הרהורים של אבא

את ביאן (שמה אחר, מטעמי פרטיותה) פגשתי לפני כעשר שנים, כתחקירן דוקומנטרי צעיר. היא פנתה אל קרן הקולנוע עם כל מיני רעיונות לסרט, והם הפנו אותה לבמאי שעבדתי אתו. פגשתי אותה בבית אביה, בכפר לא מוכר סמוך לעומר. צעירה רזה בלבוש בדווי מסורתי. אביה נכח במשך כל השיחה, במסורת הבדווים שלא משאירים אישה לבד עם גבר זר. היא הראתה לי ציורים שציירה ואני נדהמתי. ציורים בצבעי שמן, טכניקה מאד דלה, אבל עוצמת המבע הייתה אדירה, ומה שהדהים אותי יותר מכל היו הנושאים שהיא בחרה לצייר, בעיקר על דיכוי האישה בידי הגבר הבדווי. באחד הציורים, שאני עדיין זוכר במעורפל מאז, הגבר הבדווי ניצב בדמות טורף שחור ומרושע מעל האישה. היא סיפרה שזה הנושא שמעסיק אותה, והיא מביעה אותו בציור. זה הדהים אותי במיוחד, כי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פמיניזם שלא נובע מלימודי מגדר או חינוך חברתי, אלא ממקום פנימי עמוק בנפש האדם. היא ניסתה לארגן גם מפגשי קבוצות נשים, אבל לא הצליחה, כי לא נמצאו גברים שיהיו מוכנים להסיע אותם למפגשים הללו.
אז היא עבדה בבית הספר של השבט כסייעת הוראה, והתחילה ללמוד במכללה בבאר שבע. היא לא הצליחה להתמיד בלימודים. ביתה נמצא באזור ללא כביש ולא תמיד נמצא גבר מהמשפחה שהיה יכול להסיע אותה. בגשמי החורף לעיתים תכופות הנחל הסמוך לשבט הוצף, והיא לא הגיעה לשיעורים, וכך היא נשרה. קישרתי אותה לבעלת גלריה בתל אביב, שחשבתי שאולי תמצא עניין בציוריה, ומאז לא שמעתי ממנה.
אבל מה שחשוב בסיפור הזה הוא לא העבר אלא ההווה. לפני כמה ימים מצאתי אותה במקרה בפייסבוק. תמונת הפרופיל שלה היא מהפגנה נגד הריסת הכפר אל-עארקיב. עוד תמונות הראו שבינתיים גם נולד לה ילד חמוד. תרגום גוגל של הסטטוסים שלה בפייסבוק גילה אישה מודעת פוליטית, פעילה, שלא מוכנה להשלים עם עוולות מוסריות בסביבתה.
ואז הבנתי, נפל לי האסימון כפי שאנחנו הזקנים אומרים, שאלו בדיוק הצעירים של כיכר תחריר. הצעירים שהופכים את העולם המוסלמי סביבנו. מה שמניע אותם, מה שגורם להם לתקתק הוא דבר שאנחנו כיהודים ישראלים לא יכולים וכנראה לא נוכל לחוש. הרעב האדיר לחופש, שיוויון וצדק, של מי שקיבל כל כך מעט מהם בחייו, הוא הכח המניע את ביאן ועוד עשרות מליונים כמותה.

מהפכות הן דבר מאד מסוכן. ייתכן שהמהפכה הערבית הנוכחית תצא משליטה, כמו המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, או המהפכה האיסלאמית באיראן, ותהפוך לצורה אחרת של דיכוי, חמורה יותר מהקודמת. המהפכה הזו נראית לי חסינה יותר מאחרות, בגלל האופי המבוזר והאינדווידואלי שלה, כמו רשת האינטרנט. אין לה מנהיג ברור, אין לה מניפסט, אבל איכשהוא לכל המפגינים, בצנעה, בדרעא ובאלכסנדריה, וגם בכפר הלא מוכר של ביאן בנגב, ברור מאד מה הם רוצים, ועבור מה הם נלחמים בחירוף נפש ומסכנים הכל: חופש, צדק ושיוויון.
עכשיו אני גם מבין שלא אוכל להבין. למזלי. כפי שהפרשנים בישראל הבינו מתחילתה את המהפכה הזו, ועדיין לא מבינים. בשבוע הראשון להתקוממות במצריים שאלתי קצין מודיעין, חבר, האם מובארק יפול. הוא גיחך בביטול, ואמר לי שמובארק לא יכול ליפול. הוא לא היה לבד, גם ראש אמ"ן, אביב כוכבי, עשה את אותה הטעות.
העיקר שבישראל היום מזניחים, מרעיבים ומזלזלים במדעי הרוח, ולא מבינים שרוח האדם היא הצבא הכי חזק היום באזור. כך נופתע ונפסיד גם במלחמה הבאה.