??????? ?? ???

אתמול בערב שודרה בחדשות ערוץ 10, במסגרת פסטיבל ההורים המתעללים המתקיים בימים אלו, כתבה מאת נסלי ברדה:"(לינק למאותגרי קאסטאפ)": על ילדים שהוצאו מהבית. לקראת סוף הכתבה, מוצגת הבעיה של ילדים שהוצאו מהבית, ולאחר שעברו את גיל 18 יוצאים מהפנימייה – ונותרים ללא תמיכה:

בעבור מי שהצליחו, התבגרו וגדלו במשפחות הקלט, המשפחתון והפנימייה, עכשיו מתקרב יום הדין. בגיל 18 המדינה משחררת את החיבוק, ובן לילה אותם ילדים מטופלים הופכים למבוגרים בודדים.

ברדה מצטטת את רינת תפוחי, בוגרת פנימייה בת 19:

אין לי מי שיתמוך בי כמו שההורים תומכים, אין לי מי שילווה אותי כמו שההורים מלווים. אם זה ללכת לחפש עבודה לבד, זה לבד. זה לא "אימא, אני לא מוצאת עבודה. את יכולה ככה וככה, את יכולה לעזור לי? אני יכולה לבוא אלייך?"

ברדה קוראת למדינה לתמוך בילדים הללו גם לאחר שהגיעו לגיל 18 ויצאו מהמשפחתון. לכאורה, דאגה לגיטימית וחשובה. אך בפועל, כדאי לשים לב לסיבה שלפיה הילדים הללו (עד איזה גיל הם ילדים, בעצם) זקוקים לתמיכה: אין להם תמיכה מההורים. הנחת היסוד מאחורי הטיעון ×”×–×” היא שמי שסיים את חוק לימודיו ויצא מהמסגרת החינוכית, עדיין איננו מבוגר העומד בכוחות עצמו – הוא עדיין זקוק לתמיכה.
ברדה יוצאת מנקודת ×”×”× ×—×” שהמצב שבו מבוגר צעיר אינו יכול להבטיח את מחייתו, אינו יכול למצוא עבודה בכוחות עצמו ואינו יכול להתקיים בכוחות עצמו אם לא מצא עבודה – הוא מצב טבעי ובריא, והוא בעייתי רק במקרה שאין רשת משפחתית תומכת שתוכל להציל את המבוגר הצעיר מנפילה – ואז, תפקידה של המדינה הוא לספק את הרשת הזו.
מדינת הרווחה שברדה מדמיינת היא מדינת רווחה שאריתית, מהסוג המקובל בארה"ב. המדינה אינה מתערבת במקרים שבהם האזרח מצליח, פחות או יותר, להסתדר בעצמו; היא נכנסת לפעולה רק כשהאזרח נמצא כבר צעד אחד לפני התהום, ובולמת את הנפילה הסופית, ממנה לא יתאושש. הכתבה הזו גם מדגימה מצויין את אחד מהחסרונות של מדינת רווחה כזו: הסטיגמטיזציה.
ברדה לא מתייחסת לשאלה מה מסלול החיים הצפוי של הצעירים הללו, אם אכן המדינה תתמוך בהם גם לאחר צאתם מהמסגרות החינוכיות. במערכת המשוערת שברדה מציעה, הם ישארו כל חייהם תלויים במערכות רווחה של המדינה, ויאלצו להתחנן לסיוע בפני המדינה בכל צומת של חייהם. גם לאחר שיתחתנו ויקימו משפחה משלהם, הם יוותרו 'הילדים שהוצאו מהבית', אותם מסכנים שהחיים התאכזרו אליהם ואנחנו, האזרחים הנורמטיביים, צריכים לעזור להם:"(בהקשר ×–×”, כדאי להיזכר ברשומה הקודמת על שכר מינימום לחיילים. הנהגת שכר מינימום לחיילים תייתר גם את הסטטוס של 'חייל בודד', משום שהוא כבר לא יצטרך לקבל משכורת צבאית של שני גרוש במקום גרוש וחצי – הוא יקבל שכר מינימום, ויוכל לשכור ממנו דירה ולהתקיים ממנו.)":.
במדינת רווחה סבירה יותר, השאלות העולות בכתבה לא היו מתעוררות בכלל. כל מתבגר שאינו מצליח למצוא עבודה, יקבל תמיכה מינימלית ויוכל להסתדר עד שימצא. מכיוון שהתלות של מתבגרים בהוריהם תיעלם, היעדר התלות הזו לא תהיה בעיה כל כך חמורה עבור ילדים שהוצאו מהבית. מבוגרים צעירים כאלה עדיין יסבלו מקשיים; יתכן שהמדינה עדיין תאלץ לעזור להם בתחומים אחרים. אבל הנחת היסוד הזו, לפיה אין להם סיכוי להסתדר בחיים ללא תמיכה הורית. תתייתר.