הרהורים של אבא

ק. טוכולסקי קורא לנו להתעלם מגל הגזענות והאנטי-דמוקרטיה ששוטף את ארצנו, בטענה שכל מטרתם היא להסיט את תשומת הלב ואת הדיון הציבורי ממסקנות ועדת ששינסקי, ולהעלות בשקט בשקט את את מחיר הגז.

נדמה לי שמעבר לתיאור העובדתי המוטעה, ידידי טוכולסקי מציע לנו כאן מהלך שהוא הרה סכנות לתנועת השמאל בישראל – שהיא תנועה סוציאל דמוקרטית, כלומר מעמידה בראש הן את הסוציאליזם והן את הדמוקרטיה.

ראשית, לצד העובדתי. התיאור כאילו המהלכים של הימין הפרוטו-פשיסטי בישראל הם רק מסווה למהלכים של בעלי ההון היא, איך לומר, קצת מנותקת מהמציאות. ראשית, כדאי להסתכל על מפת התומכים בהצעות האלו, לעומת רשימת התומכים בהצעות המחזקות את ההון, ולראות את היעדר הקשר. האם גם אורלי לוי וחיים כץ – שניים מהלוחמים העיקשים ביותר בהון בועדת העבודה והרווחה, שניים שלזכותם נזקף ביטולה של תוכנית ויסקונסין – האם גם הם מקדמים את ועדת החקירה הפרלמנטרית כדי להסיט את הדעת מששינסקי? האם גם דני דיין – ראש מועצת ישע, שנאבק נגד ששינסקי – באיזה צד הוא במאבק הזה?

האם יש – פה ושם – כאלה שמקדמים את ועדת החקירה כדי להשקיט את הדיון במסקנות ששינסקי? יתכן. אינני בוחן כליות ולב, ואינני יודע למפות את מפת השיקולים של כל אחד מהתומכים בועדה. האם יש כאלה שמנסים לרכב על גל ההסתה הלאומני כדי למנוע את הדיון בתמלוגי הגז? בוודאי, ראינו אותם פועלים. האם זה אומר שכל מסע ההסתה הזה הוא נסיון לסתום את הפה לכוחות הקוראים להעלאת תמלוגי הגז? חד משמעית לא, ואם כן, זהו נסיון שלומיאלי מאין כמוהו.

כי כאן נמצא הכשל העובדתי השני בטיעון של טוכולסקי. אם ההסתה הלאומנית אינה אלא כסות לנסיון ההון להשתלט על רווחי הגז, היינו מצפים שככל שההסתה הלאומנית תגבר – כך יגבר כוחו של ההון. ולא כך היא – יש היחלשות משמעותית בכוחו של ההון מאז 2006 לערך. אפשר לראות את זה בהרבה מאוד מישורים, אבל התחלנו עם גז, אז בואו נמשיך עם גז.

אציע לכם ניסוי מחשבתי – מה היה קורה אילו קידוחי ‘לוויתן’ ו’תמר’ היו מתגלים לא ב-2009 וב-2010, אלא עשור קודם? לפי ההגיון של טוכולסקי, באותה תקופה – שבה ההסתה הלאומנית הייתה פחותה באופן ניכר – המאבק להעלאת תמלוגי הגז היה אמור להצליח הרבה יותר, והתמלוגים היו אמורים לעלות דרסטית.

יודעים מה? קצת שיקרתי. הניסוי הזה הוא לא באמת ניסוי מחשבתי. בשנים 1999 ו-2000 אכן התגלו שני מאגרי גז במים הכלכליים של מדינת ישראל, המאגרים ‘נועה’ ו’מרי’, שבבעלות השותפות ים תטיס. ונחשו מה? המאבק להעלאת תמלוגי הגז מהם הסתיים בקול ענות חלושה, בהחלטת ממשלה משנת 2002 שלא לשנות את משטר התמלוגים. וזה כשלא היו ברקע ועדות חקירה, הסתה פרועה נגד ארגוני שמאל ודה-לגיטימציה של מאבק אזרחי, אלא סתם שלטון הון מהסוג הישן והטוב.

כלומר, הטענה שועדת החקירה לארגוני השמאל היא רק הסחת דעת מהמאבק על מסקנות ועדת ששינסקי לא מחזיקה מים, ולו במישור העובדתי. המאבק על תמלוגי הגז הוא מאבק חשוב מאוד – וכמוהו גם המאבק על שימור הדמוקרטיה הישראלית. וכששני המאבקים האלו מתארעים בסמיכות זמנים – אין לנו אלא לפצל כוחות בין שניהם, כמו שאנחנו יודעים לפצל כוחות בין המאבק להעלאת שכר המינימום למאבק לביטול תוכנית ויסקונסין. אלו החיים הקשים של האופוזיציה, שאינה קובעת את סדר היום.

אבל אי אפשר להגיד שאין שום קשר בין המאבק לשימור הדמוקרטיה למאבק בבעלי ההון. את המאבק הזה אפשר למצוא בשירו של מרטין נימלר, ובתקווה שבסופו של תהליך, לא נמצא את הפעילים למען העלאת התמלוגים באותו המקום שנמצאים היום יונתן פולק ונורי אל עוקבי. בהיעדר דמוקרטיה, יש הרבה פחות מגבלות על כוחם של בעלי ההון.