??????? ?? ???

הקרבות שנערכו טרם לאישור התקציב אתמול היכו בתדהמה רבים. רבים פרשו אותם כבלגן וכאובדן עשתונות.לטעמי, מדובר כאן בהסבר מורכב יותר, מעניין יותר ובעיקר-  עשוי להעיד על שינויים עמוקים מאוד באופייה של הפוליטיקה הישראלית. אבל לפני שאתחיל את הניתוח, אזהיר רק שניתוחים סוציולוגיים בפרספקטיבה של 24 שעות הם עניין מסוכן מאוד, וסביר מאוד שבקרוב יתברר שאני מדבר שטויות.

אז מה בעצם קרה אתמול

כל הדיווחים בעיתונות מסכימים על שני דברים: המפסיד הגדול של התקציב האחרון הוא אגף התקציבים, שבניגוד לעבר הפך לעוד משתתף בדיון על התקציב. ההסכמה השנייה נוגעת למנצח הגדול – עופר עיני, שהפך להיות אחת הפיגורות הכלכליות החשובות ביותר בישראל.

נשאלת השאלה – למה? במה שונה תקציב 2009 שהכין רוני בראון, שבו הייתה לעיני השפעה מינורית לעומת אגף התקציבים, מתקציב 2009 שהכין שטייניץ (אעלק) ובו עיני רמס את בלניקוב? ההסברים המקובלים מתייחסים ליחסי הכוחות – הפוליטיים והאישיים – בין ביבי, שטייניץ, עיני ובלניקוב. נראה לי שדרוש כאן ניתוח קצת יותר מבני. אבל קודם – קצת רקע.

פעם היה פה קורופורטיזם

לפני שבועיים לימדתי את הסטודנטים שלי שבשנות ה-70 ובשנות ה-80 היה נהוג בישראל הסדר קורופורטיסטי. הסדר קורופורטיסטי, בהקשר שלו הרלוונטי למדינות דמוקרטיות, הוא הסדר שבו לממשלה אין אוטונומיה בקביעת המדיניות הכלכלית, וזו נקבעת במשא ומתן בין הממשלה, ארגוני מעסיקים וארגוני עובדים. לפי ההסבר שנתתי לסטודנטים שלי, החל ממחצית שנות ה-80 נחלש כוחה של ההסתדרות והתגבר מאוד כוחם של בעלי ההון, ועברנו ממדיניות קורופורטיסטית למדיניות נאו-ליברלית.

לפי מה שלימדתי אותם, הדרך הקלה ביותר לזהות הסדר קורופורטיסטי היא הביטוי 'עסקת חבילה'. עסקת חבילה עושים רק כאשר צריך להגיע להסכמות רחבות במשק – וזה המאפיין העיקרי של הקורפורטיזם.

בשלב הזה שאל אותי אחד הסטודנטים – רגע, אבל זה לא בדיוק מה שקורה עכשיו? הרי אנחנו כל הזמן שומעים על ברוש ועיני (כן, זכיתי בסטודנטים אינטליגנטים) התשובה שלי הייתה, יש להודות, קצת מתחמקת (ליאור, אם אתה קורא את זה – סליחה…) – אמרתי בעיקר שבעקבות המשבר הכלכלי הרבה השתנה, וצריך לחכות ולראות מה יקרה. אז נראה כאילו חיכינו מספיק כדי לגלות עוד קצת מהסיפור.

ואז עברנו לנאו-ליברליזם

בשנות ה-80, בעיקר בגלל עסקת החבילה במשק אבל גם מסיבות אחרות, קרס ההסדר הקורופורטיסיטי בישראל, ומוקד הכוח בפוליטיקה הכלכלית הישראלית עבר לבעלי ההון. התוצאה של הכוח הזה, ביחד עם הגלובליזציה (שהייתה גם אחד הגורמים לעליית כוחם), הייתה מדיניות נאו-ליברלית, קיצונית יותר מברוב ארצות המערב.

לא צריך להרחיב הרבה על התופעה הזו, אבל אפשר לקשט אותה באנקדוטה אחת קטנה. באוגוסט 1994 הודיע יצחק רבין שיטיל מס על הבורסה. קצת אחר כך, רבין נסע עם משלחת של אנשי עסקים לסין, במסע שנתן להם הרבה זמן לדבר זה עם זה. כששבו, הודיע רבין שהוא מושך (דה-פקטו) את רעיון המס על הבורסה.

אבל זה היה מקרה חריג של התערבות ישירה של בעלי הון בהחלטות כלכליות. המעורבות שלהם היא בדרך כלל הרבה יותר עדינה, ונעשית באמצעות האוצר, ובמיוחד אגף התקציבים – שאנשיו מגיעים מעבודה אצל בעלי ההון (רם בלניקוב, שניהל את הוט), וחוזרים אליה מהר מאוד אחר כך (מישהו אמר ניר גלעד?), והוא המוביל של המדיניות הנאו-ליברלית בישראל.

ואז הגיע המשבר הכלכלי

המשבר הכלכלי הכה בעולם, כזכור, בסוף 2008, ואלינו הגיע קצת אחר כך. בשונה מהעולם, אצלנו המשבר הכה פחות במוסדות הפיננסיים (למרות שגם הם נפגעו). מי שחטפו את המכה הקשה ביותר הם 'הטייקונים' – אותם בעלי הון ישראלים, ששלחו בשנים האחרונות זרועות לכל רחבי העולם ובעיקר לחלקו המזרחי. ההתמוטטות ב'כלכלות המתעוררות' שאבה את רוב כוחם. במקביל, המשבר הביא לירידה משמעותית באמונה בכלכלת השוק, שנתנה את הלגיטימציה לצעדי האוצר

בחזרה לאתמול

הניתוח הזה מוביל למסקנה מאוד ברורה: אובדן הכוח של בעלי ההון הביא לאובדן הכוח של אגף התקציבים, וההסתדרות והמעסיקים תפסו את מקומם. כשאליעזר פישמן, הבוס הקודם של בלניקוב, בצרות, ומתחנן לעזרת המדינה – היכולת שלו להתקשר לביבי או לשטייניץ ולתפוס איתם דיבור צפוף על השטויות של עיני מצטמצמת מאוד. .

עם ירידת כוחם של בעלי ההון, ובהינתן כוחם המוגבל של הפוליטיקאים – נוצר ואקום שלטוני, שרק חיכה שמישהו יכנס אליו. והמישהו הזה הוא, כמובן, עופר עיני, ובמידה פחותה שרגא ברוש.

נשאלת השאלה – למה דווקא הוא? וזו שאלה לא פשוטה. אמנם קרה בהיסטוריה הישראלית שההסתדרות והמעסיקים שלטו דה-פקטו במשק, אבל זה קרה כשההסתדרות הייתה ארגון כל-יכול, שאיגד למעלה מ-80% מהעובדים ושלט על חלקים נרחבים מהמשק הישראלי באמצעות חברת העובדים. היום ההסתדרות מאגדת כ-20% מהשכירים, והיא חסרת נכסים כלכליים לחלוטין. זה, כמובן, משפיע מאוד על היכולת של ההסתדרות לכפות את דעתה – גם כלפי הממשלה, בהיקף המוגבל של השביתות שהיא יכולה לקיים, אבל גם כלפי העובדים – מה שמוריד מאוד את הערך של הסכמות איתה. ב-1985 התאפשרה תוכנית הייצוב הכלכלית רק בזכות הסכמתה של ההסתדרות להקפאת שכר, שמשמעותה הייתה הקפאה של כל השכר במשק. היום, להסכמה של ההסתדרות למהלך כזה יש השפעה פחותה בהרבה.

כלומר, במידה מסויימת אפשר לומר שעיני 'מבלף' – הוא משחק את הפוקר הפוליטי כאילו יש בידיו את הקלפים שהיו בידיים של בן אהרון, מתוך ידיעה שאין אף אחד שיש לו את הביצים לעמוד מולו ולהגיד לו לחשוף את הקלפים שלו. הפוליטיקאים, שחסרים את הגיבוי שהיו רגילים בו מבעלי ההון, לא יעזו להגיד לו 'לא רוצה הקפאת שכר? אז תשבות, נראה אותך'.

ומה הלאה?

זו השאלה שכל חוקר מדעי החברה חרד ממנה. כאן אני אתן כמה תחזיות מהוססות וחלקיות, שאני לא לוקח עליהן שום אחריות.

אם עיני יעבוד חכם, הוא יוכל לנצל את המעמד המיוחד שלו כדי לצבור כוח, בדרכים כאלו ואחרות – עד שהבלוף שלו יפסיק להיות בלוף, והוא יוכל לגבות את השאיפות הפוליטיות שלו בכוח אמיתי. נראה שגם הוא מבין את זה – ואלמנט הכי משמעותי בחוק ההסדרים הוא זה המחייב מו"מ קיבוצי, שנותן הרבה כוח לארגוני העובדים. השאלה היא האם הוא יספיק לעשות את זה מהר מספיק כדי להקדים את הראשון שיכנס לזירה עם כוח פוליטי אמיתי, ויחשוף את הבלוף.

מי יכול להיות גורם כזה? קשה לדעת. הכיוון הטבעי הוא הפוליטיקאים – שיקום פוליטיקאי חזק מספיק כדי לנצל את הכוח הארגוני של המדינה. הבעיה העיקרית עם האפשרות הזו היא שאנחנו בדיוק אחרי בחירות, וקשה לראות תרחיש שבו מישהו מחליף את ביבי בכסא ראש הממשלה בשנתיים הקרוובת, או לחלופין תופס את הפיקוד (לפחות בהיבט הכלכלי) בתוך הממשלה.

כמובן שיש הרבה אפשרויות אחרות – את חלקן אנחנו בכלל לא מכירים. צריך לחכות ולראות – הולך להיות פה מעניין.

הסדר קורפורטיסטי – טוב או רע?

בהנחה שנחזור לימים של ההסדר הקורפורטיסטי, נשאלת השאלה-  האם זה שינוי לטובה, מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית?

הסדר קורפורטיסטי מייצג את העובדים המאורגנים. זה טוב יותר מייצוג של בעלי ההון, אבל זה עדיין לא יצוג של כלל הציבור. בנוסף, בהסדר קורפורטיסטי יש משקל גדול למעסיקים, מה שעלול להביא לויתור על זכויותיהם של עובדים לא מאוגדים לטובת האינטרסים של המעסיקים. לבסוף, להסדרים קורפורטיסטים יש נטייה לשים דגש על האינטרסים הארגוניים של ארגון העובדים.

מצד אחד, ברור שההסדר הקורפורטיסטי עדיף על פני ההשתוללות הנאו-ליברלית. מצד שני, זה רחוק מלהיות המודל הסוציאל דמוקרטי הקלאסי, שבו ארגוני העובדים חוברים לא למעסיקים אלא למפלגה סוציאל-דמוקרטית, מה שמביא למדיניות הרבה יותר שוויונית.

ומה עם התקציב?

אתמול היה לא רק קרב פוליטי מרתק, אלא גם נקבע תקציב לשנה וחצי. איך נראה התקציב הזה?

הדגשים בתקשורת היו על 'היעלמות הגזירות'. אבל תקציב אסור לשפוט מול התוכניות המקוריות של האוצר – שהן מסמך שמציב עצים לרדת מהם, יותר מאשר תוכנית כלכלית אמיתית – אלא מול הציפיות שלנו, תקציבים קודמים וכו'. בהיבט הזה, מדובר בתקציב נוראי – גם אם בניגוד לתקציבי ביבי כשר אוצר, הוא כולל מעט רפורמות מבניות.

אז מה היה לנו בתקציב?

• גרעון תקציבי של 3% – אולי החדשות הטובות היחידות בהיבט הפיסקאלי. מצד שני, כשבבריטניה מדברים על 12% גרעון ובארה"ב על 15%, 3% נראים כמו לעג לרש.
• העלאת המע"מ, הורדת מס הכנסה – כרגיל, מורידים מיסים פרוגרסיביים ומעלים מיסים רגרסיביים.
• הטלת מע"מ על פירות וירקות – ×›× "ל
• קיצוץ תקציבי רוחבי של 6.5% – אולי החדשות הרעות ביותר של התקציב ×”×–×”. מדובר, למיטב זכרוני, בקיצוץ הרוחבי העמוק ביותר אי פעם. המשמעות: עוד שחיקה בכל השירותים הציבוריים, עוד ירידה באיכות השירות לאזרח, עוד ירידה באכיפה של חוקי עבודה וחוקים סביבתיים, וכו'.
• חובה על מעסיקים לנהל מו"מ עם ארגון עובדים יציג – על פניו, חדשות מצויינות וההישג העיקרי של התקציב ×”×–×”. עם זאת, צריך לראות שההישג ×”×–×” לא יתמסמס – הרבה תלוי בפרטים הקטנים.

כלומר, אפשר לומר שניכרת השפעה קורפורטיסטית על התקציב הזה – וגם שאפשר לראות את חסרונותיה של המדיניות הקורפורטיסטית מתחילים לבצבץ, עם דגש על הישגים שרלוונטיים רק לארגוני עובדים. בינתיים, קשה לראות את ההשפעה החיובית של ההסדר הזה.