הרהורים של אבא

"באנו למילואים,

חשבנו עושים חיים,

נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי,

באנו למילואים"

(מתוך "פגישה במילואים" – מילים דידי מנוסי, לחן שמוליק קראוס)

הבמאי הדוקומנטרי הבריטי, מייקל אפטד, יצר סדרת סרטים דוקומנטאריים בשם 7UP בה הוא פוגש את גיבורי הסרט בכל שבע שנים, ועוקב אחריהם כיצד הם משתנים. חוויה דומה אני חווה בכל פעם שאני מגיע למילואים (פעם בשנה בערך). איתי ביחידה יש שני חברים, ששירתו איתי בסדיר, למעשה אפילו נשארנו שלושתנו את השבת הראשונה בצבא כעונש, ומאז אנחנו יחד. כך אני רואה במעין סרט בהילוך מהיר כיצד עוברים על הגבר הישראלי חייו. חתונה, גידול הילדים, קידום בעבודה, הרופא כבר אמר משהו למישהו על לחץ דם ושצריך להתחיל לשמור. הוותיקים יותר בפלוגה, כבר מספרים על דילמות בגידול ילדים מתבגרים.

הפלוגה מורכבת מיוצאי גולני, שיש להם מערכת יחסי אהבה – שנאה מורכבת מאוד עם החטיבה. או כפי שמנסח זאת אחד מהוותיקים: "כשהבן שלי יבוא ויגיד לי שהוא רוצה ללכת לגולני, אז כשהוא יתעורר מה'ראסיה' שאבא ×”×¢×™×£ לו, אני אסביר לו שישכח מזה…" אין לי ספק שבעוד מספר שנים נראה את הבן שלו בגולני.

חוויה נוספת שמאוד נוכחת בשירות היא חווית חוסר המעש והבטלה. בתחומים מסוימים הצבא התקדם בשנות אור – לפ-טופ לכל מפקד, שיפורים עצומים במערכות נשק ולוגיסטיקה, לפעמים קשה להאמין שבאמת מדובר באותו הצבא.

אבל אז כל האימון מתעכב בשעתיים כי הג'ינג'י עם המפתחות בדיוק יצא שבת, והקמב"ץ לא מצליח לקבל א' מן הסמג"ד. באותו רגע אתה מייד מבין שאתה בדיוק באותו הצה"ל המוכר והישן. המצב אף מחמיר, כיוון שרוב החיילים בפלוגה מחזיקים בחייהם האזרחיים בתפקידים ניהוליים ויש להם בשגרה לוח זמנים תובעני של עבודה – משפחה – עבודה. הקונפליקט הבלתי נמנע עם לוחות הזמנים של הצבא, שמתנהל בהכרח בצורה יותר כבדה ואיטית, יוצר חללים גדולים של זמן, וקיטורים אינסופיים על חוסר היעילות המשווע.

אני מתמודד עם הבעיה באמצעי פשוט: מסמן איקס גדול על כל זמן המילואים, ומגדיר אותו מראש כזמן אבוד ומבוזבז. כך כל דבר קטן שקורה בזמן ×”×–×” (וקורים לפעמים דברים כאלו…), מהווה הפתעה קטנה לטובה. את החללים הגדולים בזמן ממלאים בשיחות המהוות קבוצת תמיכה גברית: קיטורים על האישה, על העבודה, גידול הילדים, בבחינת 'צרת רבים – חצי נחמה'.

"המצב" נוכח בשיחות האלו כצל מאיים. מתווך הדירות, שכבר חודשיים לא מכר כלום, העובד בחברת ספנות, סוכן הביטוח, שכל היום מתעמת עם לקוחות שהפסידו כספים, העובד בחברת הליסינג, עורך דין של שוק ההון, שבמשרדו יש קיצוצים ואפילו המורה שהפסיד כספים בקרן ההשתלמות שלו.

אחד החיילים שהיו איתי במחלקה בסדיר, הוא כעת מפקד גדוד. פגשתי אותו. זו הייתה עבורי חוויה מוזרה מאוד. אני הספקתי להיות בהודו, למדתי, נסעתי לפה ולשם. עברתי כל כך הרבה בשנים שמאז השחרור, והוא עדיין יושב באוהל, עם המדים והדרגות (נכון, עכשיו יש לו שני פלאפלים על הכתפיים). כמו שדודו גבע ×–"ל ×”×™×” אומר: "חשוד מאוד, ×–×” נראה לי מודבק…" המילואים מזמנים מצבים משונים כאלה לרוב.

עורך דין נכנס לבית קפה, שותה אספרסו, קורא את מדור הכלכלה בעיתון, ואז נכנס לטיולית, וממשיך לתרגיל בנגמ"ש מטפטף ודולף, ברמת הגולן הבוצית… בפסיכולוגיה קוראים לזה: דיסוננס קוגניטיבי.

בכל תקופת המילואים היינו צמודים לחטיבת גולני, והיו לי שיחות רבות עם החיילים הצעירים. כנראה ששכחתי כמה אתה לוקח בקלות דברים כמו הליכה בבוץ, גשם, משקל וקור עז. כנראה שמתרגלים להכל, כי כשאתה מוצא את עצמך הולך למרחקים עם המשקל הרב , אתה חוזר לשירות הסדיר.

במשך המילואים השתדלתי להמשיך להתאמן ביוגה. סמל צוות מסיירת 'אגוז' ראה אותי מתאמן בתרגילי נשימה, ושאל אותי מה אני עושה. הסברתי לו שלתרגילי הנשימה האלו יש אפקט מחמם, והם עוזרים להתמודד עם הקור. "עכשיו אתה אומר לי?" הוא אמר, אחרי כל השנים שאני שוכב במארבים בקור ובבוץ?"