשת אם נירה הראל לא הייתה מתחכמת". איך לעזאזל עושים חמש צמות? טיפ קטן מהאשה נתן לי את הפתרון הפשוט ביותר – לעשות קוקו אחד ובתוכו לעשות חמש צמות. בהחלט מקל, אבל עדיין – ליצור קווצות של שלוש שערות כל אחת ולקלוע אותן, ואח"כ עוד לתפוס את כל הסיפור הזה בגומיה, פשוט גדול עלי.
הסיפור נגמר, כמובן, בקוקו פשוט ובהרבה בכי.

אבל עדיין –  הספר מצויין. רוצו להקריא לילדים! (עדיף אחרי תספורת)