בין ברודט, נכי צה"ל וניצולי השואה

נדב

אחת ממסקנות ועדת ברודט לבחינת תקציב הבטחון נוגעת לטיפול בנכי צה"ל. הועדה ממליצה על העברת הטיפול בנכי צה"ל שנפגעו שלא בפעילות מבצעית לטיפולו של הביטוח הלאומי, תוך השוואת תנאיהם לנכים שאינם נכי צה"ל.

המאבק ×”×–×” הזכיר לי מאמר של ×’'וני גל ומיכאל ברגל, 'The Needed and the Needy'‏:"(Gal, J., & Bar, M. (2000). The Needed and the Needy: The Policy Legacies of Benefits for Disabled War Veterans in Israel. Journal of Social Policy, 29, 577-598.)":. המאמר עוסק במדיניות של מדינת ישראל כלפי הנכים שלה, ומצביע על ×–×” שיש בעצם שני סוגי מדיניות: יש מדיניות כלפי × ×›×™ צה"ל – אלו שתרמו למדינה (Needed) ולכן ראויים לקבל ממנה בחזרה, ויש מדיניות כלפי 'סתם' נכים, שהם נזקקים (Needy), והמדינה נותנת להם משהו כדי לענות על הנזקקות הזו. ועדת ברודט מנסה, לכאורה, להפוך את הדפוס ×”×–×” – אבל לא ממש מצליחה, ומסתפקת בשרטוט מחדש של קווי ההבדל בין ×”-Needed ל-Needy, תוך העברת × ×›×™ צה"ל שלא נפגעו בפעילות מבצעית לצד של ×”-Needy.

המאמר ×”×–×” עוסק, למעשה, בשיח האזרחות של ישראל. המונח 'שיח אזרחות' מציין את הרציונל העומד מאחורי אופן חלוקת המשאבים בחברה – קרי, מהן הסיבות שבשלן אנשים מקבלים כסף מהמדינה. שני הסוגים של שיח האזרחות הרלוונטיים לעניינו הם שיח אזרחות רפובליקני וליברלי. שיח אזרחות רפובליקני הוא שיח אזרחות שבו הטבות ניתנות כגמול על תרומה לטוב החברתי המשותף, ואילו שיח אזרחות ליברלי הוא ×›×–×” שבו הטבות ניתנות על בסיס השתייכות – כל אזרח זכאי להטבות מעצם היותו אזרח.

בישראל, לדעת רוב החוקרים, מתקיים שיח אזרחות רפובליקני :"(למעשה זוהי הפשטה – ההגדרה המדוייקת היא 'שיח אזרחות אתנו-רפובליקני עם מאפיינים ליברליים)": הטוב המשותף הוא הבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, והטובין החברתיים מחולקים בהתאם לתרומתן של קבוצות לטוב ×–×”. גברים מתוגמלים על בסיס שירות צבאי. נשים מתוגמלות עבור השתתפותן ב'מאבק הדמוגרפי', בכך שהן הופכות לאמהות. חרדים מתוגמלים על חיזוק אופיה היהודי של המדינה – וכן הלאה. פלסטינאים אזרחי ישראל לא מתוגמלים, כמובן, על כלום.

למרות שמאז קום המדינה חלו שינויים רבים במשטר האזרחות הישראלי, העקרון הבסיסי נותר על כנו – המדינה הישראלית נותנת הרבה תגמולים תמורת השתייכות לטוב החברתי המשותף, ומעט תגמולים הנובעים מעצם היותך אזרח. סוגיית × ×›×™ צה"ל היא דוגמה מצויינת – ועדת ברודט, ואפילו מרב ארלוזורוב, לא מעיזים לערער על ×”×”× ×—×” שתגמולים מגיעים למי שתרם.

אבל אפשר גם אחרת. גם בארצות הברית וגם בסקנדינביה העקרון שעומד מאחורי חלוקת ההטבות הוא דומה, למרות ההבדלים העצומים באופיין של הטבות אלו. המפתח לחלוקת הטבות איננו חובות, אלא זכויות. × ×›×” צה"ל מקבל את הכסף שהוא צריך לתהליך השיקום שלו לא בגלל שהוא תרם למדינה, ולכן מגיע לו – הוא מקבל את הכסף ×”×–×” משום שזוהי זכותו של כל אזרח שאתרע מזלו להזדקק לתהליך שיקום.

וכאן אנחנו מגיעים לעניין שלשמו, בעצם, התכנסנו – מחאת ניצולי השואה. יונית מתרעמת על היחס המחפיר לניצולי השואה, ושואלת:

קשה לי להבין איך המדינה מאפשרת לאותם אנשים, שעברו את זוועות השואה, לחיות כבר שנים בדלות, עוני, ללא תרופות, ללא חשמל, לפעמים ללא מזון. קשה לי להבין איך אותם אנשים מגיעים לכך שצריך להוציא אותם בכפייה מבתי חולים לחולי נפש. […] קשה לי להבין איך חברת החשמל יכולה לשקול לבטל הטבות, או כיצד בקופות החולים לא מספרים להם שמגיעות להם תרופות חינם.

ואני, כמובן, מסכים עם כל מילה. התמונות של ניצולי השואה סובלים הן אכן תמונות קשות, ומגיע לניצולי השואה שנילחם כדי לשפר את המצב. אבל בהמשך, בתגובות, יוסי גורביץ' מסביר – בשטף לשון אופייני – את ההגיון הרפובליקני שעומד מאחורי הדרישה:

במדינה שבנתה את עצמה ואת הדימוי שלה כיורשת ניצולי השואה, וששתתה את הכספים שהגיעו להם מממשלת גרמניה, זה פשוט “הרצחת וגם ירשת”. פה, לדעתי, מקור הזעם, שמצבם המחפיר של הקשישים בישראל לא מצליח לעורר.

ואני טוען שהזעם על מצבם המחפיר של הקשישים מגיע להם דווקא בגלל שהם אזרחי מדינת ישראל, ולאזרחים במדינה הזו צריכה להיות זכות להזדקן בכבוד. לניצולי שואה, לותיקי דגניה, לעולים מרוסיה ולבדואים ברהט. לא צריכים להיות כאן זקנים בלי תרופות, נקודה:"(כמובן שאם יש לניצולי שואה צרכים מיוחדים הנובעים מהיותם ניצולי שואה, יש לתת לצרכים אלו מענה ספציפי)0":.

תשאלו – מה רע לך בשיטת 'עוד ×¢×– ועוד דונם'? קודם נדאג לניצולי השואה, ×›×™ להם קל לגייס אמפתיה. אחר כך, אחרי שניצור את החור ×”×–×” בסכר, נעביר דרכו גם את כל השאר. אלא שהגיון של מדינת רווחה לא עובד ×›×›×”. כשמחלקים הטבות לפי עקרון אחד, לא מחלקים אותן לפי הגיון אחר. ההגיון שאומר שלניצולי השואה מגיע כסף לתרופות 'בעיקר במדינת היהודים, שמשתמשת בלי בושה בשואה הזאת ממגילת העצמאות ועד היום כדי להצדיק כל מטרה ולהשיג כל דבר', כדברי יונית, הוא אותו הגיון שלפיו למי שלא תורם למדינת ישראל, לא מגיע כסף לתרופות.

×›×™ הרי כולנו יודעים מתי התחילו הקשים הכלכליים של רוב ניצולי השואה. ×–×” קרה ב-2003, עת ביבי קיצץ באכזריות בקצבאות הזקנה. משאלו קוצצו, ומשאיכות השירותים הציבוריים בישראל הורדה לזנות, נידונו מאות אלפי קשישים בישראל לחיים של עוני מנוול. חלקם הם ניצולי שואה, ולכן יש להם זכות לדרוש הטבות בהתאם לאתוס הרפובליקני. אלא שהדרישה הזו ממסכת את הדרישה הראויה, הדרישה להשבת הזכות לזקנה מכובדת לכל זקן ישראלי. ×›×™ מרגע שדרשת הטבות לניצולי השואה, וסיפרת כמה הם ראויים לקבל את ההטבות האלו – כשתבוא לדרוש הטבות בשם זקנים אחרים – שגם להם אין תרופות, וגם להם קשה להשיג אוכל – ישאלו אותך מה הם עשו בשביל המדינה. ×–×” בסדר בשביל פרומה מדגניה, פחות מוצלח בשביל משה מאופקים ועל הפנים בשביל אחמד מטירה.

הטיעון האחרון של יונית אומר – ניצולי השואה עברו סבל שלא יתואר, ולכן מגיע להם, לפחות, להזדקן בכבוד. או במילותיה שלה:

שני המאבקים נפרדים זה מזה, ומאבק ניצולי השואה הוא יסודי יותר, מכיוון שהוא נמצא בתחתית הציניות, בתחתית הגועל, בתחתית אטימות הלב של הממשלות בישראל. אם הגענו עד למצב הזה, אז על איזה חולים ועניים אתה מדבר בכלל?

זה כבר דיון שאני לא מוכן להיכנס אליו. שני המאבקים לא נפרדים זה מזה, ולו מהסיבה הפשוטה שהסבל של ניצולי השואה נובע מהיחס של מדינת ישראל לחולים ולעניים. אם אנחנו מסכימים שהזכות להזדקן בכבוד, כשם קוד לאוסף של זכויות, היא זכות יסוד, הנסיון להגיד שלקבוצה מסויימת מגיעה הזכות הזו לפני קבוצות אחרות היא מסוכנת, כי היא מערערת על קיומה של הזכות. אף אחד לא יעלה על דעתו לומר שלחיילי צה"ל מגיע להצביע לפני מי שלא שירת, או שזכות הדיבור של X גוברת על זכות הדיבור של Y. עד שזכויות חברתיות לא יהנו ממעמד דומה לזה של זכויות אזרחיות ופוליטיות, הן לא יהפכו להיות זכויות אמיתיות ובעלות תוכן. זכויות מגיעות לאנשים משום שהם אנשים, והם לא זקוקים לסיבה נוספת כדי להיות זכאים להן.

אני לא אלך להשתתף במחאת ניצולי השואה, בגלל שאני לא מוכן לדאוג לזכויות הסבא היקה שלי על חשבונו של הסבא המרוקאי:"(כל הסבאים פיקטיביים. אמנם היו לי סבא יקה וסבא מרוקאי, אבל שניהם כבר בעולם שבו אין דיונים ארוכים ומשמימים על זכויות)":.

18 Responses to “בין ברודט, × ×›×™ צה"ל וניצולי השואה”

  1. לדעתי לקחת את ודעת ברודט לכיוון הלא נכון וייחסת להם כוונות הרבה יותר חיוביות מהמציאות. מה שהוועדה מבקשת, במוצהר לחלוטין, הוא לקצץ בהוצאות התקציביות על ביטחון לטווח ארוך ולכפות הליך התייעלות על הצבא, דבר שהוא מבורך למרות המסקנה התמוהה של הגדלת התקציב הביטחוני לטווח הקצר.

    הנושא של × ×›×™ צה"ל בהקשר ×–×” מאוד מקומם, שכן הוועדה ממליצה לזרוק לביטוח הלאומי, שלא ממש מצליח להתמודד עם הלקוחות הרגילים שלו, את כל מי שלא הוגדר ×›× ×›×” כתוצאה מפעילות קרבית מובהקת. כלומר חזרת משבוע אבט"שים סוחט ונרדמת על ×”×”×’×”, אתה חימושניק שנפצע מהתפוצצות רימון או אפילו "סתם ×’'ובניק" שנפגע כתוצאה מאי הפניה לטיפול רפואי ×¢"×™ מפקדיך או בתאונת דרכים בדרך הביתה – משרד הביטחון מתנער ממך.

    כשאתה מתגייס לצבא מבטיחים לך הרים וגבעות, אבל אף אחד לא מספר לך על הבלגן האטומי שנכון לך עם חלילה תפצע ותזקק לטיפול רפואי או חלילה תוגדר כנכה.

    במקום עבודה רגיל ניתן לבחור בין תביעת המעסיק על תאונת עבודה או "סתם" תביעה כנגד ביטוח לאומי. לחיילים בצה"ל אין את הברירה הזו, וועדת ברודט בעצם מתנערת מהביטוח הרפואי של החיילים. צעירים בני 18 לא ממש מודעים לכך כי אף אחד מן הסתם לא טורח לספר להם (מעניין למה), אבל במקרה של נכות הם צפויים לסיפור מההפטרה ולהתדיינות עם משרד הביטחון שעשויה לקחת שנים. אם זורקים את נכי צה"ל על ביטוח לאומי הזוועה הצפויה להם תהיה גדולה עוד יותר.

    • נדב הגיב:

      נשאלת השאלה למה אפסנאי בצה"ל שנרדם על ההגה וזקוק לשיקום, זקוק לו יותר מאשר מחסנאי בחברה בע"מ שנרדם על ההגה.
      אני לא בא להצדיק את ההצעה של ברודט, שכפי שאמרתי – אפילו לא עושה את הצעד של מעבר לדפוס אזרחות ליברלי אלא פשוט משרטטת מחדש את הגבולות של האזרחות הרפובליקנית.

    • אריה הגיב:

      ראה נא , בחוקים שנקבעו ×¢"×™ האו"ם ונדונו בביהמ"פ הבינל"א בהג , בהגדרת – פשעים

      נגד האנושות , ישנה בהחלט זיקה בין המצב של חיילים ששרתו ונפגעו תוך כדי שירותם

      בצבא תוך התעלמות השלטון ממצבם , או דחייתם , אי נשיאת אחריות או התעלמות ממצבם

      • אבל אני לא מדבר על התעלמות מתנאיהם. אני מדבר על לתת להם את אותם תנאים שמקבלים נכים 'רגילים'.
        נדמה לי שנרצה לומר שהמדינה לא צריכה להתעלם ממצבם של נכים שאינם × ×›×™ צה"ל, ואם היא עושה זאת – צריך לשנות את המדיניות.

  2. נתאי הגיב:

    ניתוח מעולה.
    סוף סוף מישהו כותב גם משהו רציני בבלוג הזה, לשם שינוי.

  3. מיכל הגיב:

    ההבדל העקרוני בין ניצולי שואה וקבוצות חברתיות נדכאות אחרות הוא שעבור ניצולי השואה קיבלה מדינת ישראל הון ממשלת גרמניה, כסף שהיווה את הבסיס לבניית המשק הישראלי. בתמטורה לכסף הזה, התחייבה המדינה לדאוג לרווחתם הבריאותית והסוציאלית של הניצולים, ובחתימה על ההסכם הזה בשמם של הניצולים היא מנעה מהם (מכל ניצול שהיה אז אזרח ישראל), להגיש תביעות לפיצויי בריאות/סוציאליים באופן עצמאי. הבנת? זה ההבדל.
    מלבד זה, אני מסכימה איתך שיש היום הרבה מאוד זקנים, נכים, מובטלים וחולים במצב קטסטרופלי, שהם לא צעניינים את קצה הסיגר של אולמרט וממשלתו

    ועוד משהו,אחרי שפקידי האוצר התעללו באמא בתשובות אהסורדיות וגסות רוח כשפנתה "קרן לנכי נרדפי הנאצים" (למימון תרופות ומכשירי שמיעה), כל שאני (אישית, לא בשם אף אחד) מבקשת הוא רק שיבטלו את הטקסים הממלכתיים של יום השואה. זה הכול. שיפטרו אותנו מהצביעות המסריחה הזו.

    • נדב הגיב:

      את מנסה לשכנע אותי שמגיע לניצולי השואה. לא צריך לשכנע אותי בזה – אני מסכים. הנקודה שלי היא שמגיע לניצולי השואה לא בגלל שהם ניצולי שואה, אלא בגלל שהם בני אדם. ולכן עניין הפיצויים לא רלוונטי. כשאת יוצאת להפגנה ואומרת 'קיבלתי פיצויים אז מגיע לי להזדקן בכבוד', את מכפיפה את הזכות להזדקן בכבוד לתרומה למדינה. הניצולים תרמו מבחינת לגיטימציה ומבחינה כספית, אחרים תרמו מבחינות אחרות – ומי שלא תרם, שיזדקן כמו כלב.

      אולי לא הדגשתי את זה מספיק ברשומה, אבל אני לא מתנגד, חס וחלילה, למחאה על מצבם של ניצולי השואה. אני פשוט דורש להעניק לה פנים אחרות. לא 'תנו לנו כי נתנו לכם', אלא 'תנו לנו כי מגיע לנו, מעצם היותנו אזרחי המדינה הזו'.

  4. kusit3g הגיב:

    צר לי שאני לא מצליחה להסביר את עצמי כראוי בעניין הזה, אבל אני עדיין טוענת שמדובר בשני מאבקים נפרדים. זה שהם שני מאבקים נפרדים לא אומר בשום מקום ובשום צורה שהם באים זה על חשבון זה. אני דוחה מכל וכל, בכל דבר כמעט, את חשיבת ה"אחד על חשבון השני", שפעמים רבות מקורה בדמגוגיה שקרית של "הפרד ומשול", ושחביבה באופן מיוחד על כל מיני קובעי מדיניות כאן. אבל אחד מהם הוא מאבק מוסרי-ערכי שקשור לסוגיה הכלכלית-חברתית הרחבה, והשני הוא מאבק מוסרי-ערכי היסטורי-ספציפי. שניהם אגב, מאבקי זהות, רק שהראשון הוא המאבק על איזו מדינה נהיה, ניאו ליברלית או סוציאל דמוקרטית או כל שם אחר שתיתן לה, והשני קשור לזהות הפרטית של מדינת ישראל, מהמקום הכי יסודי, כמדינה שמזכירה את השואה במגילת העצמאות שלה כסוג של לגיטימציה לקיומה, מדינה שנבנתה על כספי השילומים, מדינה שכל יום יש לפחות שלוש כותרות בעיתונים שמזכירות את השואה. מדינה שמעולם לא בחלה לעשות כל מסחרה אפשרית בנושא. עוד לא יצאנו משם. אנחנו עדיין מדברים (בכאילו) על "יהודית ודמוקרטית", יותר מאשר אנחנו מדברים (בעוד יותר כאילו) על "סוציאל דמוקרטית או ניאו ליברלית". והשואה נוכחת וממלאת תפקיד חשוב מאוד בדיון ה"יהודית דמוקרטית" שלנו.

    מאבקם של ניצולי השואה, אי לכך, הוא מאבק נפרד, מתוקף המשמעות הסימבולית העמוקה שלו, ומתוקף המשמעות האנושית העמוקה שלו. אמרנו פעם "NEVER AGAIN!", "נזכור ולא נשכח", ועוד כהנה וכהנה קלישאות, שהיום נשמעות מאוסות במיוחד. אם אפילו בזה אנחנו לא עומדים, במובן הכי בסיסי של המילה, אפילו לאותם אנשים, אז שוב, על אלו קשישים וחולים אנחנו מדברים? זה המבחן היסודי ביותר, שאנחנו עצמנו קבענו, ואפילו בו נכשלנו כשלון חרוץ.

    קשה לעשות כאן סדר בבלגן. קשה גם להניח שגם את המאבק ×”×–×” אי אפשר לקחת לכיוונים ציניים של הנצחת האדישות והטכנוקרטיה. אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות הסימבולית הנפרדת שלו. ואי אפשר להשלים עם טענות כמו אלו שיצאתי נגדן, ששימוש בסמלי שואה במאבקם של ניצולי השואה הוא "ניצול ציני", אבל כשכמה ימים אחרי ×–×” יש כותרת ראשית באתר החדשות של המדינה שסימון מזוודות בצבע ×–×” כמו טלאי צהוב, או שההתנתקות היתה כמו הטרנספורט לאושוויץ – וזה לא מצדיק טורים מתלהמים של נחום ברנע. אני באופן אישי לא מסוגלת להתייחס באדישות או לעשות טריוויאליזציה לדברים האלו, ולכרוך אותם עם דברים אחרים, מוצדקים ככל שיהיו. אנחנו היינו אלו שקידמנו בעולם את התפיסה שהשואה היתה אירוע ייחודי ויחיד בתולדות הימים. וזה מה שאנחנו עושים עם ×–×”?

    כשאני אומרת "זכות", אגב, אני משתמשת במילה מתוך בחילה, בגלל שזה מה שאנשים מבינים. מה שאני מתכוונת באמת לומר זה "חובה".

    וחוץ מזה, מעבר לכל זה, יש את העניין הקטן הזה שמדובר בכסף שנגנב מהם, ולכן לא בכסף שמגיע להם בגלל איזושהי "זכות" תיאורטית שעליה אנחנו דנים, אלא בכסף שמגיע להם מתוקף התחייבות.

    • נדב הגיב:

      אז זהו, שזה לא 'שני דברים נפרדים'. אי אפשר להפריד ביניהם. כשאת אומרת שלניצולים מגיע כסף בגלל שהם ניצולי שואה, או בגלל שממשלת גרמניה שילמה לממשלת ישראל, את אומרת שלמי שלא ניצול שואה לא מגיע. כשניצולי שואה צועדים עם טלאים צהובים כדי לקבל כסף לתרופות, מי שאין לא טלאי צהוב מאבד גם את הלגיטימציה לתרופות.
      אני יודע שזה נשמע קל מאוד להפריד, אבל לתוכניות רווחה יש הגיון פנימי. כשמנסים לעבוד נגד ההגיון הפנימי, פשוט לא מצליחים. אפשר לראות את זה בקלות כשמעיינים בפרוטוקולים של הדיונים האלה.

      לגבי הכסף ששולם לממשלת ישראל, ראי תשובתי למיכל למטה.

  5. מיכל הגיב:

    לנדב, אתה עדיין מסרב להבין את הנקודה. בוודאי שלכולם מגיע להזדקן בכבוד, וחובתה של המדינה לדאוג לכך. זאת מבלי שום קשר ל"תרומתם למדינה" (נכים וחולים אולי לא "תורמים" במובן המטריאלי שהאדונים מהימין קוראים לו "תרומה", אז מה, לא מגיע להם לחיות בכבוד?! )
    אינני מדברת בכלל על "תרומתם" של ניצולי שואה. מדובר בכך שממשלת גרמניה ש-×™-ל-מ-×” – שילמה, ולא תרמה – עבורם כספי פיצויים עקב הפגיעה בבריאותם, והתנתה זאת בהבטחת מדינת ישראל לדאוג לרווחתם ככל שיידרש. לכן למדינה יש חובה משפטית (מדובר כאן בחובה משפטית, לא מוסרית. חובה מוסרית יש לה כלפי כל אזרחיה) להעביר אליהם את כספי הפיצויים הללו שיועדו ×¢-ב-ו-ר-ם.

    מלבד זאת אני מסכימה עם כל מילה של קודמתי.

    • נדב הגיב:

      הסכום שממשלת גרמניה שילמה נכנס, בעיני, בדיוק תחת המטריה של התרומה של ניצולי השואה לחברה הישראלית.
      אם ×”×™×” מדובר כאן בחובה משפטית, בכסף שמגיע להם לפי החוק הישראלי – הם היו תובעים את הכסף ×”×–×” בבית המשפט, וזוכים. ×–×” לא המצב.
      אז נכון, בעקבות הכסף הזה ששולם יש למדינת ישראל מחוייבות מוסרית כלפיהם. אבל לומר שמגיע להם להזדקן בכבוד בגלל החוב המוסרי של המדינה כלפיהם שקול, לטעמי, לאמירה שצריך לתת לנכי צה"ל להצביע בבחירות או למתיישבי דגניה זכות לחתום על חוזים. מכיוון שמדובר ממילא על זכות שאמורה להיות נתונה להם, כל מאבק סקטוריאלי כזה מנציח את התפיסה שצריך לעשות משהו כדי לזכות בהטבות.

  6. נמרוד ברנע הגיב:

    כל הכבוד שיש לך אומץ לצאת נגד התפיסה המעותת ביחס בין הזקנים. קיצבאות זיקנה, תרופות חינם וטיפול רפואי בעלות שהיא שווה לכל נפש ומסובסדת ברובה על ידי המדינה צריכות להיות לכל האזרחים. למרות שעדיף לדעתי שהמדינה תדאג למנגנון של פנסיה חובה (בהסכמה בין המדינה-מעסיקים-הסתדרות) מאשר שתחלק קיצבאות.
    יחד עם זאת אני לא מסכים עם התפיסה של האסטרטגיה של ניהול המאבק שלך. אתה מזכיר לי את הטענות נגד הסטודנטים (לאו דווקא בשביתה האחרונה) על כך שהם לא פעילים חברתית אלא אם כן זו נוגע אליהם, או טענה נגד עובדי חברת חשמל שהם לא מגלים סולידריות עם שאר העובדים אלא רק דואגים לעצמם. לא ×”×™×” כמעט מאבק חברתי אחד במדינה שיצא מתוך תודעה מעמדית מפותחת שמנתחת את יחסי הכוח בחברה ומבינה את התהליכים היותר רחבים, האזרחים הפשוטים, מהיותם אזרחים פשוטים שלא משקיעים זמן בקריאה, למידה, ניתוח וחשיבה על עניינים אלו אלא עסוקים במאבק ההישרדות על הפרנסה ובחיי היום-יום. התודעה שממנה הם מגיעים למאבק ×”×™× ×” תודעה סקטוריאלית מובהקת; לסוציאליסט או לכל אדם שמאמין בשינוי חברתי אוניברסאלי יכולות להיות שתי גישות לכך – הראשונה תגרוס שבגלל שמהאבק הוא סקטוריאלי הוא לא ראוי, שהסטודנטים לא מבינים שאותה יד שמקצצת להם היא אותה יד שמקצצת בתיכונים ושיש כאן, כפי שאמר הנובליסט צ'חנובר, "מטווח ברווזים במערכת החינוך על ידי האוצר" וקודם כל הם צריכים לפתח תודעה מעמדית, להבין את ההקשרים הרחבים, שהמאבק על זכויותיהם הצידוק האידאולוגי שלו נמצא בליבה ערכית שכוללת גם את המאבקים החברתיים האחרים ואת המאבקים למען שלום ודו-קיום יהודי-ערבי, והגישה השנייה, בה אני נוקט, היא שיש לחזק ולשמוח על כל מאבק לשינוי חברתי שעומד בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלך, ולקוות (ולפועל לכך) שדרך המאבק ×”×–×” יפתחו אותם סקטורים או לפחות המנהיגים שלהם (או לפחות חלק מהמנהיגים שלהם) תודעה רחבה יותר. בדר"×›, ×–×” לא קורה. אבל מספיק שאחוז קטן מכל מובילי מאבק יפתח תודעה רחבה יותר (ויש מספר דוגמאות יפות), לאט-לאט המחנה יגדל והמאבקים הבאים ישתכללו. בעולם שלנו, שיש בו הגמוניה כמעט מוחלטת לניאו-ליברליזם, אנחנו ניצבים מול חומה של שמרנות תודעתית שחוסמת כל אפשרות לשינוי כמעט. המטרה שלנו היא לאתר את הסדקים האלה, להפוך אותם לחורים ולהרחיב אותם ככל יכולתנו. תמיכה במאבק סקטוראלי תוך ניסיון לשדרג אותו למאבק אוניברסאלי – היא הדרך הנכונה לדעתי, ואני מקווה שהצלחתי לשכנע אותך חלקית לפחות.

    • נדב הגיב:

      זו שאלה מצויינת, ואני אכתוב פעם פוסט – בהמשך למאמר מעניין שקראתי – שיתייחס לנקודה הזו מהזווית של האבהות.

      אבל ההנחה שמי שנאבק עושה זאת מהבטן היא בעייתית. מצד אחד, נכון ש

      האזרחים הפשוטים, מהיותם אזרחים פשוטים שלא משקיעים זמן בקריאה, למידה, ניתוח וחשיבה על עניינים אלו אלא עסוקים במאבק ההישרדות על הפרנסה ובחיי היום-יום.

      אבל מצד שני, צריך לזכור שלכל מאבק יש מובילים. הניצולים שצעדו בהפגנה האחרונה הלכו עם שלטים – את הסלוגנים על השלטים האלו המציא מישהו. גם את הבריתות שעושים במהלך שכזה מישהו מכתיב. מאבקים הם תמיד מונהגים – אם אין מישהו שיזם את המחאה, תמיד יש מישהו שהופך להיות מוביל. המישהו ×”×–×” חייב להיות מודע להשלכות הרחבות של המאבק, ולכן מחובתי לזעוק אותן בכל פעם שאני יכול.

      אם נסתכל על ההיבטים הפוליטיים של הפוסט ×”×–×” – עד כמה שיש לו השפעה פוליטית כלשהי – הרי הוא לא אומר, בשום פנים ואופן, 'המאבק לא לגיטימי' אלא 'המאבק צר מדי'. אם אחד ממובילי דעת הקהל בנושא יקרא אותו, המסקנה שהוא יצא איתה לא תהיה שצריך לוותר על המאבק, אלא לשנות את מטרותיו.

  7. מחסנאי בחברה בע"מ מקבל משכורת חודשית, שגם אם ניתן להתווכח על הצדק בחישוב שלה, אמורה לפרנס אותו ולהשאיר לו אפשרות לקרן פנסיה באם זו לא מגיעה לו מעבודתו הרגילה. לחייל בשירות סדיר שמקבל פחות מאלף שקלים בחודש גם אם הוא סופר קרבי לא ממש יכול להפריש לפנסיה.

    • נדב הגיב:

      תהפוך את האפסנאי למילואימניק עם פנסיה, ואת המחסנאי לילד שחלה בפוליו.
      השאלה נותרת בעינה.

  8. נעמה הגיב:

    מיכל אינך מדייקת. ממשלת גרמניה שילמה למדינת ישראל סכום שנועד לפיתוחה של מדינת ישראל וכהכרה בכך שגרמניה פשעה כלפי העם היהודי. את הפיצויים לניצולים שילמה ממשלת גרמניה באופן פרטי לניצולים שתבעו זאת ממנה, וכן במסגרת כספי שילומים שאכן שולמו. ממשלת גרמניה לא ייעדה את הכספים ששולמו למדינת ישראל לפיצוי הניצולים, כי אם למדינת ישראל בכללה.
    נדב מעלה כאן נקודה חשובה מאין כמוה. המאבק בשם ניצולי השואה הוא מאבק מביש, בעיקר משום שהוא מפלה בין קשיש לקשיש. יש לנהל מאבק בשם הקשישים כולם. האם יתכן שקשיש שחי ברמת חיים טובה, על אף שהוא ניצול שואה, יקבל קצבה מוגדלת משל קשיש שאינו ניצול שואה, גם אם הוא חי בתנאים מחפירים ? אין מדובר בחלוקה של כספי ממשלת גרמניה, אלא בחלוקה של כספי המדינה, שכל אזרחיה זכאים להם, ניצולי שואה, יוצאי מרוקו, עולי תימן, ערבים ויהודים כאחד.

  9. ירדן הגיב:

    נדב אני מסכים עם כל מילה.

  10. נתאי הגיב:

    נדב, חל צירוף מקרים מעניין
    רותי סיני כתבה את אותו הדבר בהארץ
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/895351.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971700 דפים נצפים, 55 היום
319252 ביקורים, 44 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏