הרהורים של אבא

(תקציר עבודת התיזה שלי. לקובץ המלא - זהירות, PDF של 120 עמוד)
עבודה זו עוסקת באופן שבו מובנים גברים כאבות במדינת הרווחה בישראל. היא מתמקדת באופן שבו מודלים תרבותיים מגדריים הכלולים בשיחים המעצבים את המדיניות החברתית מעצבים את המשמעות של גבריות כאבהות. באופן ספציפי יותר, עבודה שואלת מה הן המשמעויות המשתנות של אבהות ובאיזו מידה אבהות מקושרת לעבודת הטיפול, ומה הן ההשפעות של משמעויות משתנות אלו על תהליך החקיקה ועיצוב המדיניות החברתית.
לצורך כך בוחנת עבודה זו את הדיונים שסבבו את חוק עבודת נשים על תיקוניו השונים בין השנים 1952-2005. בניתוח הדיונים האלו התמקדתי בהופעה ובהיעדרות של הסימנים אבהות וטיפול, במשמעויות המקושרות לכל אחד מהסימנים האלו, וליחסים ביניהם ובין סימנים אחרים.
ההנחה העומדת מאחורי ניתוח זה היא כי בבואם לנהל משא ומתן על מדיניות חברתית, מחוקקים וקובעי מדיניות מונחים על ידי שיזור של סימנים הכלולים בשיחים הממסגרים את המדיניות החברתית. הנחה נוספת היא ששינוי המשמעות של סימנים, וכן של אופני השיזור ביניהם הוא פרי של מאבקים חברתיים סביב מדיניות חברתית ויעדיה של מדינת הרווחה. הסימנים הרלוונטיים במחקר זה הם ייצוגים של מה שנחשב כנשי וכגברי. מערכת היחסים בין הסימנים מארגנת את היחסים בין יחידים וקבוצות. יתרה מזו, מערכת יחסים זו מכוננת את הסובייקטים של המדיניות החברתית ומכתיבה אילו צרכים וכן אילו סוגים של אנשים ייחשבו כסובייקטים ראויים לתמיכה מדינתית.
בישראל חלה משנות השבעים של המאה העשרים עליה בהשתתפות נשים בכוח העבודה ועם זאת, שימור של חלוקת העבודה המסורתית במשק הבית. שימור חלוקת העבודה המגדרית במסגרת משק הבית נתפסת כאחד המחסומים העומדים בפני השוויון המגדרי בכלל, ושותפות שוויונית של נשים בשוק העבודה בפרט. חוקרי מדינת הרווחה הצביעו על שני תחומים, שבהם הופעלו תוכניות רווחה, כדי להקל על עול הטיפול ולאפשר לנשים להשתתף בשוק העבודה: ברוב התוכניות שהופעלו מסייעת המדינה בכך שהיא חולקת עם האישה את עבודת הטיפול. תחום אחר, אשר זוכה לתשומת לב בשנים האחרונות והוא מקיף פחות, הן תוכניות חברתיות המעודדות גברים לשותפות בטיפול, על מנת לאזן את החלוקה הבלתי שוויונית של עבודת הטיפול.
עבודה זו נשענת ואף מרחיבה את הביקורת המגדרית על מדינת הרווחה. אמנם ביקורת זו נשענה על הקטגוריה של מגדר, שהיא קטגוריה יחסותית, אולם היא התמקדה רק באופן שבו משפיעות תוכניות חברתיות על נשים. מחקר זה, בוחן, את האופן שבו מעצבת מדינת הרווחה בישראל גברים כאבות, וכן, האופן שבו היא מציבה אותם בתחום שהוא לכאורה זר להם, זירת הטיפול.
בעבודה זו אני גורס כי על מנת להבין את הכינון של גברים כאבות, חשוב להתייחס לאופן שבו מובנית עבודת הטיפול כזירה במהלך תהליך החקיקה וקביעת המדיניות החברתית. לשם כך, אני מציע פרמטרים שבאמצעותם ניתן להבין את האופן שבו נבנית עבודת הטיפול כזירה.
הניתוח הפרשני של הדיונים מראה כי בתקופה הראשונה של חקיקת חוק עבודת נשים – משנות ה-50 עד שנות ה-70 של המאה העשרים - הייתה התייחסות של המחוקקים לעבודת הטיפול מפורטת. המחוקקים הכירו בהבדלים בין צרכים שונים של מקבלי הטיפול, ובמגוון של סובייקטים פוטנציאליים היכולים לבצע מטלות טיפול. במקביל, תפסו המחוקקים את הטיפול בצורה חיובית-רומנטית. לקראת שנות ה-80 וביתר שאת שנות ה-90 ותחילת המילניום החדש, מוסט הדגש מעבודת הטיפול כזירה, אל עבר זירות אחרות, ובעיקר אל עבר העבודה השכירה. זירת הטיפול הופכת למופשטת, הצרכים של המטופלים נתפסו באופן חד מימדי והטיפול נתפס כמטלתה של אמו של המטופל ורק שלה. עבודת הטיפול נתפסה כשלילית או כנטל על האשה. עבודת הטיפול הפכה לנלווית לעבודה השכירה. במקביל, בראשית התקופה תפסו המחוקקים את הטיפול כזירה מרכזית שבה מתנהלות נשים תוך הכפפת כל יתר תפקידיהן לצרכים ולפעולות של זירה זו. בסופה של התקופה הנחקרת, ולאחר תהליך מתמשך של שינוי, זירת הטיפול פסקה מלהיות מוקד החקיקה, וכתוצאה גם זירה שבה המחוקק תופס את פעולותיהן וצרכיהן של נשים עובדות, והעבודה השכירה הופכת לזירה מרכזית. ברם, טיפול עדיין הוא סימן המגדיר מהי נשיות. צמצום הדיון בזירת הטיפול ובה בעת השיזור המובן מאליו בין נשיות לבין טיפול לא הותיר לטענתי מרחב לדיונים משמעותיים שתכליתם לפתח תוכניות חברתיות לשם שינוי חלוקת העבודה הלא שוויונית במשק הבית.
כינון גברים כאבות קשור לטענתי, קשר הדוק לאופן הבניית זירת הטיפול ולשינויים שחלו בהבניה זו. בשנות ה-50 נעדרים גברים כאבות כמעט לחלוטין מהדיונים שנסקרו, זאת מתוך הנחה מוצקה היא כי תפקידם כאבות מתמצה בהיותם מפרנסים. זוהי תקופת ה"אבות הנפקדים". אולם במהלך השנים, ובעיקר החל משנות ה-80 של המאה ה-20 מתחילים גברים להיות מזוהים כאבות באורח משמעותי יותר. זהו שלב ה"אבות האוטופיים." תהליך זה מגיע לשיאו עם חקיקת התיקון לחוק עבודת שנים, המאפשר לגברים לקחת חופשת לידה ולחלוק אותה עם בנות זוגן, זהו שלב "האבהות השוויונית לכאורה."
הניתוח של הדיונים השונים סביב חוק עבודת נשים מצביע על כך שצמצום ההתייחסות אל עבודת הטיפול כזירה לא אפשר להשלים את הכינון של גברים כאבות, וכתוצאה מכך, השגת שוויון מגדרי בשוק העבודה, וחלוקה שוויונית של נטל הטיפול במסגרת משק הבית לא הגיעו למיצוי.
מיצוי זה יתאפשר רק כאשר הטיפול האבהי ייתפס לא רק ככלי במאבקן של נשים לשוויון, אלא גם ובעיקר- כאינטרס גברי. על מנת לבנות אינטרס זה, על המחוקקים להתייחס לאבות כאל סובייקטים פעילים בזירת הטיפול. כדי להשיג זאת, נדרשות התייחסויות ספציפיות ומפורטות לאופיו המיוחד של טיפול גברי, לצרכים הספציפיים העולים מאופי זה, ולחסמים העומדים בפני גברים בבואם לטפל. רק חקיקה הרואה בגברים סובייקטים ממשיים וקונקרטיים, וכתוצאה מכך מתחשבת בסוגיות שלעיל, תוכל להביא בצורה אפקטיבית לשילובם של גברים בעבודת הטיפול.

פוסטים קשורים

• תהא סוכתנו סוכת שוויון? (6)
• שוויון מגדרי או רב תרבותיות? (2)
• החזר מס על מטפלת (ב) - תשובה לוולווט (9)
• החזר מס על מטפלת (א) - שלוש נקודות בעייתיות (35)
• הורה טוב דיו (2)