ספרי ילדים שכבר לא קוראים (וטוב שכך)

נתאי

ק. היה חבר קיבוץ מהסוג שכבר פס מהעולם. סייר נועז על סוס אמיץ, ראש המועצה האיזורית, חבר כנסת מטעם אחדות העבודה, שנשא לאישה את הבחורה הכי יפה בפלמ"ח, ופרסם מאמרים ב'דבר'.

כשהייתי מטייל ברחבי הקיבוץ על כתפי אבי ×”×™×” ק. מביט עלי מלמעלה (קומה גבוהה מעולם לא הייתה אחת התכונות הטרומיות בה הצטיינה משפחתנו) ושואל – נו, עליקמא הקטן, מה נשמע?

אז נכון, זו הייתה תקופה שאפילו הגזענות בה נחשבה למשהו חינני מאד. אפילו ספר שנפתח כך:

שלום ילדים, זה עליקמא/ עליז ושמח, יודעים אתם למה? / ראשית , הוא כושון, ושנית שחרחרון/ ושלישית הוא יודע לרכוב על פילון

עליקמא

וזה עוד כלום לעומת השני ברשימה, עלילות מקס ומוריץ מאת וילהלם בוש – ספר מתורגם מגרמנית, על שני ילדים מופרעים שמפוצצים את המורה שלהם על ידי מטען חבלה במקטרת "חומר נפץ מסוכן/ תחת הטבק הוטמן"

וזו אחריתו של המעשה:

עורו נחרך, הקריח,
לחייו כוסו בפיח,
פיו, מצחו, ידיו – כולם
×›×” שחורים – כמו פחם.
יוחנן מיד חשה:

"אויה, מה יהיה עכשיו?
מי יסביר לילדים
וידריכם בלימודים?

אך הזמן רופא גדול,
הוא עוד יתקן הכל.

המקטרת – היא רק היא –
נהפכה לשבר-כלי
לא תצלח עוד המקטרת.
"מהיכן אקח אחרת?"

ואיך מקס ומוריץ גמרו? הם הסתבכו עם האופה, שבאינסטינקט גרמני בריא השליך אותם לתנור, ילדים. באופן לא מפתיע, זה גם היה ספר הילדים האהוב על אדולף היטלר.

מקס ומוריץ

והספר השלישי הוא "יפתח המלוכלך" או בשמו השני "איך תגרום לילדיך להפרעות התנהגות קשות או למחלות נפש. הסיפור על הילדה שלא אכלה מרק ונעלמה הוא ההשראה לאנורקטיות רבות, והסיפור על הילד ששיחק בגפרורים ונשרף גרם לילדים רבים תסביכים בל ישוערו.

.

19 Responses to “ספרי ילדים שכבר לא קוראים (וטוב שכך)”

  1. אורי הגיב:

    אתה טועה. במושגים של פעם זו לא הייתה גזענות חיננית. זו בכלל לא הייתה גזענות. "כושי, הפך בעיני הישראלים למילת גנאי רק החל משנות השמונים של המאה הקודמת. עד אז הוא פשוט ציין, עובדתית, אדם שחור-עור. בהתאם, "כושון" היה פשוט כושי קטן, כלומר ילד שחור.

    שחקן הכדורסל הוותיק וילי סימס, שנולד כיהודי ועלה ארצה כיהודי (נדיר למדי, בהתחשב בכך שרוב שחקני הכדורסל השחורים המתגוררים כאן עברו תהליך גיור כחלק מהקריירה שלהם) נשאל פעם על המילה "כושי" באיזו תוכנית אירוח שבה השתתף. הוא אמר ש"כוש איז בלאק" עוד מתקופת התנ"ך, בה ציינה המילה "כוש" שם של ממלכה שתושביה היו, כנראה, בעלי עור כהה בהרבה בהשוואה לשכניהם.

    "מקס ומוריץ" הוא אכן סיפור ששזור בלא מעט סצינות אכזריות. אבל במובן זה הוא אינו שונה בהרבה מ"כיפה אדומה", הנטרפת בשיני זאב, מ"סינדרלה" המושלכת ליער אפל ומורעלת על ידי אימה החורגת, או "הנזל וגרטל", שנזרקים מהבית על ידי הוריהם. יתכן שאתה מניח שכל מי ששמע או קרא פעם את הסיפורים הללו הופך למפלצת. אני חולק עליך. אפילו ילדים יודעים בשלב כלשהו של חייהם להבדיל בין מציאות לדמיון. "יפתח המלוכלך" הוא גם "יהושע הפרוע". גם הוא אינו מעודן ביותר, אבל ככל הנראה לא מעט אנורקטיות פשוט אינן מכירות אותו. אם תשאל אותן, המודלים שלהם לגיזרה אידיאלית קשורים יותר לשמות אחרים, החל מטוויגי של שנות הששים וכלה בקייט מוס של שנות התשעים. כל קשר בין ההירואין-שיק הזה לבין דמותו המלוכלכת של יפתח/יהושע מקרית בהחלט.

    ולגבי היטלר: הוא גם אהב את ברהמס ובאך (נוסף על ואגנר). נו, אז מה? בגלל שהוא אהב אנחנו חייבים לסלוד? זה בדיוק העקרון שניסח ליאו שטראוס: "במעקב אחר תנועה זו לקראת סופה נגיע באופן בלתי נמנע לנקודה שמעבר לה מוחשכת הזירה בצילו של היטלר. לרוע המזל, יש צורך לומר שבבדיקה שלנו עלינו להימנע מן הכשל שבעשורים האחרונים שימש לעתים קרובות כחלופה לרדוקטיו אד אבסורדום: הרדוקטיו אד היטלרום. השקפה אינה מופרכת פשוט מתוקף העובדה שהיטלר החזיק בה".

  2. נתאי הגיב:

    תודה על התגובה המושקעת ומעוררת המחשבה אורי. יש הרבה מאד במה שאתה אומר.
    לגבי עליקמא אתה צודק במאת האחוזים. הספר בריא. אנחנו חולים. כנראה שהבעיה שלי עם הספר נובעת מהחוויה האישית שלי איתו, ולא מהטקסט עצמו ולפעמים חשוב לדעת להפריד.
    אין לי בעיה עם אלימות בסיפורי ילדים כשלעצמה. אני חושב שזה עניין חיוני מאד, שעוזר לילד לסדר את העולם שלו. למעשה אתה סידרת לי את המחשבות לגבי הפוסט הבא בסדרה, שעומד להיות קטילה של "תפילילה". אבל כאמור, זה לא העניין.
    יש לי בעיה עם המסר שילדים סוררים ומורים גומרים בתנור. לא בגלל האלימות שלו. אם ננתח את סיפור מקס ומוריץ מבחינה תימטית הרי שיש כאן שני ילדים פורעי מסגרת שבאים על עונשם – משמע המסגרת לא ניתנת להפרה. ×–×” מסר מאד אנאלי (במובן של קיבעון אנאלי), ולכן אני מניח שזה דיבר לליבו של היטלר. עניין ההיטלר לכשעצמו מהווה רק טריוויה משעשעת.
    אותן הטענות תקפות גם לגבי יהושוע הפרוע, שמשתמש בטכניקות פשוטות של הפחדה כלפי ילדים. אני לא מאמין בחינוך בהפחדה, אני מאמין שזה גורם יותר נזק מתועלת.
    לגבי "כל מי ששמע או קרא פעם את הסיפורים הללו הופך למפלצת" אז מצד אחד, כמו שההורים תמיד אומרים בבירורים משפחתיים: "מה אתם רוצים? הרי יצאתם בסדר". מצד שני רוב האנשים שאני מכיר אם לא כולם כן סובלים מצלקות כתוצאה מהחינוך שלהם.
    מצד שלישי ברור שחצי שעה צפייה בטלנובלה בערוץ הילדים עושה שריטה נפשית יותר עמוקה מאלף ספרי ילדים.

    • אוי, תפילילה, איזה ספר מעצבן. שלא לדבר על ×–×” שבשלב כלשהוא נראה כאילו נגמר להם מה להגיד, אז הם עברו לרשימות כלליות. ותמיד איפשהו באזור שוכני הים אני עובר אוטומטית ל"שדי הסיליקון הזקורים, האפים המנוסרים, האינקוויזיציה של שנות האלפיים" של החברים של נטאשה (רדיו בלה-בלה), פשוט ×›×™ ×–×” משתלב לי עם המקצב. מזל שהילד לא מבין עדיין.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      הם לא גמרו בתנור אלא כרסמו את קרום לחמם ונמלטו משם.
      סופם בא כשהאיכר יוחנן טחן אותם והאכיל לתרנגולות.

  3. אורי הגיב:

    מעמדו של הילד מול הסמכות החינוכית הוא נושא שעלה בכמה וכמה מאמרים שעלו אצלי לאחרונה. הבולט שבהם הוא דווקא טקסט שלא היה מאמר כשלעצמו אלא פרסום של סיפור קצר על ילד טעון טיפוח המגיע לבית ספר ומעורר את סקרנותה של אחת המורות. בעקבות הסיפור הזה התפתח שם דיון מעניין כשלעצמו על שיטות התמודדות עם מפריעים. http://www.aplaton.co.il/story_324

    החינוך הביתי תמיד, אבל תמיד, מותיר צלקות כלשהן. אני לא מכיר מישהו שיצא נקי לחלוטין משמונה עשרה שנים (לפחות) של חיים משותפים עם הורים. הצלקות אינן זהות בהקשר של מידת החומרה והיכולת לפתח דרכי התמודדות מולן, אבל הן אינן רק נחלת מי שקרא, שמע או ראה סיפורי ילדים הקשורים לאלימות.

    לגבי הטלנובלות, אין לי אלא להסכים עימך לחלוטין.

  4. נתאי הגיב:

    הסיפור מאד יפה. רשמתי לך בפירוט תגובה שם. שים לב שהשאלה כאן אינה נחיצותם של הגבולות בחינוך, אלא כיצד אוכפים אותם. בתבונה וברגישות כמו שעשתה המורה בסיפור שהבאת, או בהפחדות ואלימות כמו ב'מקס ומוריץ' וב'יפתח המלוכלך'.

  5. אחחח, הזכרת לי נשכחות,

    חושבת באמת על גודל ההשפעה של הספרים האלה.

    מעניין מי ספג ועד כמה מאותם הספרים(-:

    הספרים האלה, היום בדיעבד, לא מבינה איך אישרו אותם בכלל בהוצאה לאור. באמת.

    שבת נעימה.

  6. רשימה מבורכת. טוב שאתה מעורר מודעות לנושא. מצד שני, לא צריך ללכת רחוק:

    "אך הסוף היה מצהיל
    בא הביתה אבא פיל
    פיל-פילון נבהל מאוד
    ומיד התחיל לצעוד."

    טוב שיש אבא באמת, צריך מישהו שיבהיל.

    או למשל השורה "חיש הביתה ילדה לא טובה" מתוך "ויהי ערב" של ל. גולדברג, שמקפיצה אותי כל פעם מחדש. רבאק, הילדה טעתה בשיקול הדעת מתוך סקרנות בריאה, ישר להעליב?

    יש עוד הרבה דוגמאות לדברים שפשוט לא היו מודעים אליהם בזמנו.
    את תפילילה אני לא מכיר. מחכה בשקיקה לפוסט.

    אבא הלך לעבודה
    הלך הלך אבא
    ישוב עם צאת הנשמה
    יביא לך פרנסה.

    • הדס הגיב:

      לגבי "אבא פיל" -פעם נכחתי בשיעור שניתח את השיר הזה.
      המסקנה בסוף היתה:אבא פיל הוא אב מכה.
      הפיל -פילון פוחד מאביו ולכן מתחיל ללכת.

      • נתאי הגיב:

        הדס,
        הפרשנות הזו מעניינת אולם אני רואה את המסקנה של אבא פיל כאבא מכה כמשהו מעט מרחיק לכת, שלא בהכרח נובע מהטקסט.
        מדובר פה על משפחה פטריארכלית בה האב מהווה מקור סמכות מוחלטת, עד כדי פחד, שרק מילתו מספיקה.
        אני לא בטוח שמציאות שבה אין שום סמכות הורית יותר בריאה.

  7. נתאי הגיב:

    שירי ילדים שווים סדרת פוסטים בפני עצמם.
    למשל השיר האהוב עלי, לילה לילה של אלתרמן
    עם השורות:
    אחד נפל טרף
    שני מת בחרב
    לילה לילה וזה שנותר
    נומי נומי את שמך לא זכר…

    • Lux-Aeterna הגיב:

      התלבטתי אם להגיב בפוסט ישן כל כך, אבל החלטתי שכן.

      "לילה לילה", בכל מקרה, לא נכתב כשיר ילדים, אלא כסאטירה לאחת התכניות של תיאטרון המטאטא.

  8. באיחור מה (אבל מוטב מאוחר וגו'), "הילדה שלא אכלה מרק ונעלמה" היא ילד, קספר, ו"הילד ששיחק בגפרורים ונשרף" הוא ילדה, פאולינה. (נדמה לי שפאולינשן היא הילדה היחידה בכל הספר, אבל לא הייתי מתערב על זה.)
    וגם: מקס ומוריץ לא גמרו אחרי שהסתבכו עם האופה, הם הצליחו לכרסם את דרכם החוצה בעד המעטפת האפויה הדקה; סופם מגיע כשהם מתעסקים עם איזה חוואי, שתופס אותם ומוסר אותם לטוחן, אשר טוחן אותם לגרגרים קטנים שנבלעים מיד בפי אווזיו.
    .-= blog האחרון של יניב ג"מ ..היופי הוא בעיני מי שלא רואה; על רשימת מאה המלים היפות בעברית. =-.

  9. נתאי הגיב:

    תודה על הדיוקים, יניב.

  10. […] שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, ×–×” עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. ×›×™ לא יעזור שאני יודע […]

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הילד הרזה והמרק שלו רדפו אותי כל שנות התבגרותי. זה גם הסיפור היחיד שזכרתי מהיהושע המקורי. ביחוד הרס אותי תמיד הציור האחרון של המרק על הקבר. אני בעצמי לא הייתי ילדה מאוד אכלנית ואני תוהה לפעמים אם מישהו בילדותי ניסה לחנך אותי בעזרתו. אם כן, זה לא עזר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971052 דפים נצפים, 59 היום
318864 ביקורים, 43 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏