??????? ?? ???

יפתח גולדמן, אחד האנשים היחידים שאני יכול להגיד עליהם 'מורי ורבי' בלי שזו תהיה מליצה, פתח בלוג. אז קודם כל, צרפו לקוראי הרסס שלכם – בטוח שיהיה מעניין.

הלכתם לעשות מנוי? זכרתם גם לחזור? יופי. עכשיו בואו נתחיל להתווכח.

יפתח מביא בבלוג שלו קטע מראיון שנערך איתו למדור 'גלריה' של הארץ. בין השאר, הוא אומר שם:

במאה ה-20, בעיקר במחציתה השנייה, השתנתה המגמה, והפילוסופיה ויתרה על תפקידה הפוליטי. שני הזרמים הפילוסופיים העיקריים בתקופה זו היו הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם. הפילוסופיה האנליטית הסתפקה בניתוח והבהרה של מושגים, ובדרך כלל היתה נטולת מוטיווציות פוליטיות. הפוסט-מודרניזם דווקא הרבה לעסוק במושגים פוליטיים טעונים (כמו המושגים ‘דיכוי' ו'ביקורתיות' החביבים עליו). אבל הוא עסק בתכנים הללו כפלפול אקדמי מופשט ויצר טקסטים אקדמיים לאקדמאים מקצועיים, שהיו חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות החברתית הממשית.

אז קודם כל, נתחיל מההסכמות: כל מילה לגבי הפילוסופיה האנליטית בסלע. ענף עקר ומשעמם של הפילוסופיה, ואחת הסיבות שאני לא חובש היום כובע של פילוסוף.

אני מסכים –כמובן – גם לגבי האופי של הטקסטים הפוסט-מודרניים. כל מי שניסה לקרוא את דרידה, לוינס או באטלר יודע על מה אני מדבר – אלו טקסטים בלתי קריאים בעליל (הטקסטים של פוקו, אגב, קלים בהרבה). אפשר לדון על הסיבה – אופייה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית או סתם פלצנות – אבל על עצם הקושי ×”×–×” אי אפשר להתווכח.

אבל – וזה אבל גדול – העובדה שהטקסטים של 'גדולי התורה' של הפוסטמודרניזם אינם קריאים, לא אומרת שאי אפשר לתרגם את הטקסטים האלו לפעולה פוליטית קונקרטית. לא כל מהפכן צריך לקרוא את הטקסטים הפילוסופיים היסודיים של התיאוריה, כדי להצטרף למהפכה – לא כל לוחם חופש בפינות הנידחות של העולם קרא את כל הכרכים של הקפיטל.

אבל לב הטענה היא לא אי הקריאות, אלא אי הישימות. האם הטקסים האלה הם באמת 'חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות חברתית ממשית'?

יש הרבה דוגמאות להשפעות של פילוסופיה פוסטמודרנית על הפוליטיקה של היום-יום. המובהקת מביניהם, אולי, היא הגלגול מ'תולדות השגעון בעידן התבונה' לפוקו, דרך האנטי-פסיכיאטריה, ועד המגמה השלטת היום של טיפול נפשי בקהילה. יש עוד טווח רחב מאוד של דוגמאות, שבהן הקשר בין פילוסופיה לאקטים פוליטיים הוא פחות מובהק אבל קיים – למשל, כל המדיניות הרב-תרבותית ברבות מארצות אירופה וצפון אמריקה.

אבל אני אתמקד בדוגמא אחת, שאני מכיר טוב – הדוגמא של התיזה שלי.

התיזה שלי – כמו (כמעט כל) התחום של חקר גברים וגבריות – מבוססת, מבחינה פילוסופית, על תפיסות באטלריאניות של מגדר. מגדר הוא קונסטרוקט חברתי, שהוא תוצר היסטורי של יחסי כוח – כלומר, יכול להשתנות. .

למעשה, באטלר לא מופיעה בתיזה שלי במפורש. בתיזה אני משתמש בשני מאמרים של ג'וליה אדמס ותסלים פדמסי :"(Adams, Julia, and Tasleem Padamsee. 2001. Signs and Regimes: Rereading Feminist Work on Welfare States. Social Politics 8 (1).

Padamsee, Tasleem, and Julia Adams. 2002. Signs and Regimes Revisited. Social Politics 9 (2):187-202.)":, שמבוססים על התיאוריה הפמיניסטית הפוסטמודרניסטית והפוסט סטרוקטורליסטית, ובעיקר על באטלר. משני המאמרים האלה אני שואב את אופן הדיון שלי במושגים 'טיפול' ו-'גבריות', ועליהם בעצם מבוססת כל התיזה שלי.

והלאה: את המסקנות שלי מהתיזה, לגבי האופן שבו מעצבי המדיניות בישראל תופסים גברים וההשפעה של התפיסה הזו על האופן של תוכניות מדיניות אני מתרגם – ממש בימים אלו – לנייר עמדה עבור מכון טאוב, שיתייחס לרעיון של חופשת לידה לאב ולאופן (הלקוי להדהים) שבו הוא מיושם בישראל.

כך, הופכים טקסט פוסטמודרניסטי קלאסי – בלתי קריא בעליל (באטלר, למי שלא ניסה, היא חוויה נוראית של קריאה. הדרך הכי נוחה להבין את הטענות של באטלר זה לקרוא מה שאחרים כתבו עליה), שמבוסס לכאורה על השוליים של השוליים (אצל באטלר, יש מקום מרכזי מאוד למופעי דראג), והופכים אותו לדיון פוליטי, 'קלאסי', שעוסק בתוכניות רווחה המיועדות למיינסטרים. נכון, זה שונה מאוד מהתפריט המדוייק למהפכה שהעניק לנו מארקס – אבל זה פוליטי לא פחות.