??????? ?? ???

ברשומה הקודמת טענתי ששירות לאומי הוא, למעשה, יצירה של אוכלוסיית עובדים לא מקצועיים שמרוויחים פחות משכר מינימום. ברשומה הזו אתייחס לשאלה – אם לא שירות לאומי, אז מה כן?

קודם כל, נחזור לשאלה מה הבעיה שאנחנו מתמודדים איתה. שירות לאומי בא לענות על שילוב של שתי בעיות – מצד אחד, לצבא יש עודפי כוח אדם, והוא רוצה לוותר עליהם. מצד שני, פטור פשוט מגיוס יוצר בעיות קשות לא פחות – אז נותנים מסלול תרומה אלטרנטיבי, השירות הלאומי. על הדרך, מציעים להשתמש בכלי ×”×–×” כדי לאפשר לכולם נגישות ל'תרומה לטוב החברתי המשותף', ודרכו לזכאות לטובין חברתיים – אנחנו רוצים לתת הטבות למי שתורם, אבל אז נוצרות אוכלוסיות שלא יכולות לתרום ונדפקות. אם כולם יוכלו לתרום, אפשר ×™×”×™×” לתת הטבות כיד המלך למי שתורם.

אבל האם השירות הלאומי, על מגרעותיו, הוא הפתרון הטוב ביותר לבעיית כוח האדם של צה"ל? לטעמי יש פתרונות אחרים, שביחד יכולים לפתור את הבעיה הזו בלי ליצור גוף ענקי של כוח עבודה זול, ומצד שני – בלי ללכת לקיצוניות השנייה של צבא שכירים, שנסכים לצורך הדיון שהוא אופציה לא רצויה.

קודם כל, צריך להדגיש שהבעיה היא לא עודף כוח האדם אלא היחס הבעייתי בין כוח אדם קרבי לכוח אדם שאינו קרבי. לצה"ל יש שיטה מאוד פשוטה שבה הוא יכול להיפטר מכוח אדם עודף – לקצר את השירות. ברוב שנות קיומה של המדינה, שירות החובה ×”×™×” קצר משלוש השנים שנראות לנו כרגע כטבעיות לחלוטין – צה"ל יכול לקצר את השירות לשנתיים, ולהיפטר בבת אחת משליש מהנהגים, האפסנאים, מש"קי הממטרות והלמל"מים שמסתובבים לו בבסיסים. עם התוכנית הזו יש בעיה אחת קטנה – יחד איתם, צה"ל ישחרר גם שליש מהגולנצ'יקים והשריונרים שהוא כל כך צריך. אז איך אפשר לצמצם את מספר ×”×’'ובניקים ולהעלות את מספר הקרביים?

ראשית, צריך להיפטר מהמפלצת שזוללת בעשורים האחרונים את ×›×— האדם הקרבי של צה"ל, ולא מאפשרת לו לחזור לאורך שירות של פחות משלוש שנים. עבודות השיטור שצה"ל עושה בשטחים גומעות כמויות אדירות של חיילים קרביים, ×›×” גדולות עד שלא רק שצה"ל צריך את כל הקרביים שהוא מצליח לגייס – הוא צריך יותר מזה, ולכן הוא משתמש במילואימניקים לצורך ×–×”. יציאה מהשטחים תאפשר לצה"ל לחזור לפרופורציות הנורמליות בין סדיר לבין מילואים ובין קרביים לג'ובניקים.

אבל גם עד שזה יקרה, אפשר לעשות עוד כמה דברים. × × ×™×—, להתחיל לשלם משכורת סבירה לחיילים. הרי חלק מהטענה בעד השירות הלאומי אומרת שמצד אחד, צריך להחזיר למי שתורם למדינה – ומצד שני צריך לאפשר לכולם לתרום, כדי לאפשר לכולם לקבל חזרה. הרציונל שמאחורי הטיעון ×”×–×” הוא שהתרומה על שירות צבאי היא תרומה עקיפה – כמו קצבאות ילדים גבוהות יותר או מסלול קל יותר לקבלה לאוניברסיטה. מי שלא ישרת בצבא לא יוכל להיכנס למסלולים אלו – וכדי למנוע את האפליה, יש לפתוח לו דרכים אלטרנטיביות לתרומה, שיאפשרו לו להינות מההטבות.

השאלה הנשאלת היא – למה ×–×” טוב? למה לתת כאלה הטבות עקיפות? אפשר פשוט לפצות את מי שמשרת כספית. אם כל משרתי החובה יקבלו שכר מינימום, יתייתר מאליו הצורך לפצות אותם, שכן הנזק ממנו יסבלו ×™×”×™×” פחות. אם משרתי החובה לא יפוצו, יתייתר הצורך להציע למי שאינו משרת בצה"ל שירות לאומי – שכן אין צורך להציע לו מסלול אלטרנטיבי כדי לקבל תמורה.

אלו הן רק קצה קצהן של מגוון ההצעות שיכולות לאפשר את אספקת צרכי כוח האדם של צה"ל בלי צורך בשירות לאומי. יש עוד הצעות רבות (למשל, הרחבת מעגל משרתי הקבע הקרביים גם לרמת החוגרים והעסקת סמלים ומ"כים בקבע). אלא שזו רק חצי מהבעיה – עיקר הבעיה אינו ×¢× ×™×™× ×™ כוח האדם של צה"ל, אלא התפיסה הרפובליקנית המושרשת ×›×” עמוק בישראל, לפיה כדי שאדם ×™×”× ×” מזכויות עליו למלא גם חובות – ואם אין חובות שהוא צריך למלא, אז נמציא. ×”×’×™×¢ הזמן לאמץ אזרחות ליברלית, שבה אזרחי המדינה נהנים מזכויות מסיבה אחת בלבד – שהם אזרחי המדינה.